מהוו במרכז החדר משתלשלת שלשלת מתכת מבריקה, לא גבוהה מידי. לכן מאד נוח לקשור שהידיים למעלה..הגוף חשוף.. ומצפה.
ואכן היא המתינה בשקט.
ראשה מורכן מעט. שלבושה הוא הקולר ,האזיקים וכיסוי העיניים בלבד
ברכיה אדומות מהכריעה שכרעה על ברכיה מול המיטה, ישבנה אדום רק מהצלפות היד..
כעת לראשונה עומדת לחוות את הצלפת הקיין, ברור שחוששת.
בתחילה זה היה הגבול. אז חוותה את השוט כטובה לאדון שלה,ומשם כשהשוט הקפיץ אותה לחוויית ספייס מטורפת ומתמשכת, התרגשה , התלהבה וציפתה לתחושות שיחזרו שוב
.אז מגיע הרגע כמו תמיד, היא ביקשה עוד והרבה . להתנסות בכל מה שיש. התובנה שכל מה שחשבה שבחיים לא יקרה, קרה, והיא כל כך משתוקקת לזה כעת שוב ועוד והרבה.
להכל ,להצלפות, להשפלות, כל זה היה כל כך מפחיד לה בתחילה.. שבכלל לא רצתה אפילו לדבר על זה.
אז לא לחצתי , יודע אדון נפש שפחתו, יודע שיגיע הרגע בו תתחנן, תבקש, תדרוש עוד. והרבה מהכל.. אבל כאן, במקום הזה צריך להיות מספיק בשליטה ולא להתפתות ולהיסחף. הכל יבוא לאט ובסבלנות. לא היום, אז מחר. או מחרתיים או מתי שיהיה. אסור למהר.. כל דבר בזמנו.
