שירה

הוא היה אש, ואני הייתי אדמה / זה היה אולי סיפור אהבה...

בחוץ גבר-גבר, בפנים חסר אונים / קצת מתבייש מזה שאנשים קוראים / לגבי שאר הנושאים אני רגיל לצעוק את הכל לעולם / אבל פוחד מהחלק *הזה* בי, שמרגיש לא מושלם...

בְּכָל רֶגַע שֶׁאֲנִי נוֹגֵעַ בָּךְ,
אֲנִי שׁוֹבֵר אֶת מַה שֶׁהָיָה,
וּמְקַבֵּל אוֹתָךְ מֵחָדָשׁ,
כְּמוֹ אֲדָמָה שֶׁנִּפְצַעַת מִגֶּשֶׁם רִאשׁוֹן.

הוא עומד מעליה, כמו שמש גדולה, שורף את הצללים שנשארו בה, צולל לתוך עיניה כמו דמות קדמונית, עטוף בשקט שאין לו זמן, ואין לו שם. היד שלו מונחת על צווארה, לא מחזיקה, רק מזכירה, את מה שהיא יודעת, את מה שהיא שכחה...

ככה בדיוק קורה, כשאתה מגיע אלי בפעם הראשונה. בוא נתחיל. תיכנס איתי. תן לי להוביל אותך...

תִּתְחַרְמְנִי עַל הַכְּאֵב שֶׁלִּי. / תְּאוֹנְנִי עַצְמֵךְ לְמָוֶת עַל הַגּוּף שֶׁלִּי שֶׁחָתַכְתְּ אוֹתוֹ כְּאַוַּת נַפְשֵׁךְ. / תְּאַסְּפִי אֶת טִפּוֹת הַדָּם שֶׁלִּי וְתִנְשְׁמִי אוֹתָן, כְּמוֹ נַרְקוֹמָן שֶׁהִשִּׂיג קוֹקָאִין רַק לְרֶגַע אֶחָד...

תְּאַנְּסִי / בְּבַקָּשָׁה / אֶת הַמּוֹחַ שֶׁלִּי. // אֶת הַתָּאִים הַקְּטַנִּים / שֶׁרָצִים וְדוֹהֲרִים / לְכָל מָקוֹם. // פָּשׁוּט תִּתְפְּסִי אוֹתָם / בְּאַלִּימוּת / בְּסִמְטָה רֵיקָה / חֲשׁוּכָה. // שֶׁאַף אֶחָד לֹא יַעֲזֹר / אוֹ יִשְׁמַע. // תַּפְשִׁיטִי אוֹתָם / מִכָּל אֵגוֹ / עַזּוֹת וְחֻצְפָּה. // תְּנַעֲרִי מֵהֶם / שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל גַּבְרִיּוּת...

שלושה ימים ושני לילות, / ואש תמיד בוערת. / מחר תגיד אותם דברים, / למישהי אחרת...

כשהייתי צעיר, / חמישים שנה אחורה בזמן, / אהבתי את הצד / שבו הבנות על הבנים. / אז הן רדפו אחרי / ומאז אני רודף אחריהן...

רוצה שהיא תוכל להכיל אותי בתוכה. / רוצה שאוכל להתכווץ ולהיות הכי קטן. / רוצה שהיא לא תרגיש בנוכחותי, / ושאני כן ארגיש בנוכחותה...

אישה שמנה בעירום מלא / עולה מן הים ומתבוננת בי. / נוכחותי מביכה אותה, אז היא מתעטפת / במגבת עם סוסוני ים צבעוניים. // דחף לא ברור להתכסות עולה גם בי. / ואני מזנק אל המים...

מה שקרה בינינו זו תאונת דרכים, אין אשמים, שני הרוגים, שאריות של אהבה על הכביש. / במקום אחר אולי היינו מחזיקים, אבל כאן בבוקר מחליפים מסכות, ובלילה נוזלים. / מעייף להעמיד פנים, עייפה מלבלוע מילים, אין כוח למעשים, ואנחנו נובלים...

היה לה קעקוע של חבל / תליה על / גבה. // אני בקושי בחרתי תמונה / לדסק-טופ, / וגם אותה, אחרי שבועיים שלושה, / החלפתי באחרת...

הרי הגמירה שלו שימושית
יש בה את הבאים אחרינו
ובשלי אושר צרוף
הסיבה להביאם

החיים לבד הם מבוך של בדידות.
מבוך מסובך,
עם כרטיס יציאה אחד - אהבה אמיתית.

רגע לפני הסוף נגמר זמנו של שיקוי הקרח ואני גומרת לך בעיניים, והרטיבות שלי הופכת לדמעות שלך

בעמק שחור בין כרמים ושדות.
עומד כלוב בן חמש מאות קומות ובלוג.
ומי גר בכלוב?

בשמי ערב כחולים / בשמי ערב צלולים / שט ירח עגול ובהיר
ועמד, התבונן / ובשקט אונן / על סוטים בקיבוץ ובעיר /
- פניה ברגשטיין מתהפכת בקברה

הרהורים על מילות בטחון

מִתְנוֹעַעַת מִצַּד אֶל צַד עֵירֹמָה מֵעָלֶה תֵּאֵנָה / כָּל עוֹד רוּחִי בִּי בִּצְלִיל הַבְּרִיחָה / עִם הַמּוּזִיקָה הַצּוֹוַחַת בַּעֲלָטָה / כְּשֶׁכָּל הָעוּבְדוֹת חֲשׂוּפוֹת / כְּמִתְאַר גּוּפִי הַשָּׁקוּף

כי את, יצור עלוב, שווה לתחת,
בזבוז של משאבים, חלל וזמן,
צועדת אל הארץ המובטחת,
חיקו של אדונך, [הכנס שם כאן].

שָׁנִים נוֹקְפוֹת, נִשְׁחֶקֶת בַּסּוּגַר,
רָעָב כּוֹפֶה כְּנִיעָה בְּגוּף רוֹעֵד בַּמִּסְתָּרִים

רַק אַל תִּקְרַע, הָפוֹךְ בִּי, הָפוֹךְ
תֵּן לִי הַצְדָּקָה, פִּסּוּלַי רוֹטְטִים, גַּע בִּי, גַּע

בַּנּוֹף הַזֶּה אֶחְפֹּר לִי גֻּמָּה
כְּאִלּוּ יֵשׁ לִי מַה לּוֹמַר.

השיר מוקדש לכל עשרות הלוחמים העזים והנחושים בצבא העבדון אשר שלחו לי הודעות קופי-פייסט אדומות בכל ימיי באתר הזה, והבהירו לי כמה שזהותי האישית חסרת משמעות לעומת תשוקתם חסרת הפשרות

ואיזה ריח יש לריח? שואלת בי הילדה לפעמים?
עיקשת, היא פוערת את עיניה
מבקשת תשובות לשאלותיה.

בואי נשכב מול האח הגדול
מול צבר וליאון אראה לך הכול.

ואני עומד עירום אל מול מראה שבורה / קרן של עולם אבוד - את נפשי היא מנפצת / ואת שהיית ואבדת בתוך-תוכי ההיגיון / שואלת את העומד דומם ואין תשובה...

הוא בטח לא חושב עלי, / לא שומע את הצלצול העיקש שלי, / ולא רואה את המכתבים שנשלחים אליו בזה אחר זה. / הייתי כמו כל הבנות שהיו לו בעברו, / עוד אחת שזכתה לשהות במחיצתו, / מעריצה....

אֲנִי רוֹצָה לִתְפוֹר אוֹתְךָ אֵלַי / בְּתֶפֶר שְתִי וָעֵרֶב / אֲנִי אֲתָּה / אֲתָּה אֲנִי // בּחוּט וַמַחָט / לִתְּפוֹר אוֹתָנוּ לְבֶגֶד עָל אוֹפֶלְיָיה / לִרְצוּעוֹת כֻּתּוֹנֶת הַמְשוּגָעִים / מִבּוֹקֶר עָד עֵרֶב / יָד בְּיָד / אֲנַחְנוּ תְּפוּרִים...