סיפורים

התעורתי? אני לא בטוח. ובינתיים מתפקדים האברים בגופי, אחד אחד מדווחים על מצבם. הכאב החד בראשי הוא הראשון ברשימה, סחרחורת איומה. הלחי סחוטה על הרצפה הקרה. מנסה להזיז את הידיים ולא מצליח, רעש שלשלאות מפלח את השקט ששורר. ידיי קשורות זו לזו ורגלי מכופפות וקשורות אף הן בקרסוליים.

היה לו קשה להודות שמצד שני נפתח אצלו משהו, הוא רצה ללכת הכי רחוק שאפשר והכי נמוך שהתחתית תמשוך. הוא ידע שאישה שאוהבת אותו כל כך לא תוכל לעשות לו את הדברים שהוא מפנטז עליהם ושהוא זקוק לניתוק הרגשי כדי להגיע למקומות האלה.

לפני הדלת נשימה אחרונה, איך היא נראית, היא טובה או רעה, יש בה חמלה או כולה מלחמה. שליטתה משמידה, אכזרית וכואבת או אולי בכוחה רגועה מתענגת. את עבדה לרגליה תרמוס תמוטט או תיסחף בתשוקה מול מבטו הרוטט, לממלכת הקסם שם היא האדון, והוא ברצון, בדחף נואש את עצמו על מגש לה ייתן בתשורה, בקדושה יעשה את דברה.

כשתגיעי אחכה לך בחוץ. אני יודע. מבין. לא אפגע בך... את תראי אותי ואם תאמרי כן הכול ייתכן. וזו ההחלטה היחידה שעליך לעשות. אמרי כן ומשם ההחלטות נתונות בידי..."
"כואב מדי?" - "כואב... אבל אני יכולה" עניתי. כמעט בכל הפעמים.

סיפור חניכה והתבגרות, ובו גיבור המגלה את עצמו ואת המיניות שלו ותוך כדי כך פותר את תעלומת היחסים הלא גמורים שלו עם אביו המת.

היא באה אחריו והוא ראה שהיא עומדת רק בתחתונים וחזייה. בניגוד לפנטזיות על מלכות, הם לא היו שחורים מתחרה או מעור, אלה היו לבני כותנה ילדותיים בצבע לבן עם רקמת שושנים קטנות וורודות. היא נראתה לו כמו בובה אבל המבט המקפיא בעיניה הראה לו עד כמה הוא יעשה כל מה שהיא רק תגיד.

"אני מצטער אך איני יכול להבליג על כך. זוהי עבירה חמורה ביותר". במבטו חמור הסבר וקולו הקשוח הורה לי לצאת מהג'יפ ולהתלוות אליו לניידת המשטרה. הרמתי את ראשי והסתכלתי היישר לתוך עיניו כלא מאמינה. משראה שאני לא מצייתת נפתחה דלת הג'יפ ונמשכתי על ידו החוצה. מגפי השחורות התלכלכו מעט מהבוץ שבשולי הכביש.

לולו כבר עמדה לוותר, היא לא אהבה את המשחקים האלה והיא בעצמה הייתה שפחה ולא הייתה זקוקה לעבד. אבל, דבר אחד לא הניח לה ולא יצא לה מהראש, היא הצליחה לשים את תחושת הגורל בצד אבל היא לא יכלה להתכחש לעובדה שזה הגבר הכי חזק שהיא פגשה אי פעם ושהיא לא יכולה לוותר עליו רק בגלל זה.

תא יפיפה בתוך אונית שעשועים ענקית. מהתא יוצאים למרפסת, משקיפים על אינסוף של תורכיז מדהים, כמעט שקיעה,שקט מוחלט מסביב. שני כסאות במרפסת. אני קשורה לאחד מהם.

בשנים שעברו מאז, לולו גילתה שכוחה הוא למעשה עקב האכילס הגדול ביותר שלה והיא פתחה במסע בניסיון למצוא דרך לנטרל אותו או לנסות להוריד אותו ממנה, לפחות לכמה שעות ביום. כך היא גילתה את עולם השליטה, עולם של אדונים ושפחות, עבדים ומלכות, עולם של שולטים ונשלטים וסוף סוף היא מצאה קצה חוט לחיים שיכולים להתאים לה.

"אני עכשיו מזיינת אותך כלבה, כלבה מסכנה שכמותך צריכה להיות עם זין רפוי לא עומד, אנחנו לא ביום העצמאות, בשבילך זה רק יום הזיכרון...וישאר לך זיכרון."

כך בעודו על הברכיים הצמדתי אותו לגזע עץ, חיפשתי אחד לא עבה במיוחד, כך שערן יוכל לחבק. "תצמיד את הידיים אחת לשניה, כאילו שאתה מוחא כפיים". כך שידיו צמודות אחת לשניה מחבקות את גזע העץ, הוצאתי מהתיק סרט דביק שחור וליפפתי סביב כפות ידיו.

"איזה תחת שמן יש לך." העיר קוגן בבוז וצבט באכזריות את העכוז העגלגל והשרירי שמילא יפה את תחתוני הכותנה הלבנים. "בוא הנה!" צעק פתאום, "זה לא התחתונים שלי שאתה לובש?!". "כן המפקד." הודה הסמל האומלל, "נגמרו לי התחתונים הנקיים ו... סליחה המפקד."

מסתכלת עליו מלמטה, מרגישה כל כך קטנה. הוא מסתכל עליי במבטו, זה שגורם לי לצמרמורות, זה שגורם לי למחול על גאוותי, פעם אחר פעם, להכנע לרגליו ולזעוק לו במבטי "כן אדוני".
הוא בוחן אותי, קטנה כל כך למרגלותיו. בוחן את עיניי הנישאות אליו בהערצה, את סימני הסשן, את לובן עורי. המים נושרים מגופו בשבילים מהפנטים. ידיו שלובות על חזהו.

חוטפת את ידי, מושכת אותה בחזרה אליי והוא, עם טיפת כוח מחזיר אותה בחזרה. "סוף סוף קרב, סוף סוף קצת כוח". בועטת ברגליי, מזיזה את ידיי אבל בעצם, אני לא מצליחה לזוז. מתחילה לרעוד בהתרגשות. העיניים נקשרות. זהו. עקודה. "אם תמשיכי להשתולל, גם הפה המרגיז שלך ייסתם אז תיזהרי."

הוא נשען על סלע העקידה. כפוף ורכון, נכון לקבל ולספוג את תאוות הצורך שלי, להאדים את בשרו. כריעתו הבלתי מתפשרת, הטוטאליות שלו, זרימתו עם תאוותיי – כל אלה גרמו לזין שלי להזדקף במלוא אונו, עוד בטרם התחלתי להצליף.

הערב התחיל במפגש של ארבעתינו, שני אדונים ושתי סאביות. ידענו איך הוא עומד להתחיל... לא ידענו איך הוא עלול להסתיים! למעשה זה היה מפגש ראשון שלנו, מין רעיון שעלה במיקרה וסחף את כולנו. רצינו כל כך לדעת לאיזה גבהים אנו יכולים להגיע, כל אחד באשר הוא.

כשהוא כרע על ברכיו ומצחו צמוד לרצפה, הנפתי את השוט. לשם הפנמת המעשה שעשה, בזה שהכעיס אותי בימים האחרונים, התחלתי את ההצלפות ברמות גבוהות יותר של עוצמה, אשר אף הלכו וגברו. ישבנו וגבו ספגו כמעט 70 הצלפות ברצף, כאשר מדי פעם עצרתי לריכוך, אך לא בעזרת כף ידי. סוליית נעלי עברה על המקום האדום-עז מן ההצלפות.

טוב זונות שלי, בואו. בואו ניסע אלי הביתה. בבית החמים אני מבטיח לפנק אתכן. הזו שאיתי ציחקקה וזו שסופחה אלינו הפשילה את ראשה. היא כנראה מורגלת לזה שמשכירים אותה בשכר עלוב לאדון אחר מידי פעם.

"אם אתה רוצה אני מוכן למצוץ לך או כל דבר אחר רק בלי עוד מכות עם הדבר הזה ובלי משטרה באמת אני אעשה כל דבר."

הם נעמדו בדקו את הרצפה שניקיתי ולא היו מרוצים.

ביום ראשון חלי נכנסה לחדרי לבקש ממני משהו בשעה שהייתי עסוק בעבודתי. היא הסתכלה על המסך של המחשב וראתה את האתר של הכלוב פתוח. שמתי לב שהיא מתקתקת לי במחשב ופתאום היא אומרת לי "אז אתה ששון".

אחרי כל מספר נשמעה צרחה ולאילו התלווה בכי אומלל. מידיי פעם כשהיו המספרים נחלשים נוספו צלילי החבטה של השוט שהיה ביידי ואז היו המספרים חוזרים לשלוט בקונצרט החגיגי.

התיישבתי עליו, ירכיי נכרכו סביב פניו בכל הכובד וגופי נדרך לקבל את מה שהגיע לו.

נמאס להן מההצקות שלי, הן החליטו להתנקם נקמה כואבת ומשפילה.

אני מעביר אצבע על שפת החוטיני הדקיק שלה, חודר-לא-חודר. רטובה. מאד. ירכיה מתכווצות קמעא למגעי. נשימתה החמה שוטפת את פניי. אני מחדיר אליה לשון לנשיקה ארוכה ארוכה. "אההמ".
מלצרית צעירה עומדת לידנו במבוכה, מעבירה משקלה מרגל לרגל, גוון אדמדם בלחייה.

היא הזדחלה על הריצפה, אחוזת תזזית, כאילו מחפשת לעצמה עוד חלקיק אחד של חמצן
כדי לשרוד את השניה הקרובה.

4 מלכות, 4 עבדים שנבחרו בקפידה, סאבית שחילקה את הקלפים, וכללי משחק ברורים. המשחק התחיל.

הוריתי לה לרדת על ארבע ולזחול מתחת לשולחן שלי במשרד. מעל שולחן זה היו ערמות של ניירת, מחשב וערמת חוזים שהיתי אמור לעבד ולהגיש לבוס. באותו יום החלטתי שהחלק שמתחת לשולחן צריך להתמלא באושר גדול. היא ישר נכנסה אל מתחת לשולחן. היא מכירה את המקום הצר הזה.

החלפתי אותה עם שפחתי כהסכם ג'נטלמני עם אדונה. "SEAMASTER" - כך את קוראת לי מותק ותתחילי להכניס לך טוב טוב לראש שאת הערב הזה אני מבטיח שלא תשכחי!ברור ?!" "כן אדוני".