סיפורים

"קפה אימפרזה, בשעה ארבע בדיוק, אל תאחרי. אבקש ממך רק דבר אחד, בואי בנעלי עקב, בכל מקרה סניקרס לא יתקבלו כלל כי אבקש ממך לקפוץ איתם חזרה כל הדרך הביתה. אל תדאגי לזיהוי, אני אזהה אותך".

פתחתי את השער למרתפי כשאני לבושה בשימלת מיני מינימלית מעור, "רד על ארבע כלבלב מאוס וברך את גבירתך לשלום, מעתה יהיה שימך רקסי ואתה תהפוך לפיט בול מחונך ומצוחצח למשעי!"

הגבר נועץ מבטים חודרניים בגופה של האישה, חיוך נמתח על פניו. היא מביטה לעברו חזרה, המבט שורף לו, ובלי שום מאמץ היא גרמה לו להשפיל מבט. חיוך של ניצחון מאיים לצוץ על פניה, פני הפוקר הלבנות שלה...

"מוכן, יפה שלי? נצא לחגוג קצת?" היא עונדת את הטבעת הגדולה בידה השמאלית, מזליפה לחלל בושם וחולפת דרכו ("בושם צריך להיות רק רמז, אחרת הוא מאבד את ניחוח הגוף הטבעי, אנחנו חיות, לריח שלנו יש משמעות"). יצאנו...

הוא מזמין אותך במחוות יד להכנס אל החדר, אותו ארגן מבעוד מועד. את הפסנתר מכסה בד קטיפה שחור שגולש ממנו אל הרצפה ועליו דולקים נרות. נרות נוספים בוערים במעגל במרכז החדר. אני על ברכיי, לצידו...

היש דבר יותר מדליק משני בחורים שריריים מתאבקים, כאשר לפתע ההיאבקות התמימה והספורטיבית הופכת לסקס חזק ושתלטני?

היא היתה עם אדונה באותו ערב במרתף המישחקים. היה עימם אורח, אדון צעיר, מתלמד, נלהב מאוד ומלא שאלות...

אין לי מושג למה הייתי חייב להוציא את המילים האלה מהפה, אבל פתאום מצאתי את עצמי אומר לה: "תתפשטי!" לרגע היא הייתה בהלם. גם אני. אחר כך היא חייכה...

בכניסה עמד שליח עם חבילה. מוזר, חשבתי לעצמי, אני לא מצפה לחבילה מאף אחד. החבילה הייתה חומה וללא שום סימנים מזהים. פתחתי אותה וראיתי בפנים קולר מעור, אזיקי מתכת וכיסוי לעיניים...

I met you online. Nothing new. I got your phone number after about an hour of chatting. Pleasing, but not a complete novelty either. Then we started planning the date, comfortable in our roles.

היום שיעור מספר 2 פינצ'רון שלי, והיום נלמד על אילוף, לכן פינצ'רון תקנה קערה של מים ואוכל לכלב כי משם תאכל ותשתה...

התקרבתי אל אוזנו ולחשתי בליטוף פניו:
"עבד שלי, אתה הולך לתת את עצמך כמו שלא נתת בחיים. אתה רוצה להמשיך, או שנפסיק כאן?"
"אני מבקש להמשיך, אדוני", הייתה תשובתו החד משמעית...

לאט לאט נפתחנו והתחלנו לדבר על הדברים שמגרים אותנו באמת. זה דרש קצת אומץ, אבל סיפרתי לה, כן! אני אוהב שקושרים אותי ואני רוצה שתעשי בי כל העולה על רוחך!...

she was lying in her bed, enjoying the touch of brand new satin sheets caressing her naked body, sleeping a deep sweet sleep after getting home late at the end of a very long day at work...

הוא שוב אמר לה שיש לה סייפוורד וברגע שהיא תאמר אותה הוא ילך, אבל היא לא הייתה מסוגלת, הסאבית שבה לא הייתה מוכנה יותר לשתוק או לוותר, וכשהוא תפס בשיערה וגרר אותה לחדר השינה, היא הלכה בצייתנות...

יום חמישי, חצות הלילה, הוא ואני משתחלים למועדון, מעיפים מבטים סקרניים וכובשים לעצמנו טריטוריה צדדית. שם, ממעלה היציע, מעבר למעקה הנוטה ליפול, קומת הכניסה מתחילה להתמלא בהדרגה...

אם זה כואב, אז למה את לא בוכה?
לא יודעת...
אז אולי זה לא מספיק כואב...

היא הפנתה מבטה אליו, ובשנייה שראתה את מבטו הפנתה מבטה לרצפה. משהו במבטו גרם לה לחוש לא בנוח. לא עניין אותה שכל הסטודנטים מסביבה בוהים, הספיקה העובדה שהוא שם כדי שתרגיש נבוכה...מושפלת...

דפיקה בדלת, אתה ניגש, שומעת צעדים. איש, אנשים נכנסים אין לי מושג כמה. גם לא רוצה לדעת. אתה מציג אותי, השיפחה שלך...

זה לא קורה לעיתים קרובות, בכל זאת, הגיל, העבודה, החיים ... אנחנו אנשים עסוקים, אבל לפעמים הוא נדלק כמו שרפת קוצים פתאומית, וכשזה קורה אני לא צריך שום דבר - לא בגדים מעור, לא אווירה של מועדון ליודעי דבר, לא שתיה, לא סמים ולא בטיח.

כשאמא של שוקו הלכה להביא מים מהבאר הגמלים היו מגרגרים בקול ניחר, הנחשים היו זוחלים בזיגזגים והחמורים זקפו את הדגל לחצי התורן. על החברות המופלאה של שוקו ויורם מבית הילדים עד בית לוינשטיין, על לילה מלכת המדבר ועל זרובבל מזכיר הקיבוץ, על דנה הצנחנית ועל הצב המחורמן, על סיירת גולני ועל 202, על מנחם ועל אריק ועל הכל.

"מה אתה רוצה?", אני שואלת והוא ממלמל. "מה אתה רוצה?", אני חוזרת. אני כבר יודעת את התשובה אבל עדיין רוצה לשמוע אותו מתחנן ומבקש.

סשן מנטאלי חזק מאוד, בו העבד מפקיד את גופו ונפשו בידי האדון.
את התמונות ניתן לראות בקישור לפורום:http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=4168

מביטה לעברי, פותחת עיניים כחולות גדולות, מופתעת מההתפתחות המהירה, משתהה... היה לנו ערב נעים יחד, שום דבר לא רימז על שעתיד לקרות.

אני יושבת שם עכשיו לבדי במועדון, ידי קשורות מאחורי גבי, עיני עצומות, בקבוק זכוכית נעוץ בי…מפוחדת מעט. מעולם לא התנהגת אלי ככה בקשיחות. מעולם לא השארת אותי לבד ככה.

אני מנסה להשתפר אך ללא הצלחה
"למה?", אני שואל ומקבל סטירה
"מתי הוא ילמד?", חושבת לעצמה
ומורידה עוד סטירה...

הדבר הראשון שהיא נתנה לי...

השעה מאוחרת, ואנחנו חוזרים מהמועדון. קצת שיכורים אבל לא ממש עייפים. מגיעים לדירה שלך. אני מתיישבת על כסא המנהלים וחושבת שוב האם לבקש את מה שאני מבקשת ממך בכל פעם: "תוריד לי את הנעליים בבקשה"...

המצע עליו שכבתי היה נוקשה, קר. התהפכתי מצד לצד, מנסה למצוא לעצמי תנוחה שבה אוכל לתת מרגוע לאברי. סורגי המיטה הקיפו אותי מכל עבר. איפה הלכתי לישון? למה המזרון קשה כל כך?

חזרתי ממינרווה, ומתתי להשתין את כל הבירות שהורדתי שם. אז נכנסתי לאיזו סמטה ליד שוק הכרמל, לאיזה חצר של בית שבבניה, עמדתי והשתנתי.
הוא היה גבוה, גדול ורחב, שיכור בעליל, וברור שבא לו לחפש ריב.