הוא שואל אותי אם לקחת איתו כלי משחיט.
אני משהה את תשובתי, מה שכמובן גורם לו רק לדרוש אותה יותר.
אבל איך אפשר להסביר את הכמיהה הרבה, ואת הפחד, שמתגנב לו בלי משים.
אני אוהבת ומורגלת למסיבות, אולי הוא פחות. ובכל זאת, פעם ראשונה, אולי סתם נשב בצד ונספוג אווירה.
לבסוף אני מתמצטת את זה לתשובה כנה, שקשה לי. שאני רוצה מאוד. מאוד.
אנחנו בוחרים כמה כלים, ומכניסים אותם לתיק. הוא אומר שהוא לא מבטיח כלום ואני מנסה שלא לפתח ציפיות.
****************
בפתח עומד חבר ותיק שלו וזה מתחיל מחיבוק ארוך וחם. הם מפטפטים. ואני עומדת ומחייכת. יש לי הקלה, כי אני מרגישה את הזרימה והנוחות שלו.
אחר מכן, הוא יפגוש חבר נוסף.
ואז הנינוחות הזו שלו, תיהיה בולטת אף יותר.
אנחנו נכנסים פנימה.
אני גאה כל כך להיות לצידו של הגבר החתיך הזה, לידי, גבוה ומרשים. אני מרגישה ברת מזל.
זו לא בדיוק 'מסיבה'.
אף אחד לא רוקד.
יש מתקני בדסמ באמצע הרחבה, וחלקם כבר בשימוש מואץ.
עיניו קולטות את אחד מהם, ובורקות מניצוצות.
הוא מתייעץ על משהו טכני עם החבר הותיק ממקודם.
לחץ הדם שלי עולה. הפחד הטוב משתלט עלי.
**************
הוא משלשל מהתקרה מין קורת עץ עם אזיקים בקצה ואוזק אותי.
אבל הוא לא אוזק עם ידי מורמות, למעלה.
לא.
הוא אוזק בעוד ידי מסובבות לאחור, מה שמכריח את גופי לזוית, בצורת 'ר', ואת התחת שלי פונה אליו.
כאב מוזר בכתפיים.
מאמץ אחר, ראשוני, שאני לא מכירה.
והעקבים שלי, שמשפרים את התחת לכיוונו נגינתו.
כל אלו מעצימים את הנוכחות שלו, מעלימים את את כל רעשי הרקע.
אני רואה רק אותו, אותנו.
אני מרגישה אותו, וכל ליטוף שלו מורגש פי כמה בליבי. הוא מלטף, ולא מרחם. ולא מרחם ומלטף. הדיסוננס, המועצם הזה,
שולח בי זרמים עמוקים.
וגאווה.
המון המון גאווה.
על שנינו.
תודה רבה לך,
שהיית שם איתי ועבורי,
שבנית יחד איתי, שבנינו שנינו,
סשן פומבי מטורף,
שהעיף אותי, (ואותנו)
מעלה מעלה.
