סיפורים

"אני לא כל-כך רוצה עכשיו מיניות סוערת, ולא רוצה שיאים, ולא קשירות לארבע קצוות, ולא קולר, ולא את כל הבלאגן הזה. אבל להיות פסל, סטטי, מונח - עם זה, אין לי בעיה. בימים טובים גם בלי בגדים. לא סתם פסל, הפסל שלך", היא הציעה. התלבטתי אם זו פשרה עבורי או דווקא לא. אבל שחקן טוב עובד תמיד ביחס לקלפים שיש לו, ולא ביחס לאלה שהיה רוצה לקבל...

״אתה גורם לי להרגיש שאני לא יכולה להחליט שום דבר בעצמי!״ היא אמרה, בכעס. הוא הקשיב, ואז השיב בשקט: ״אני כאן כדי לעזור לך לשחרר, לא לקחת ממך שליטה. אם זה מרגיש לך אחרת, אנחנו נעצור ונבדוק מה לא עובד...״

נורה וליהיא הגיעו בשמונה בדיוק. הן היו השכנות שלנו בשש השנים האחרונות אך טרם יצא לנו להזמין אותן. רוזי הייתה מבקרת אותן מדי פעם, קופצת לקפה. אחרי שהמלכה שיעבדה אותה, הסתבר שצדקתי, שהיא אוהבת בנות לא רק כשאומרים לה. יותר מכך, שיש לה כישרון של ממש. את מרבית זמנה באחוזה בילתה עם פנייה טמונות בין ירכיי המלכה. בסתר ליבי, רציתי להיות במקומה..

לפעמים, לפני שאני הולכת לישון, אני מדמיינת את המילים שאתה לוחש לי. באסרטיביות, שאין כמותה. בעדינות. פתאום, משום מקום. ״את מוכנה?״ אתה שואל. ״תמיד,״ אני עונה...

מאז שראיתי אותה בפעם הראשונה בטיוי, רודפת אחרי נוכל מבוהל כלשהו, לבושה בג'ינס ומגפיים (ואני משער שגם חוטיני שחור), ידעתי שזהו, התאהבתי - וזה סופי! ומאז, בכל פעם שהיא על המסך, גם אם לשנייה, אני מפסיק אינסטינקטיבית את מה שאני עושה באותו רגע, עוזב הכל, ופשוט בוהה. כמו כלב ששמע משרוקית. כמו ילד ששמע אוטו גלידה. כמו הפסקת חשמל...

קבענו לצהריים המוקדמים, אמרת לי להביא את כל הצעצועים שאני אוהב. היום, רק היום, את כל כולך שייכת לי. את פותחת את הדלת ואני מסתנוור. את לובשת את השמלה השחורה השקופה שאני אוהב, עם המחשוף העמוק, וקולר אדום-שחור. את בלי חזייה, אני יכול לראות את זה דרך השמלה. "חם לי," אני אומר ובוהה בך...

״תתפשטי,״ אמרתי לה ברוגע, נשען לאחור ומביט בה. היא הורידה את השמלה בתנועה אחת, נשארת רק עם חזייה ותחתונים, עומדת מולי בלי לומר מילה...

אני חוזר הביתה מהעבודה אחרי יום קשה. נכנס בדלת וישר למקלחת. שניה לפני שנכנס למקלחת. את קוראת לי מהחדר. אני מיד מתייצב, ואת אומרת לי: ״תתקלח טוב טוב. יש לי הפתעה בשבילך״...

"אז לגלח?" היא שאלה. "ברור", עניתי. הכרנו ברחבי המרשתת. אתר של שובבים. היא הייתה בת 18 ועם הרבה "דאדי אישיוז". בדיוק הטייפ שלי. לא רצתה לחכות ליום החופש שלי. "למה אתה עובד בשעות האלה?" ככה זה בתעופה, 24/7, ולאף אחד לא אכפת שקב"ה לא מרוצה, העיקר שהמטוסים יעופו. היא כל-כך התלהבה שיש מישהו שחולק איתה את השיגעון. האמת שגם אני רעדתי מהתרגשות...

הגוף מלא בתחושות של קור וחום, ואתה חסר אונים מולי ומול היוצרות שלי שהתהפכו בצורה הזו. אתה מת לעצור אותי אבל מאוחר מדי; ומשהו בלב החשוף שלך שמח שמאוחר מדי - יש משהו מרגיע בלהיות זה שנגזר עליו גורלו, שהרי המצב נתון. רק ככה אתה יכול לאפשר לעצמך להיות פגיע באמת. והנה, זו הפעם הראשונה שאני יכולה לרתק אותך פיזית ואתה משתכר ונסחף לתוך הקסם האפל וההרסני שלי - כי אולי גם אתה שרוט כמוני...

"אני רוצה לדבר עם עבד מספר שתיים-עשרה", הורתה לפתע המלכה לעבד מספר שלוש, וזה, מבין במהרה את הכוונה, משך את איברו מפי ופנה להתרחק. ״אתה תאונן לידו וכשאומר לך תגמור לו על הפנים, זה ברור?״ עבד מספר שלוש הנהן בהבנה. ידעתי כמה טוב זה מרגיש לקבל הוראות ישירות. ״עבד מספר שתיים-עשרה" פנתה אלי, ״אני מעוניינת בשיפחה חדשה, ואני רוצה שזו תהיה אשתך"...

נכנסתי לקיוסק, קניתי בקבוק שתייה לדרך, ויצאתי החוצה. הבחורה קמה ונעמדה מולי, ושאלה: ״לאיפה אתה ממהר כל כך?״ עניתי לה שאני גר בדרום ויש לי עוד זמן נסיעה עד שאגיע לבית. שוב שאלה: ״נו, ו...מה דעתך עלי?״ פה הבנתי שיש איזה קליק, עניתי לה, "מהממת", היא אמרה: ״בוא אלי, תשתה קפה לפני הנסיעה, תהיה ערני". בדרך היא מחייכת ואומרת: ״אני מקווה שאתה אוהב הפתעות״...

ואז זה שוב קורה, בלי שום התראה מוקדמת, המפלצת מתעוררת. אני נעמד מולה והיא מבינה בדיוק מה קורה. היא בולעת את האוכל, מעבירה את הידיים לאחור, ופותחת את הפה. אני מוריד את המכנסיים, ובלי שום התראה מוקדמת, דוחף את הזין שלי לגרון שלה...

"אם תתנגד זה יכאב יותר", אמרו, מתואמות למופת. לא ראיתי אותן, אך ידעתי שמבטן ריק. משהו בשליטה של המלכה גורם לכך שלא תצליח לחשוב על כלום מלבד על לרצות אותה. משהו במה שהיא עושה להם בשביל שיצייתו בלי שאלה. שפחה מספר עשרים ושתיים הניחה את ידיה על המותניים שלי, בזמן ששפחה מספר חמש-עשרה אחזה בכתפי. הרפיתי כמה שיכולתי את הגרון. כשהמלכה רוצה להשתמש בך, ידעתי מהפעם שעברה, אין אף טעם לסרב...

אני מסתכל על הסלון והמטבח, לא סידרתי אתמול בלילה, האמת שגם לא שלשום.
"אני אתאושש כמה דקות ואז נסדר, סבבה?" אני שואל.
"האמת שיש לי רעיון יותר טוב", היא אומרת ומרימה את הגבות בשובבות.
"דברי אלי", אני אומר לה, מנסה לשמור על הפוקר פייס שלי בלי הרבה הצלחה.
"שתה קפה, תתאושש, ואחרי זה תגיע לפה, על הברכיים", היא אומרת...

קרן הייתה סדיסטית רעבת-כוח בכל הדרכים הטובות והגרועות ביותר: הסיכוי להביא מאהבת למקום נמוך ולהפוך אותה לפגיעה היה האפרודיזיאק הטהור ביותר עבורה. ורד לא הייתה מזוכיסטית באותה מידה, אבל היא הייתה משהו יותר טוב: אתגר. מאהבת שתמיד הייתה במרכז תשומת הלב, ומעולם לא נסוגה...

הזיכרון שלנו הוא הסיפור שאנחנו בוחרים לחזור ולספר. את מזכירה לי שאיתי גמרת בזיון הראשון שלנו. ואני נזכר איך ראיתי שנהיה יחד לעולם כבר בשיחה הראשונה שלנו. סיפור על סטוץ שנמשך כבר 15 שנה...

אבנר היה מפקד של כלבתי, אטילה, בסדיר לפני עשר שנים, ואם הבנתי נכון, הוא מתחלף. ברוב הפעמים הוא היה הדום והיא הייתה הכלבה-זונה שלו, ורק לעיתים רחוקות הוא רצה לחוש את שליטתה עליו עד כדי השתנה על פניו. בתקופה האחרונה היא מקיימת איתו פגישות חפוזות שבהן היא פשוט הכלבה שלו. אבנר אוהב כנראה גם משחקי שליטה עם גברים, פעם כחודר ופעם כמצע לכיבוש היעד...

״חבל שלא הזמנת אותה להצטרף", אמרה.
״את מי?״ שאלתי.
״את הנהגת".
״את חושבת שהיא הייתה רוצה?״ תהיתי.
״אני חושבת״, ענתה, ״שכל אישה הייתה רוצה להיות שפחה עמוק בלב".
עצרתי והצמדתי אותה לקיר, מניח יד אחת על פיה, הודעתי: ״את כאן בשביל לעשות מה שאומרים לך. לא בשביל להציע רעיונות"...

בכל פעם שהמרצה העבירה שקופית, מצאה נועה את עצמה מאבדת ריכוז. בתחילה ניסתה לשכנע את עצמה שמדובר בסתם מחשבות אקראיות, אך ההכחשה לא החזיקה מעמד. היא חשבה על האיש, היא חשבה על הלילה שעבר! זה קרה שוב ושוב. נדמה היה לה, שבכל פעם שהיא מפספסת משהו מדברי המרצה, היא פותחת חור נוסף דרכו נכנסות המחשבות. ככל שעסקה במחשבות, כך הן התגברו. אולי לא נכון היה לומר שהיא עסקה בהן, אולי עסקו הן בה. שליטתה בעצמה הלכה ופחתה מרגע לרגע. מבוהלת, מצאה את עצמה קמה לשירותים...

אתה מתקשר אלי בערב ואומר לי להיות מוכנה עוד שעה. אני מתארגנת בחשש, פוחדת ממה שהולך להיות הערב. חמש דקות לפני הזמן, אתה מסמס לי כתובת, להודיע לך שאני מגיעה. אתה אומר לי: ״עשרים דקות ואת בחוץ״. אני מסתכלת על השעון לוקחת נשימה עמוקה, חושבת: אני כבר רטובה מהדרך, מה כבר יכול לקרות, עוד הרפתקה. חוששת ודופקת. פותח לי את הדלת איש מבוגר, לא פחות מ-55, לבוש בתחתונים בלבד...

אתה לבוש בחולצה לבנה קצרה צמודה, חצאית קצרה בצבע תכלת, וגרביים שחורים, ארוכים, שמגיעים לך על אמצע הירך שלך, בדיוק כמו שאני אוהבת. אתה כל-כך יפה ועדין. הגוף שלך בהיר מאוד וחלק, כמו דמות מצוירת, רק שאתה אמיתי. היום לא בא לי לחדור אלייך, סתם בא לי לשחק איתך, ובך...

אהוד, שולט מנוסה, חי עם השפחה שלו, שרון. כשאהוד נקלע לקשיים כספיים ונזקק להלוואה, אריה, איש עסקים עשיר, הסכים להלוות לו סכום כסף גדול. אריה, שידע על קיומה של שרון וחשק בה, הציע לאהוד להפוך חצי מההלוואה למענק, תמורת זה שאהוד ימסור לו את שרון לשימושו האישי ל-24 שעות. אהוד התקשה לסרב להצעה...

אני מעלה ומוריד את המחבט פעם אחר פעם על הישבן שלך. הרעש שהוא עושה חזק כל כך והגוף שלך קופץ אחרי כל חבטה, זה נשמע ונראה נפלא. מוצא את עצמי בוהה כיצד התחת שלך הופך מאדמדם, לאדום, לאדום צועק ובוהק, בעודך סופרת: "1 אדוני", "2 אדוני", עד שאת מגיעה ל-"10 אדוני"...

הגיע הזמן לשחרר ולהפסיק להסתתר, להתחבא. אני יודע שזה לא מה שחשבת שיהיה. אני יודע שזה לא מה שחשבת שתרגישי. זה אף פעם לא מה שאנחנו חושבים או מצפים שנרגיש. אני יודע שזה הרבה יותר אינטנסיבי מכפי שיכולת להעלות על הדעת, אבל תחשבי לרגע - מה אם תִּסְטִי פעם אחת בחייך מדרכך, ותחיי את הרגע הזה, בו מתקיימים שנינו, רק אני ואת...

כשמגיעים אליה, אני עוצר את הרכב ואומר לה: "אני לא הולך לזיין אותך היום". היא מסתכלת עליי לשנייה ומשפילה מבט. היא כבר לא החצופה שהייתה באפליקציה. "אבל אני אתן לך למצוץ", אני אומר תוך שאני לוקח לה את היד ושם על הזין שלי מעבר לג׳ינס...

תמיד היתה לו חולשה לנשים עם סטטוס בטוח, יציב, מקצוע, תפקיד נחשב, סטטוס חברתי שמקרין עוצמה. הוא במסע ארוך של פיצויים ותיקונים. כל הזמן בתנועה בשינוי. היא היתה סמויה איפשהו במרכז הארץ. קעקועים, מראה סטלני, ורק הספגטי באוזן יכול להסגיר שהיא בשליטה, בתפקוד מלא, בריכוז, בניגוד גמור לדימוי הסטלני המרושל...

הייתם מצפים ממנהל הליין הבדסמי הכי גדול בעולם להיות דום, אבל כמובן שהוא הסאב הכי פתטי ואפס בעולם. ואם הוא יידע שככה אני חושבת עליו, אולי הוא יסכים להחזיר אותי לעמדות השוות יותר. אבל נמאס לי לדפוק אותו בתחת...

היא צוחקת, ואור הערביים ניתך על שיערה באלף גוונים של אדום. "הוא מוסר את התנצלותו. הוא יצא לפני חצי שעה בערך, משהו דחוף בעבודה — אז תיאלץ להסתפק רק בי הפעם." לא, היא לא ניסחה את זה ככה; "אז אאילץ להסתפק רק בך הפעם," זה מה שהיא אמרה, וחייכה את חיוכה המסוכן...

הוא מסתכל אלי חזק לתוך העיניים והגוף שלי רועד. החתכים שעל הירך שלי נעשים בולטים מתשוקה. הוא מסמן לי אם הראש שנצא, הוא קם ואני אחריו. הגב שלו. הרגליים. ההליכה. כל הגוף שלו מדגדג לי את הפטמות שכמו נשאבות אליו, רוצות להיצמד אליו, להתאחד עם אלו שלו. כשאנחנו נכנסים זו הפעם הראשונה שנאמר ביננו משהו, והוא יוצא מהפה שלי. הכלל הראשון: ״אין מגע״. הוא מהנהן, ופותח את הפה גם הוא, לומר את הכלל השני: ״אין מכות״...