יומן מסע

תחושת מחנק בגרון מתפשטת לי לתוך בית החזה ומקשה עלי לנשום.

לא קרה שום אירוע דרמטי.

רק כמה קטנים.

רק מחשבות טורדניות.

רק ביקורת עצמית נוקבת.

רק תחושת כשלון.

ההתנהלות היומית זהה, וזה זמני.

אתה נהדר . 

נהדר נהדר נהדר.

מקסים ואוהב ומחבק.

זה מתחדד לי כמה אני צריכה ללמטה.

להרגיש כמו כלום.

כמו אפס.

סובלת, מושפלת, מנוצלת, מנוצחת, כואבת , על הריצפה.

כמו המיץ של הזבל שמגיע לו שיתייחסו אליו כך.

כמו אז, שבכיתי ללא סוף, ולא התייחסת.

מגבון לח לריצפה.

חורים לשימוש.

עוד מעט, עוד כמה ימים, אתה תחבק אותי עם החבל, ותוריד אותי.

במעשים ובמילים ובקשיחות הסאדיסטית המהממת שלך.

נמוך נמוך נמוך. 

ואז, 

אני יודעת מניסיון,

אני אצליח לעלות.