אני לא לבד, אני יודע שלא, זאת אחת הסיבות שלא דאגתי להישאר לבד בבית, אולי גם באיזשהו מקום רציתי לנסות להציב עצמי במצב שבעבר היה שובר אותי ומביא אותי לדמעות רק כשאתם בחיים שלי, ביקשתי לשמוע אותך כי ידעתי מה זה יצית בי...
בכל רגע שאני לא לידך זה כמו דליפת גז... אולי פעם ראשונה שאני יודע לורבל את הרעב הזה שלי אלייך, דליפת גז שממלאת חדר, החדר נדחס בעוד ועוד גז, כבר אפשר להרגיש אותו באויר, כבר מריחים אותו ברחבי החדר...
ואז לראות אותך זה ניצוץ קטן ופשוט, אבל הפיצוץ הוא אדיר, האש הזאת משחררת רגשות גדולים לכל כיוון בעולם הפיזי זה גורם לי להיצמד אלייך לחפש את המגע המרגיע שלך, לרצות ממך יחס, לזכות במבט הזה שלך, המרגיע... בעולם הרגשי אני משתולל, רץ לכל מקום, מכה בכל התופים, מרעיש בכל הרעשנים, משתולל, שמח, מאוהב ולא יודע איך להביע את זה.
הרעב הזה אלייך שאת כל-כך יודעת לשחק איתו, היחידה שאי פעם התייחסה אליו, לפעמים את פורקת אותו, מתחממת מהאש שאני פולט, שואבת אנרגיה מההנעה שהפיצוצים האלה יוצרים, כמו מנוע, לפעמים את דוחסת את הגז עוד קצת, משחקת קצת גם הגבולות, כמו פירומנית קטנה שאוהבת לראות פיצוצים גדולים מדי פעם, כמו הפעם ההיא שביחד עם הרעב שנצבר אצלי כדרך קבע, זרקת לאותו חדר מטול ירוק ורדיואקטיבי של קנאה, רצית לראות מה יקרה, עמדת בחוץ וראית איך הוא משפיע על הגז, מדי פעם זרקת עוד מטול כזה, שלחת עוד תמונה ממישהו שדיבר איתך, סיפרת לי עוד משהו קרה, אבל הפעם הפיצוץ היה שונה, מצאתי עצמי זוחל אלייך... כל הרגשות התערבבו ורק יכולתי לזחול אלייך, בכיתי ואמרתי לך כמה קשה לי הקנאה, והחלטת הפעם לא לפוצץ, הפעם שיחררת את השסתום לאט לאט, פרקת את הגז הקטלני לאט, וסילקת את המטולים הרדיואקטיבים בזהירות, שמת אותם בארון מיוחד לפעם הבאה שתרצי...
לאחרונה גילינו שפיצוצי משנה עובדים טוב בחדר הזה, את נותנת לגז הזה להיצבר אבל מדי פעם שורפת חלק ממנו, לא יודע איך זה הגיונית כימית, אבל כשהתחלנו את הניסוי, ספרי המדע אמרו שאם נפרק מדי פעם חלק מהרעב הוא לא יצטבר, גילינו משהו מעניין, שהדבר השני קורה, הרעב גדל, מקבל צורות אחרות, מוציא אנרגיות שונות ממני, למרות שטכנית את הגז של החרמנות את מפרקת ממני מדי פעם.
נעים לי השקט פה בבית (כן, כן, מעבר חד מהמשל המוזר שיצרתי).
אתם פה איתי את יודעת... הדמויות שלכם... אני מדמיין אותו גם פה דואג ומסדר למרות שזה לא הבית שלו, אני מדמיין אותך לידי, מתעסקת בפלאפון ודורשת יחס רגלי מסוים...
פתאום האנרגיה משתנה, אני מדמיין אתכם יושבים ורואים טלוויזיה.. אני מסיים לשטוף כלים, מסיים את הארוחה שהכנתי לכם, אני מסתכל עליכם לרגע מהצד, שמח שאתם רגועים, שפינקתי אתכם והסרתי לגמרי את דאגות הארגון למיניהם, אני מתקרב אליכם תוך כדי ניגוב ידיים במגבת, זורק אותה הצידה, ומתכנן להצטרף אליכם על הספה, את מזהה אותי מתקרב בחיוך, את מחייכת, ואני כבר מרגיש את הגוף שלך נשען עליי אחרי שאני אתיישב על הספה, את ממשיכה להסתכל אליי, אני מתקרב ורוכן לנשק אותך, לשבריר שנייה ראיתי את זה במבט שלך, משהו השתנה, עוד לפני שקלטתי מה זה הסטירה פגעה בפנים שלי, מבלבלת אותי, הצלצול נשמע באוזני, הוא לידך קפץ בשוק ממה שקרה מסתכל עלייך המום, אני קופא, הוא קופא, הכל שקט ואני יכול להישבע שהטלוויזיה נכנסה לMute...
"שב על הרצפה כלב" את אומרת...
המשך יבוא.