(תהיות ברומו של עולם, אין פה תחת ציצים כוס, כל החרמנים תעברו הלאה)
מישהו יודע איך האלגוריתם של הכלוב עובד? כלומר מה גורם לאנשים מסיומים להופיע מחוברים קודם ומה גורם לאחרים לפנות אליהם.
אני שואלת את עצמי אם זה שאני מתחברת לכאן יותר (תירגעו, יש לי את הבלוגים הקבועים שלי) וזה שאני מגיבה לבחורים רנדומליים (כל עוד הם לא כותבים לי הודעה ראשונה ממש דבילית וכל עוד הם מצליחים להצחיק אותי) מעלה אותי באלגוריתם למעלה. לאלוהים פתרונים אבל בשבוע האחרון אני מוצפת פניות וזה באמת גורם לי לתהות על מה קרה קודם - הביצה או התרנגולת.
זה מזכיר לי (ויסלחו לי הקבועים של פעם) את המסיבות של הדאנג׳ן ברח׳ השרון. תמיד הייתי פרח קיר, שנאתי להכיר אנשים חדשים. שנאתי לדבר עם זרים. לקח לי שנים להתגבר על המבוכה וגם היום אני נכנסת לדפוסים האלה לפעמים. לא משנה שיש לי מה להציע. אבל בדאנג׳ן זה היה אחרת, זה כאילו ברגע שירדתי במדרגות הביטחון העצמי שלי הפך למופרז ועפתי על עצמי. בצורה כל כך מדויקת ולא ברורה. כאילו אמרתי לעצמי; את לא צריכה להילחם בכוסיות הבלונדיניות מידה 34 של תל אביב. כאן את מספיק טובה כמו שאת. והחרא הזה עבד - משכתי אליי מחזרים כמו זבובים. באמת כי האמנתי שאני טובה יותר מהם וזה שם אותי במקום התחלתי גבוה יותר. כאילו התחלתי את המשחק בשלב 3 כשהם עדיין מנסים להבין את שלב 1.
והיום אני שואלת את עצמי איך הייתי מתנהגת במסיבה. או במאנץ׳. או בכלל. אם המבוכה הזאת שסחבתי כל תקופת הנעורים שלי הייתה ממשיכה או שהייתי הרבה יותר אשבורי של גיל 26. חסרת דאגות, שלא מעניין אותה כלום, שמקבלת עבודת ידיים בפומבי במבוך כשכולם מסתכלים ושלא אכפת לה. רק הגמירה שלה מעניינת אותה.
שיט. הבטחתי לא לכתוב על דברים סוטים כאלה. זה הקיו שלי לסיים ולפרסם.
נתראה בסיבוב.
