יומן מסע

אם נפשי לא רגוע, תרה אחריך,

ונפשיך מחפשת אותי,

אם הגעגוע הוא משותף ואמיתי,

אז המרחק אינו אלא חומר משמר.

 אני מאמינה בנו אדוני.

מאמינה בנו באמת ומהלב.

מאמינה.

אתה האויר שחסר לי, אדוני.

חסר לי לנשימה.

להשרדות.

לאושר.

ואני עיסה עכשיו.

עיסה רטובה, מגועגעת, עם לב אדום אליך ועם רצון וכמיהה ותאווה.

מישהו שאני נורא מכבדת אמר לי שהפוסטים האחרונים שלי , פוסטי הזיכרון, נשמעים לו הספדיים. 

אז החלטתי לא לכתוב היום פוסט כזה.

למרות שמבחינתי הם לא היו כאלה.

יש בהם כאב ואופל ורשעות , אבל יותר מכל הם מלאים באהבה.

האהבה המיוחדת הזו שלנו, שלך אלי. האהבה שאני צריכה ורוצה ממך.

הם זכרונות טובים כל כך עבורי,

והם בעיקר חבל ההצלה שלי כשאנחנו בנפרד.

 אני עדין מרגישה אשמה על מה שקרה.

וצריכה אותך,

שתעזור לי לסלוח לעצמי.

רק אתה יכול.

אני מתגעגעת כל כך.

♡