סיפורים

זכר הטעמים מציף אותי ומרעיב אותי עוד יותר. אבל אני לא נוגעת באוכל הזה, אני יודעת שזה יהיה לא חכם. מאד מאד לא חכם....

הבעיטה פוגעת בה, הכסא מתרחק, הרגל נגררת, הכוס נפער, הראש נופל, הפה נאנח, העיניים נפתחות ובוהות בכוס שלה שמשתקף מלמטה

החושים שנותרו לי חדים כתער. אני שומעת אותך עוד מהמדרגה הראשונה. אני כבר מכירה את הצעדים הכבדים, הבטוחים שלך. הגוף שלי עובד על טורבו. עובד על טורבו ונכבה בו זמנית

"אני עוד אזיין אותך בתחת". לימים, זה הלך וגדל וקיבל נפח משלו. חיים משלו. זה היה משפט שהבהיר מהי הדרך הברורה לכניעה

רק אחרי שהאמבולנס נכנס מבעד לשער מתכת גדול, הבחנתי בזאת שפתחה לנו אותו. היא נראתה בשנות העשרים המוקדמות, לכל המאוחר. ובקור המקפיא של הרי ירושלים, היא עמדה שם בחוטיני לבן, כמעט בלתי נראה על רקע העור החיוור שלה.

שני הפתחים שלך מופנים אלי, פתוחים ונגישים, כמעט מתחננים לקבל קצת אהבה. שניהם מקבלים, כל אחד בעתו, אך לא נקדים את המאוחר.

אני מניח את עצמי בתוך המסגרת. קושר יד לכל רגל של השולחן וכל רגל לרגל אחרת. האיבר שלי מונח במרכז והתחת שלי מורחב ופתוח לקראתה. הנה אני. אהובתי. כמו שביקשת.

בלילות הוא היה ישן איתה, מחובק, וכשהגיע הבוקר הוא היה פותח את דלת המתכת העבה. הייתי מתעוררת לצליל השרשראות הנגררות על רצפת המרתף.

היה לה שיער שחור ופנים יפות והיא נראתה כאילו היא נחלצה לא מזמן מתאונת דרכים. בראש שלי עברו בלי שליטתי מחשבות כמו "ציצי של ערבייה". לא הספקתי להתבייש בעצמי והיא אמרה,

את כיוון התנועה שלך מגדירות המושכות. אני אוחז בהן תוך שאני הולך לצידך ומאחוריך לסירוגין, מדריך אותך באמצעות משיכות קלות ומלמד אותך את ההבדלים בין הליכה לבין טרוט, בין קאנטר לגאלופ.

ועכשיו היא כבר לא נראית כמו איזה פסל מזהב של אלה יוונית שאני מעריץ מאז התיכון או חרא כזה. עכשיו היא הדבר הזה שעוטף את הזין שלי.

"עכשיו הולכת לאן שאני אומר. אחרת מתה. את מבינה, זונה יהודיה?"

הוא מקפיד לא להסתכל על הישבן שלה כשהיא יוצאת מהחדר. היא באמת לא מושכת אותו. ההתנהגות שלה, מצד שני, נעימה לו. משהו בציות המיידי, ההקפדה על כל הוראה, גחמנית ככל שתהיה.

בפעם הראשונה שהיא ביקשה ממני לכתוב לו, אמרתי לה שאני לא רוצה להתערב בינהם. התאפקתי לא לקרוא לה מזוכיסטית רגשית, או גרוע מזה, לומר לה שהשולט שלה לא יוכל לסרב לי. כן, הוא אוהב אותך. אבל את הזין שלו הוא אוהב יותר.

היא מזיזה את האגן שלה מצד לצד ומספיגה לי את הפנים ואז שולחת יד, אוחזת בשיער שלי באגרוף קפוץ, ומזיזה את הראש שלי לאיפה שמענג אותה. היא לא עוברת לצד השולט בעדינות.

"סליחה, לא שמעתי אותך טוב" אומרת הקופאית ותוהה לעצמה האם היא שמעה נכון.

"כלבה" היא חוזרת, הפעם קצת יותר בקול.

"הבאתי לך מתנה", היא אמרה באחת הפעמים שחזרה מהעבודה, תוך כדי שאני לוקחת מידיה את התיק שהחזיקה ומגישה לה כוס מים.

אני שולח יד ומחזיק את הרתמה האדומה שמהודקת לגב שלה וכובלת את הידיים שלה. אני מצליף על התחת שלה כמה מפעמים כדי להעלות את הווליום שלה לרמה שאני רוצה.

בשלב הזה מתערפלת דעתי, ואני מבקש בשקט שתספר לי. היא שואלת אם אעמוד בזה. אני יודע שזו שאלה רעה מאוד שבאה לאחר בקשה גרועה במיוחד, ובכל זאת איני עוצר.

בתחילת שנות החמישים הוא הקים לעצמו יחידה קטנה של כמה עשרות נשים שהתפקיד שלהן היה – כמה שזה מביך – למצוץ לו. אני בעצם די דביל הוא אמר פעם, לפי האגדות, אבל כשהזין שלי נמצא בתוך פה של בחורה, הכל משתנה

אני משמן את הידיים ומלטף בעדינות את ירכיה, נותן לאצבעות שלי מידי פעם לחדור-לא-לחדור לתוכה כאילו הן רק מחליקות בטעות על גבי חומר הסיכה. הנשימות שלה מבשילות לאנחות. אני מניע את ידי ומשמן את חור התחת שלה בעדינות, מעגלים מעגלים, מבחוץ פנימה. עד שאני חודר-לא-חודר לתוכה גם שם. הזין שלי כבר עומד ואני מחליף בין אצבע ואיבר, איבר ואצבע, משמן את חור התחת שלה בעדינות עם הזין שלי, מעגלים מעגלים, מבחוץ פנימה. עד שהזין שלי חודר-לא-חודר לתחת שלה.

חפץ מטונף בזרע וזיעה של גברים זרים, כלי קיבול. אולי הוא בכלל לא שם. אולי ברגעים אלה הוא מזיין אחרת, נוגע בה כמו שרק הוא יודע.

היא שוכבת בשקט, מקשיבה לטלוויזיה. מנסה לזוז קצת, לשנות תנוחה. החבלים חותכים את הידיים והגב כואב. היא דומעת והראייה שלה מטושטשת. היא מדמיינת לעצמה שברגע שהוא ישחרר אותה, היא תתמוטט על הרצפה. תתכרבל לתוך כדור ותשקע לתוך עצמה.

מה זה היה, אני מנסה לפענח, תתפשטי? תשבי על הרצפה? תתקרבי? או סתם תעופי לי מהעיניים? השניות עוברות ואני עדיין עומדת, מביטה בו, מנסה לדלות רמז ממבטו.

אני צריך לכוון אותך לפני אבל לוקח לי רק כמה רגעים לפני שאני מרגיש את החמימות דרך הבד של התחתון. כן, המיתר מוכן

החלטה חשובה ברגע שנתקבלה, כך פירט הסופר ג'ון הווארד, ממתינה בסבלנות בג'ונגל היומיומי ואורבת לשעת הכושר כדי להתממש

"אה... אדוני... חשבתי אולי לשנות קצת. מדוע תמיד אנו משתמשים באותו הדימוי של כלבה כחיה למשחקי השפלות? אולי נצא קצת מהמסגרת ונהיה מקוריים?"

גם עכשיו, אחרי שבועיים בעבודה, הבהלה הזו התחפרה בתוכי. לפעמים היה נדמה לי, ברגעים מסוימים, שהיא לא שם, אבל אז, במבט אחד שלו, היא שוב היתה מזנקת עליי, ומשתקת את היכולת שלי להגיב – לא לדבר, לא לכתוב, לא לחשוב; הייתי מורכבת אז רק מנשימות מהירות וקלות ובהלה גדולה וכבדה.

מדהים כמה נקבות משוכנעות שהן מוצצות על וכמה מעט מכן טובות בזה באמת.

התבוננתי כיצד הנקודה המבוישת בין האיבר שלה לחור התחת, מלוקקת בשקיקה ולאחר מכן מוכה ללא רחמים. ראיתי את ההשפלה של אצבעות חופרות ומתעמקות בכל חור ונקב בגוף שלה בזמן שהיא מתאמצת בנואשות לא לפספס אף תחושה