סיפורים

ואז הוא פשוט שם לי ביד את השקיות שלו שאחזיק. אני מרגישה לכודה בשלב זה של המשחק, כבר לא לגמרי יודעת איך לשבור את הכלים מבלי לצאת מפסידה, אני לוקחת את השקיות כאילו מעולם נועדתי להחזיק לו אותן, משכנעת את עצמי שזה מוכיח עד כמה אני חזקה, עד כמה אני בשליטה. תוך כדי שיחה, הוא מסמן לי עם היד להישאר במקום והולך.

מסיבה לא ברורה מקננת בי הרגשה שאם היו קוראים לי עליסה משהו בכל הסיפור היה יותר הגיוני.

"מה יש, חמודי?" היא התקרבה אלי מאוד וחייכה. השענתי את המצח שלי על שלה. תפסתי לה קצת את הטוסיק ואמרתי, "פשוט עבר כבר שבו--"

"אוי, מתוקון," היא אמרה, וזרקה אותי על המיטה. הפשטתי אותה והיא התיישבה לי על הפנים.

שמעתי אותה אוספת את עצמה מהרצפה, מחזיקה הכל בבטן חזק-חזק. מקווה שאולי אני סתם צוחק. בבקשה שזו פשוט מתיחה גרועה, היא וודאי מייחלת. העפתי לכיוונה מבט. הנה, הוא תיכף מתחרט, העיניים שלה זרחו אליי. היא דרוכה וחיוורת ואפשר לראות את הרעד מתפשט בגופה, עורה סמרמר והיא מתקרבת באיטיות מדודה לכיווני

"סרפד, יפה שלי. סרפד. העונה שלהם רק החלה וכעת העלים שלהם מלאים ברעלנים..."

אני רואה מיידלע צעירה, לבושה במגפיים עד הירך, וחזיה ממש תואמת. והיה לה שוט ביד. והיה מישהו על ארבע. ושמשון שלי רואה. בגלל הרמקולים שהוא שם באוזניות, הוא לא ראה אותי, ואני חזרתי לחדר. המומה. וצמאה.

תיאור של מפגש אינטנסיבי וכואב בין קבוצת ענפים לבין ישבן לבן ורעב במהלך מה שהתחיל כטיול תמים באחד הפארקים בהר הכרמל בסוף החורף האחרון.

היא דווקא אוהבת שמדגדגים אותה, אבל עד לא מזמן לא הבינה איזה שימוש יעיל אפשר לעשות ברגישות הקיצונית שלה. עכשיו היא יודעת.

היא יושבת בקצה השני של הבר, השיער השחור מסתיר חלקית את הפנים שלה, אבל אני יודעת שזאת היא. אני רואה אותה, בכל פעם שהוא פותח את הארנק כדי לשלם באיזה חדר זיונים לפי שעה.

זכר הטעמים מציף אותי ומרעיב אותי עוד יותר. אבל אני לא נוגעת באוכל הזה, אני יודעת שזה יהיה לא חכם. מאד מאד לא חכם....

הבעיטה פוגעת בה, הכסא מתרחק, הרגל נגררת, הכוס נפער, הראש נופל, הפה נאנח, העיניים נפתחות ובוהות בכוס שלה שמשתקף מלמטה

החושים שנותרו לי חדים כתער. אני שומעת אותך עוד מהמדרגה הראשונה. אני כבר מכירה את הצעדים הכבדים, הבטוחים שלך. הגוף שלי עובד על טורבו. עובד על טורבו ונכבה בו זמנית

"אני עוד אזיין אותך בתחת". לימים, זה הלך וגדל וקיבל נפח משלו. חיים משלו. זה היה משפט שהבהיר מהי הדרך הברורה לכניעה

רק אחרי שהאמבולנס נכנס מבעד לשער מתכת גדול, הבחנתי בזאת שפתחה לנו אותו. היא נראתה בשנות העשרים המוקדמות, לכל המאוחר. ובקור המקפיא של הרי ירושלים, היא עמדה שם בחוטיני לבן, כמעט בלתי נראה על רקע העור החיוור שלה.

שני הפתחים שלך מופנים אלי, פתוחים ונגישים, כמעט מתחננים לקבל קצת אהבה. שניהם מקבלים, כל אחד בעתו, אך לא נקדים את המאוחר.

אני מניח את עצמי בתוך המסגרת. קושר יד לכל רגל של השולחן וכל רגל לרגל אחרת. האיבר שלי מונח במרכז והתחת שלי מורחב ופתוח לקראתה. הנה אני. אהובתי. כמו שביקשת.

בלילות הוא היה ישן איתה, מחובק, וכשהגיע הבוקר הוא היה פותח את דלת המתכת העבה. הייתי מתעוררת לצליל השרשראות הנגררות על רצפת המרתף.

היה לה שיער שחור ופנים יפות והיא נראתה כאילו היא נחלצה לא מזמן מתאונת דרכים. בראש שלי עברו בלי שליטתי מחשבות כמו "ציצי של ערבייה". לא הספקתי להתבייש בעצמי והיא אמרה,

את כיוון התנועה שלך מגדירות המושכות. אני אוחז בהן תוך שאני הולך לצידך ומאחוריך לסירוגין, מדריך אותך באמצעות משיכות קלות ומלמד אותך את ההבדלים בין הליכה לבין טרוט, בין קאנטר לגאלופ.

ועכשיו היא כבר לא נראית כמו איזה פסל מזהב של אלה יוונית שאני מעריץ מאז התיכון או חרא כזה. עכשיו היא הדבר הזה שעוטף את הזין שלי.

"עכשיו הולכת לאן שאני אומר. אחרת מתה. את מבינה, זונה יהודיה?"

הוא מקפיד לא להסתכל על הישבן שלה כשהיא יוצאת מהחדר. היא באמת לא מושכת אותו. ההתנהגות שלה, מצד שני, נעימה לו. משהו בציות המיידי, ההקפדה על כל הוראה, גחמנית ככל שתהיה.

בפעם הראשונה שהיא ביקשה ממני לכתוב לו, אמרתי לה שאני לא רוצה להתערב בינהם. התאפקתי לא לקרוא לה מזוכיסטית רגשית, או גרוע מזה, לומר לה שהשולט שלה לא יוכל לסרב לי. כן, הוא אוהב אותך. אבל את הזין שלו הוא אוהב יותר.

היא מזיזה את האגן שלה מצד לצד ומספיגה לי את הפנים ואז שולחת יד, אוחזת בשיער שלי באגרוף קפוץ, ומזיזה את הראש שלי לאיפה שמענג אותה. היא לא עוברת לצד השולט בעדינות.

"סליחה, לא שמעתי אותך טוב" אומרת הקופאית ותוהה לעצמה האם היא שמעה נכון.

"כלבה" היא חוזרת, הפעם קצת יותר בקול.

"הבאתי לך מתנה", היא אמרה באחת הפעמים שחזרה מהעבודה, תוך כדי שאני לוקחת מידיה את התיק שהחזיקה ומגישה לה כוס מים.

אני שולח יד ומחזיק את הרתמה האדומה שמהודקת לגב שלה וכובלת את הידיים שלה. אני מצליף על התחת שלה כמה מפעמים כדי להעלות את הווליום שלה לרמה שאני רוצה.

בשלב הזה מתערפלת דעתי, ואני מבקש בשקט שתספר לי. היא שואלת אם אעמוד בזה. אני יודע שזו שאלה רעה מאוד שבאה לאחר בקשה גרועה במיוחד, ובכל זאת איני עוצר.

בתחילת שנות החמישים הוא הקים לעצמו יחידה קטנה של כמה עשרות נשים שהתפקיד שלהן היה – כמה שזה מביך – למצוץ לו. אני בעצם די דביל הוא אמר פעם, לפי האגדות, אבל כשהזין שלי נמצא בתוך פה של בחורה, הכל משתנה

אני משמן את הידיים ומלטף בעדינות את ירכיה, נותן לאצבעות שלי מידי פעם לחדור-לא-לחדור לתוכה כאילו הן רק מחליקות בטעות על גבי חומר הסיכה. הנשימות שלה מבשילות לאנחות. אני מניע את ידי ומשמן את חור התחת שלה בעדינות, מעגלים מעגלים, מבחוץ פנימה. עד שאני חודר-לא-חודר לתוכה גם שם. הזין שלי כבר עומד ואני מחליף בין אצבע ואיבר, איבר ואצבע, משמן את חור התחת שלה בעדינות עם הזין שלי, מעגלים מעגלים, מבחוץ פנימה. עד שהזין שלי חודר-לא-חודר לתחת שלה.