זה כנראה באופנה,
האמירה הזו של לא בא לי לחיות אחרי גיל 50/60/70 או כל שטות אחרת שבאותו הרגע יוצאת לאותו האדם מהפה.
סוג של התרסה שכזו כנגד החיים שאנחנו יוצרים לעצמינו, כביקורת על תחושות של בדידות, ריקנות, חוסר משמעות כשלמעשה כל אלו הם בידיים שלנו.
*אנחנו* אלא שנותנים לדברים משמעות.
*אנחנו* אלא שיוצרים עומק ויוצקים תוכן לחברויות שלנו, למערכות יחסים שאנחנו בונים. לדברים שנשאיר אחרינו.
בהשקעה. בהתמדה. בעבודה קשה. בויתור על אגו, בלעבוד על דברים שקשים לנו, בלא לוותר. בלמצוא חיוך היכן שקשה (תכלס גם אני נופלת פה).
באיזשהו מקום, כשאני שומעת מישהו אומר "אני לא רוצה לחיות אחרי גיל 50" אני שומעת עצלנות, וויתור עצמי, ובינוניות.
וכן - אני כן שופטת.
אני שופטת כי זה קצת כמו להיות בן 18 ולהגיד שאנשים בני 40 הם זקנים. אותה הגברת הילדותית בשינוי אדרת.
אני שופטת כי זה הפתרון הקל.
(וזה, אגב, שונה אלף מונים, מלהגיד "מקסימום אמות". כי באמירה שכזו אין באמת רצון אמיתי לסוף או ויתור לעצמך או על עצמך.
אין פה הרמת ידיים ואין פה בינוניות.)
תן לי להגיד לך בקול, ובלי להתבלבל.
אני רוצה להגיע לשיבה טובה. על כל הראש ולא רק כמה שיערות סוררות פה ושם.
לטוס לחול בפנסיה פעם בשנה, אחרי שסיימתי עם המשכנתא, ועם מחוייבות לילדים,
להחזיק בידיים שלי נכדים, ולפנק אותם למורת רוחם של הוריהם.
אני רוצה להזדקן יחד (עם מישהו) כשהילדים יצאו מהבית לחיים שלהם העצמאיים,
אני רוצה לבכות כשכואב לנו, ולהתגבר בצחוק כביר,
ואני רוצה למות משברון לב, אם הוא יעזוב את החיים האלו לפני.
זה אומנם לא מזוכיסטי.
אבל זה בעיני הכי בדסמי שיש.
