סיפורים

הסיפור שלהם מתחיל שם, בין הצללים, כאשר גבר נוגע באישה באמצע פאב הומה אנשים. היא עוטה על עצמה ארשת פנים תמימה ושאננה, לא אכפת לה, המגע נעים לה. הוא מצידו מכוון למטרה, הוא יודע מה השאיפה שלו, איפה החוק שלו מתחיל ונגמר...

אני בבוקר במקלחת ואתה נכנס. אני רטובה וקר לי (וכשקר לי משום מה אני תמיד נעשית חמה למטה, משהו בתחושת הצריבה הזו שיש בקור תמיד מעורר אותי). אני מביטה בך ואומרת, "בוא תיכנס, תתקלח איתי"...

מאז הפעם האחרונה בה היתה בסטודיו של דניאל, חשבה הלנה שכל האוירה שהיתה אצלו וכל מה שראתה שם וחוותה היה כמו חלום לא מפוענח. למרות זאת היא גילתה שזה מעסיק אותה יותר ממה שרצתה לחשוב. אנסטסיה ודניאל המשיכו לרקד בראשה, והיא הופתעה לגלות שהיא חושבת על כל אחד מהם בנפרד...

נפגשנו בלימודים. למען האמת, לא נפגשנו בדיוק, אלא החלפנו מבטים. אם נדייק בפרטים מעט יותר, אני בהיתי בה. זמן רב כל כך בהיתי בה עד אשר הייתה חייבת לשים לב. גם אם נדמה היה לי כי שמה לב לעיניים הרושפות, לראש המסתובב, לא נתנה לי להניח זאת והתעלמה, אם בהפגנתיות ואם בביישנות...

אל הבוקר השני התעורר אדוני מוקדם מן הרגיל, כשכל תאוותו בישבני. כשהוא גוהר על אחוריי, זחלתי אל המקלחת וראשי הוכנס אל תוך האסלה ואת שפיכות הבוקר שלו התיז עמוק בתוכי ומי הניאגרה שטפו את פדחתי....

היא חייגה שוב ושוב, הוא חייב לענות לה. למה ברגע הזה, הוא נוטש את השפחה שלו? הסלולרי שלה צלצל. היא ענתה רק ב"כן ולא מאסטר". כשהשיחה נותקה היא חיבקה את גופה הדואב והחלה מכינה את עצמה...

לא היה לי לי קל לא לענות לו. הוא אילף אותי כל כך טוב, שגם באמצע העבודה הייתי זמינה לרשותו. אבל הפעם החלטתי לעמוד על שלי, ולא עניתי אפילו לצלצול אחד שלו. כל היום מלמלתי לעצמי כמו מנטרה, שאני, להיות שיפחה הפסקתי...

ערב רגיל לחלוטין. סיימנו לאכול, הכלים כבר שטופים, יושבים מול הטלוויזיה, כל אחד בשלו. אני עם ספר חדש והוא צופה באיזו תוכנית. "שבי למרגלותיי" הוא אומר לי לפתע, כאילו זה הדבר הכי נורמאלי להגיד בערב שקט ונעים שכזה...

אם היו לי חוויות בדס"מיות, הן היו כמעט תמיד מהצד של השולטת. להיות נשלטת ריגש והפחיד אותי בעת ובעונה אחת. החוויה היחידה שהייתה לי בתור נשלטת הסתיימה בעגמת נפש כזו, שנשבעתי לעולם לא לתת לגבר לקשור אותי שוב...

איילת שכבה על המדרכה, מנסה לחשוב על דברים טובים, שיעניקו לה שלווה לפחות ברגעיה האחרונים. אולם הזיכרונות הציפו אותה שוב, מחזירים אותה לחדר בקומה החמישית, אותו עזבה רק כמה שעות קודם...

יום אחר יום הוא קם מוקדם, נסע אליה ולקח אותה לכל הסידורים והוא אהב את זה, אהב לפתוח לה את הדלת, אהב להגניב אליה מבטים חטופים בעודה יושבת מאחור. עם הזמן, "גברת אריאלי" הפכה ל"גברת" ומהר מאוד ל"גבירתי"...

כשראיתיה לראשונה רציתי ליפול על ברכיי ולנשק את רגליה לאלתר, אך ידעתי כי העבד הוא גם עבד לדרך, לדרך הייסורים המובילה אל מלכות האישה השמיימית...

"שמעי, רציתי להציע לך משהו קודם, אבל לא רציתי שתביני לא נכון את כוונותיי, אז קחי את השאלה שלי כפשוטה, לא מסתתר מאחוריה שום מסר חבוי... רוצה טיפול?" אני שואל, ומופתע לחלוטין כשהיא מחייכת ומסכימה בהנאה....

מאוד אהבתי את השליטה של אלמוג. הוא הגשים לי את כל הפנטזיות. ובכל זאת, לפעמים הרגשתי שזה עובר גבולות. העובדה שהייתי מבודדת גרמה לכך, שהשליטה שלו בי היתה כמעט מוחלטת, וזאת מבלי שראיתי בכלל שזה קורה...

פגשתי אותה כאילו במקרה אבל ממש ממש לא. בתחילה בדס"מ כלל לא היה באויר, לא בפגישה ולא בשיחות הטלפון שקדמו לה. רק כשהתחלתי לספר לה קצת על עצמי ועל מה שאני עושה, נוצר לפתע טוויסט קטן בסיפור...

"קח שליטה, עבד."
"אדוני, אני... שליטה?"
"כן, עבד, תשפיט אותו למעני! תכין את הכלבלב המתוק הזה לטיפול מיוחד!"

הוא חצה את מפתן הדלת, לא בטוח למה עליו לצפות. "אני מבקשת שתגיע", אמרה לו בטלפון, "יש לנו הפתעה בשבילך". על הרצפה, למרגלותיו, כרעו שלושתן, גופיהן מעוטרים בתחתונים שחורים, מבטיהן אל הרצפה...

הסטודיו של דניאל היה בעיר התחתית בקומה העליונה של בית דירות ישן. היא עלתה במדרגות העץ החורקות והגיעה לחדר גדול, אפלולי במקצת. דניאל ישב על שרפרף, מצייר. הפלג העליון של גופו היה חשוף ועורו הבהיר בולט באור המנורה...

ניגשת לרגליי, כולך כפוף ומפוחד, מבטך אינו נישא אל עיניי, הפגנת כבוד והערצה לכפות רגליי. שקוע בתוכן, בלק האדום, בעורן הלבן והצח. "אני באמת לא אוהבת שמפריעים לי," גערתי בך. השיחה הייתה חשובה מכדי שאתן למשהו להפריע לי...

"ארצה!" פקד קצרות. היא פערה עיניה לעומתו, מופתעת. לפעמים כינה אותה כלבה (בדרך חיבה, חשבה), אבל מעולם לא המשיך מעבר לכך. היה למילה הצליל המתוק שהיה לכל פנייה שלו אליה, אבל עכשיו... זה. "ארצה!"...

בתחילה, הידיעה שהיא רוצה באדם אחר שישלוט בה לחלוטין, נראתה לה מוזרה. היא הייתה נוכחת חרישית באתר, מקשיבה, מדברת מעט, בורחת מפניות. אבל היא התרגשה, והריגוש הגואה וחוזר הכעיס. היא רצתה יותר ועוד...

טריקת דלת, היא בבית... אישתי. הכרתי את טלי שעוד הייתי צעיר, בליין, מלא חשיבות עצמית ומרוכז בעצמי. יצאתי כהרגלי בקודש לתפוס עוד בחורה בעוד פאב ולצרף אותה לרשימת הכיבושים. אבל שם, באותו הרגע, חיי השתנו...

שמעתי את צעדיה במדרגות. מיד שמתי על השולחן בקבוק מים מינרלים קרים והתכוננתי למלכתי שתכנס. המלכה חזרה מריצה בפארק, ואני נעמדתי לי בהיכון כדי לספק את רצונה...

ניסיתי לרצות אותו, אני לא יודעת עד כמה הצלחתי. הרגשתי שאני לא מספיק טובה. האם זהו האפקט של ההתמודדות עם פחדים שאני סוחבת שנים? האם זהו האפקט של המילה "עונש"?...

אני כותבת כאן מכתב פרידה לכעס כי באמת אני רוצה להניח לזה ולתת שוב ושוב ושוב הזדמנות נוספת. והכעס, אותו אנסה להמיר ב... ב.. אני לא יודעת במה, לא יודעת אחרת. מה ימלא את החלל שיווצר אם יחלוף הכעס?...

הדלת נפתחת ולמולי עומד אבירי, לבן כשד המאיים על קורבנו. הוא אוסף אותי לזרועותיו, חומו מגן עליו מפני הרוע השורר בחוץ. אצבעותיו הארוכות הן כנחשים ארסיים, ואני טרפם...

היא ישבה בחצי כריעה, עיניה עטופות במטפחת. היא לא יכלה לראות. הוא כיסה את עיניה ברוך, באהבה ובכבוד. זו הייתה הפעם הראשונה שלה, והוא לא רצה ללחוץ. לא היה ברור לאן זה יגיע, והאם זה מה שהיא באמת רוצה...

בתקופה הונילית, היה הרבה יותר קל להכיר מישהו. כל מה שהיה צריך לעשות זה לצאת מהבית ולחייך לגברים. אבל "הכלוב" החזיר אותי לתופעה הנוראה והבזוייה הידועה בשמה הלועזי "בליינד דייט"...

הדבר שיאמר לזכותי, אם יאמר, זה שאני מתמידה, מתמידה בלעשות שגיאות, כמו שרק אני יודעת. הנה, למשל, לכתוב על עצמי כמה אני עושה שטויות, זו שגיאה ממש, וזו רק דוגמא. אבל מה, אני חייבת. זה פשוט תקוע בפנים ורוצה לצאת...

אמצע הלילה, ואני נוסע על פי הוראותיה בתוך שבילי פרדסים. בכניסה לפרדס אני עוצר את מכוניתי ומשיל מעליי את בגדי היומיום. אני נותר בחזיה ובתחתונים נשיים ובביריות אדומות...