צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אושה לנד

כשאנחנו נוסעים באוטו הוא מסתכל עלי ZOOM OUT ויודע שאני באושה LAND- בארץ הפנטזיות
לפני 14 שנים. 10 בפברואר 2010 בשעה 9:26

יש לי כמה וכמה סיבות מוצדקות שלא לרצות בכך
בעצם אין שום סעיף בעמודת "הבעד"
אז למה נחמץ לי קצת הלב שגיליתי שאני לא?

ברור שאני לא
אני גם לא רוצה
כלומר אנחנו לא רוצים
ובכל זאת...

אולי זה כמסביבי הרבה כן?
וזה תמיד מרגש ומשמח ומרזה?
תחושה של יצירה ופריחה
כלומר אם מתעלמים מהעיפות והבחילות והכאבים
הזכרון לעולם ישאר לי כמתוק

וזה לא רק התהליך
זו התוצאה הסופית
שאין מדהים ממנה

אבל לא
לא עכשיו
באמת שאין צורך
קודם ננשום והרבה

ובכל זאת צביטה בלב

למדתי מחברה שלי - לא לרוץ.... לא "מוכרחים" לדאוג לאספקה טריה של חוסר שינה ושיניים צומחות. יש תקופות נהדרות גם אחרי זה....

( ועדיין זה מבאס... צודקת )
לפני 14 שנים
Brida​(נשלטת){DDDOM} - שניים מקסימים, כ"כ צמודים,
ואת עוד צעירה וחזקה,
יש לך זמן יקירה :-)

לפני 14 שנים
שולץ s - ילדים. אוי ילדים.
מדהימים. את חיינו ניתן להם. כך. בפשט.
אבל לעיתים אתה פשוט לא רוצה לשמוע עוד בכי. די גם לי יש חיים. גם אני בן אדם. קצת חופש... כמה לוותר? די!
ואז אתה מתענג שוב על מילה חדשה שהקטנצ'יק למד היום ואכול רגשות אשמה על כך שאתה חושב כך...
מובן אושה..כל כך מובן.
לפני 14 שנים
החצי השלישי שלי - יקירתי,

כמישהי ש'ניתפסה עם המכנסיים למטה'...
רק כשתהיי שלמה ומוכנה לכך לחלוטין,
לא דקה לפני!!!

כי הם זקוקים לנו הכי חזקות, אנרגטיות, מאושרות ומסופקות ממי וממה שאנחנו בכדי שנוכל להעניק להם את הטוב ביותר כפי שמגיע להם!!!

כך או כך, התוצאה תמיד כ"כ מדהימה שקשה לעמוד בפניה...

}{
לפני 14 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י