סיפורים

את מתחילה לפסל אותי מהרגליים, בתערובת הגבס במים החמים. הרגליים נקברות קודם כל.
את עולה למעלה מהרגליים, עוברת על החלק הקדמי ונותנת לו להתיבש ולהתבצק.

בשנייה הראשונה, לא קרה דבר, אולם עם הזמן, צריבה רוטטת החלה להרעיד את קצות פטמותיו, הוא הרגיש בזימזום החרישי החודר אל תוך בשרו.
הוא חשש, לגרוע מכל, אולם, הרעידה לא היתה כואבת אולי לרגע אף נעימה.

הוא המשיך ללקק דרך הגרביונים דבר שלא ממש קל אבל אני התחרמנתי כהוגן, חום גופי לאט לאט עלה. מצד אחד הגרביון היה נעים וחמים ומצד שני רציתי להרגיש את הלשון המתוקה שלו בלי המחיצה (של הגרביון). ואז הבזיק לי רעיון, פתחתי את המגירה ליד המיטה הוצאתי זוג מספריים.

אחזתי בעניבתו ומשכתיו אלי. לסתותיו נעו בקצב מסוחרר על פניו הכהות. לחיים חלקות ונקיות מזיפים וצמד שפתיים משורטטות להפליא. עיניים שחורות, מלאות ברק. מלאות ריגושים של חששות. נוצצות בהכנעה.

"גבירתי, עיצבת אותי להיות משרת ועבד מושלם. אילפת אותי להיות כל דבר שתרצי, אבל גם אם תענישי אותי אלף פעמים, אני לא אצליח ללמוד לא להציץ בך. אני מצטער, גבירתי, אבל אני לא מסוגל."

החלטתי שכדי להפוך את הפגישה למעניינת יותר, נשמור על מצב בו אף צד אינו רואה את השני לפני הפגישה. כמו כן, הגבלנו את כמות המידע שניתנה על כל אחד, מבחינת שמות אמיתיים, מקום מגורים ועוד פרטים שיכולים היו לפגוע באנונימיות הברוכה אותה חיפשנו.
הפגישה נקבעה לשעת בין הערביים, בבית מלון מפואר, כשההוראות שניתנו לו היו להתייצב בשעה מסויימת, להוריד בגדיו ולהמתין לבואי בצמוד לקיר, כשפניו אל הקיר.

פעימות ליבו תפסו תאוצה עזה של התרגשויות מפוחדות. אם לא הייתה מסתיימת המלחמה בעיראק, הייתי חושב שהטנקים הגיעו לתל-אביב. מבלי לתת לו זמן להרהר, הנפתי את השקית וכיסיתי את ראשו. מתחתי לאחור את חלק הניילון שהיה מונח על צווארו והידקתי את אחיזתי במתיחה חזקה.

שנטל התייצבה בפתח משרדה של תרז בתשע בבוקר, כשהיא גוררת אחריה את עבדה החדש, פולו, ברצועה של כלב, שהוצמדה בקולר לצווארו. פולו רטן משהו על כאב בברכיים, אבל היה ברור שאת שנטל זה ממש לא מעניין.

בוקר. אני מתעורר כשריחו האינטימי של אדוני עולה באפי.
פוקח עין, מנסה לאתר היכן אני ללא הצלחה.
פוקח עין שניה, ומבין שאני שרוע לרגליו של אדוני על המיטה, ראשי בין רגליו קרוב לישבנו, והוא שוכב על צדו, בגבו אליי, או ליתר דיוק בישבנו אליי.
אז אני נזכר שהפקודה האחרונה שקיבלתי מאדוני אתמול בלילה היתה ללקק את ישבנו. כנראה שנרדמתי בעודי מלקק לאדוני כמצוותו, הרהרתי לעצמי.

כמעט מההתחלה היא רצתה שניפגש אולם אני התחמקתי עד שלבסוף הודיתי שאני נמצא בחו"ל ולכן לא הייתי במועדון ולא נפגשנו בעבר... היא וגם אחרים שאלו אותי מתי אני מגיע לארץ ולבסוף החלטתי להגיע בלי להודיע ולספר לאף אחד שאני בא... הפתעה...

תרז התפעלה מכוח העמידה שלו. היא ידעה שהוא יהיה אחד מהעבדים המעולים שידעה. כך זה תמיד, גודל ההתנגדות בהתחלה,כך גודל ההתמסרות בהמשך. היא חייכה. לפתע ידעה מה ישבור את שי. היה ברור לה שאיברו הוא חברו הטוב בעולם והשרביט השולט בחייו. אם אין ברירה אז אין ברירה,חייכה לעצמה חיוך מרושע.

מי שיציית לא צריך לפחד. הוא יעבור את התקופה בשלום וילמד להיות כלבלב צייתן, צעצוע עינוגים, בובת מין משוכללת, נייר טואלט שימושי או משרת מעולה.מי שיעז להתמרד, יענש בחומרה, עד שיאלץ לציית.

הוא ידע. כמה שהוא ידע שזה הולך לכאוב עכשיו, לצרוב בבשרו, להשאיר אותו מסומן, אבל למרות הידע הזה שצבר במשך שנות שרותו את תרז, הוא דאג לטעות מדי פעם, רק כדי שתעניש אותו. הוא ידע שהיא יודעת. קשר השתיקה ביניהם גרם לו לחייך, חיוך שנמחק מיד בהצלפת הפאדל.

היא כל כך שלווה, רגועה ומעשנת בנונשלנטיות שאתה כבר יודע שמפה, זה רק הולך ונהיה טוב...
הבחור מגיע, מברך אותה לשלום. היא פוקדת עליו לרדת על ברכיו ותוך כדי ניהול שיחת חולין היא מתחילה לשחק באיברו, וברגע הכי לא צפוי..... היא מבליחה בעיטה (אויי... זה טוב....) שמותירה אותו מקופל על הרצפה.

"ארבע.. חמש.." ואני מתחיל להגביר את הכאב. "עשר אדוני." ישבנה מתחיל להיצבע באדום. חמש עשרה.. שנינו נכנסים לקצב כמו מאין ריקוד "עשרים אדוני", היא אומרת באקסטזה. אני מפסיק פתאום, ומעביר שוב את השוט על ישבנה, מלטף אותו, ומעביר לה צמרמורות של עונג. מושיט את ידי השנייה ומעביר אותו בין רגליה מרגיש את כל הרטיבות על ירכיה.

דיברתי בצ'ט עם מישהו שיצר איתי קשר דרך הכלוב. הוא נשוי כמוני, מנוסה, היו לו שפחות בעבר והוא בדיוק ידע והבין על מה אני מדברת. הוא לא התנפל עלי, ניסה לקחת עלי בעלות אלא גישש יחד איתי והזמין אותי לצאת איתו למסע - ככה הוא קרה לזה.

ההצלפות חזרו ונישנו, היא צרחה ויללה לרחמים.
למרות שידעה שזה מגיע לה. מודה לו בשקט על העונש ועל זה שסלח ולא הישליך אותה מסף דלתו לעולמים.

אני מדליק את הנר הלבן. מכבה את האורות ומכריז: 'אני מדליק משואה זו לתפארת מדינת הבדס"מ על שיש לה בן כמוך'. ההכרזה זורקת אותו לשחקים. מדליק נר אחר נר, בעוד הנר הלבן כבר מטפטף על ישבנו.

האנרגטית (ממש חסרת מנוחה הילדה), בועטת את העבד למיקום אחר בחדר, נאחזת בקורה הקבועה בין 2 הקירות ומקפצת.... ומקפצת.... השטיח מתחיל להשמיע קולות, "ששש.... שטיח.... ששש...." ופיו נסתם ע"י כף רגלה הנתחבת לפיו.

אתה נוגע בפחד.
עמוק.
בתוך העיניים
מרוצצת אותך דמותי
שטרם ראית.
ובספק אם...
בפעם הראשונה.

היא ישבה אל מול המחשב, מביטה בתמונות, מקנאה באותן שפחות שיש להן מה שנלקח ממנה מה שחסר לה כל כך. שמלתה מורמת תחתוניה מופשלים, והוא רובץ על הרצפה בין רגליה המפושקות לשונה הארוכה עמוק בתוך מעמקייה...

אהובתי! אני כל כך אוהב להלקות אותך בשוט. אני כל כך אוהב את הצייתנות המוחלטת שלך. את איך שאת מוכנה לשאת בכאב למעני.

"אתה הולך להיות הזונה שלי ואני הולכת לחנך אותך ולהעביר אותך קורס מזורז של איך מתנהגת זונה טובה לבעלת הבית שלה". התרוממתי והתיישבתי ממולו על המיטה שאני מושכת לו בשערותיו ומלבישה לו סטירה על מנת להמחיש עבורו את המעט שהוא הולך לחוש אצלי.

היו כאלו שניסו לתת לי הוראות מרחוק - את הולכת יום שלם עם משהו שתקוע לך בתחת. את הולכת בלי תחתונים...
חלק מהפקודות ביצעתי בייחוד את זה שפקד עלי לקשור סביב עצמי קשר מיוחד. הלכתי והרגשתי כאילו הוא איתי.

"אני צובטת את הפיטמות שלי בכוח, מכאיבה לעצמי ומדמיינת את עצמי בתוך מסיבה של גברים. אני עם ידיים קשורות מאחורי הגב, עיניים עצומות וכל מי שרוצה ניגש אלי, דוחף לי זין לפה, צובט אותי, נוגע בי, אונס אותי ואני עוברת מיד ליד."

הסברתי לה היכן אני גר, בתשע בדיוק בדיוק הדלת שלי תיהיה פתוחה, חיוך קל עלה על פניה "כן אדוני" - ענתה.

"לכולנו יש צד אפל מי יותר ומי פחות ולכולנו יש פנטזיות שונות ומשונות"

הכנסתי אותו לחדר הטיפולים, לבשתי חלוק לבן וארוך שהתאים במיוחד לחליפת העסקים השחורה שלבשתי באותו יום. הוצאתי מהמגירה את הסטטוסקופ, שמתי אותו סביב צווארי והסתובבתי אל הבחור..

סיפור אישי בהמשכים בו שזורים יחדיו פנטזיות ומציאות. הקוראים מוזמנים להגיב ולהשפיע על העלילה.

תאור המפגש בין ערן לחגית - הפעם "מנקודת מבטה".