פחד, כאב וכנות

בוקר טוב מלכתי, שנה.

פאקינג שנה שלמה. שנה שאני ער, אחרי שנת חורף ארוכה למדי.
שנה של חברות, התמסרות, שייכות, משמעות, שימושיות, סבל, שנה של שליטה.
לפני שנה, נתת לי בחירה בין הגלולה הכחולה לאדומה.
סיפרת לי על חיים אמונוגמיים, דברים פשוט בלתי נתפסים למונוסאחי שכמוני.
ועם זאת, עברתי טרנספורמציה - הבנתי שהסתכלתי על החיים לא נכון.
התמסרתי לך, לדרך שלך כמו שבסשן אני מתמסר לך, גם בצורת החיים. ווואלה, ראיתי את האור.

את עשית את זה מושלם איתי, חלק בגלל אילוצים וחלק בגלל דאגה לשלומי.
אבל נכנסנו לזה לאט, יצרנו חיבור והוספת עוד ועוד שכבה.
אז יש דברים שהפתעתי אותך, כמה זונה עמידה אני. כמה אני בסדר אחרי כל סשן, כל שכבה.
ויש דברים שלקחת לאט וצדקת איתם... כמו להגיד לי שאת אוהבת אותי ולתת לי להבין שאני אותך.
הרגע שבו אמרת את זה, ייזכר ויחקק בלבי ומוחי לנצח. זה היה רגע של גלולה, רגע של שינוי ורגע מרגש.
אבל את הובלת אותי דרכו וההבנה והקשר שלנו רק העמיק יותר. ומשהו בי נפתח עוד יותר.

זה קשר מאד הדדי, שנינו תרמנו לו המון מעצמנו מהתחלה.
שנינו למדנו, התפתחנו והשתננו. ונוצרה הדינמיקה והחשמל שמלווה אותנו מאז.
תראי, את דובי. אני הכי מפרגן ורוצה בהצלחה של זה בעולם. ממש הפכת אותי לפוליאמורי.

אני אוהב אותך, אני מאוהב בך, אני מעריץ אותך, אני שייך לך, אני מכור לך, אני הזונה הקטנה שלך, הצעצוע שלך ועוד הרבה דברים.
את האדם הראשון בעולם שבאמת באמת רואה אותי כמי שאני ואוהבת אותי, והחברה הכי טובה שלי לא למרות אלא בזכות מי שאני.

תודה מלכתי. מאחל לעצמי עוד הרבה שנים של להיות שלך.
אם אשרוד...

מזל טוב לנו
שארפי