סיפורים

איילת שכבה על המדרכה, מנסה לחשוב על דברים טובים, שיעניקו לה שלווה לפחות ברגעיה האחרונים. אולם הזיכרונות הציפו אותה שוב, מחזירים אותה לחדר בקומה החמישית, אותו עזבה רק כמה שעות קודם...

יום אחר יום הוא קם מוקדם, נסע אליה ולקח אותה לכל הסידורים והוא אהב את זה, אהב לפתוח לה את הדלת, אהב להגניב אליה מבטים חטופים בעודה יושבת מאחור. עם הזמן, "גברת אריאלי" הפכה ל"גברת" ומהר מאוד ל"גבירתי"...

"שמעי, רציתי להציע לך משהו קודם, אבל לא רציתי שתביני לא נכון את כוונותיי, אז קחי את השאלה שלי כפשוטה, לא מסתתר מאחוריה שום מסר חבוי... רוצה טיפול?" אני שואל, ומופתע לחלוטין כשהיא מחייכת ומסכימה בהנאה....

מאוד אהבתי את השליטה של אלמוג. הוא הגשים לי את כל הפנטזיות. ובכל זאת, לפעמים הרגשתי שזה עובר גבולות. העובדה שהייתי מבודדת גרמה לכך, שהשליטה שלו בי היתה כמעט מוחלטת, וזאת מבלי שראיתי בכלל שזה קורה...

פגשתי אותה כאילו במקרה אבל ממש ממש לא. בתחילה בדס"מ כלל לא היה באויר, לא בפגישה ולא בשיחות הטלפון שקדמו לה. רק כשהתחלתי לספר לה קצת על עצמי ועל מה שאני עושה, נוצר לפתע טוויסט קטן בסיפור...

הוא חצה את מפתן הדלת, לא בטוח למה עליו לצפות. "אני מבקשת שתגיע", אמרה לו בטלפון, "יש לנו הפתעה בשבילך". על הרצפה, למרגלותיו, כרעו שלושתן, גופיהן מעוטרים בתחתונים שחורים, מבטיהן אל הרצפה...

הסטודיו של דניאל היה בעיר התחתית בקומה העליונה של בית דירות ישן. היא עלתה במדרגות העץ החורקות והגיעה לחדר גדול, אפלולי במקצת. דניאל ישב על שרפרף, מצייר. הפלג העליון של גופו היה חשוף ועורו הבהיר בולט באור המנורה...

"ארצה!" פקד קצרות. היא פערה עיניה לעומתו, מופתעת. לפעמים כינה אותה כלבה (בדרך חיבה, חשבה), אבל מעולם לא המשיך מעבר לכך. היה למילה הצליל המתוק שהיה לכל פנייה שלו אליה, אבל עכשיו... זה. "ארצה!"...

בתחילה, הידיעה שהיא רוצה באדם אחר שישלוט בה לחלוטין, נראתה לה מוזרה. היא הייתה נוכחת חרישית באתר, מקשיבה, מדברת מעט, בורחת מפניות. אבל היא התרגשה, והריגוש הגואה וחוזר הכעיס. היא רצתה יותר ועוד...

ניסיתי לרצות אותו, אני לא יודעת עד כמה הצלחתי. הרגשתי שאני לא מספיק טובה. האם זהו האפקט של ההתמודדות עם פחדים שאני סוחבת שנים? האם זהו האפקט של המילה "עונש"?...

אני כותבת כאן מכתב פרידה לכעס כי באמת אני רוצה להניח לזה ולתת שוב ושוב ושוב הזדמנות נוספת. והכעס, אותו אנסה להמיר ב... ב.. אני לא יודעת במה, לא יודעת אחרת. מה ימלא את החלל שיווצר אם יחלוף הכעס?...

הדלת נפתחת ולמולי עומד אבירי, לבן כשד המאיים על קורבנו. הוא אוסף אותי לזרועותיו, חומו מגן עליו מפני הרוע השורר בחוץ. אצבעותיו הארוכות הן כנחשים ארסיים, ואני טרפם...

היא ישבה בחצי כריעה, עיניה עטופות במטפחת. היא לא יכלה לראות. הוא כיסה את עיניה ברוך, באהבה ובכבוד. זו הייתה הפעם הראשונה שלה, והוא לא רצה ללחוץ. לא היה ברור לאן זה יגיע, והאם זה מה שהיא באמת רוצה...

בתקופה הונילית, היה הרבה יותר קל להכיר מישהו. כל מה שהיה צריך לעשות זה לצאת מהבית ולחייך לגברים. אבל "הכלוב" החזיר אותי לתופעה הנוראה והבזוייה הידועה בשמה הלועזי "בליינד דייט"...

הדבר שיאמר לזכותי, אם יאמר, זה שאני מתמידה, מתמידה בלעשות שגיאות, כמו שרק אני יודעת. הנה, למשל, לכתוב על עצמי כמה אני עושה שטויות, זו שגיאה ממש, וזו רק דוגמא. אבל מה, אני חייבת. זה פשוט תקוע בפנים ורוצה לצאת...

אמצע הלילה, ואני נוסע על פי הוראותיה בתוך שבילי פרדסים. בכניסה לפרדס אני עוצר את מכוניתי ומשיל מעליי את בגדי היומיום. אני נותר בחזיה ובתחתונים נשיים ובביריות אדומות...

"אתה ממש חצוף, לבוא אליי הביתה ולהציץ לחברותיי." לחשתי שאני מצטער, שלא התכוונתי, שזה היה חזק ממני. "אנחנו נראה עד כמה תצטער, כלב. ועכשיו תתפשט ורד על ארבע..."

"היכנס ושב על המיטה", היא אמרה, וסגרה את הדלת. ליבי הלם בפראות. "זה ניסוי בכאב ובהשפלה", היא אמרה, ושאלה לרצוני להיות "קרבן הניסוי". באמרה כך היא חייכה...

היא דיברה הרבה על שליטה מנטלית. האמת, לא מדבר אלי. אבל מכיוון שכרגע אני בתפקיד הסאב, ואני סקרן, אני מנסה...

בגיל 56, יוספה היא יו"ר חברה ציבורית, אם למופת ורעיה שהיא סמל. הכל נפלא בחייה, פרט לגירוד הכרוני המסתורי הזה, שמתגבר והולך ומפריע לה לתפקד...

אנחנו יושבים בבית קפה, בכייף שלנו. אחרי שדיברנו מספיק, והתחבקנו, מגיע המקום של משחקי השליטה במין. את שואלת אותי, כבדרך אגב, איזה תחתונים אני לובש....

אנחנו מתיישבים והוא מתחיל לשאול שאלות, אף אחת מהן לא קשורה לנושא שבגללו רצינו לדבר. לפתע אני מזהה את המבט של הדום בעינייים. הוא יודע? אולי הוא מכיר אותי? אולי הוא מזהה אותי מהצ'אט בכלוב? אני נלחצת...

אני נושמת עמוק, מסיטה את מחשבותי מהכאב. אני חשה בו מתקרב, עוקף את השולחן וניגש לחלק התחתון של גופי. מדהים אותי כל פעם מחדש כמה אני ערה למה שקורה מסביבי למרות עיניי המכוסות...

הכרתי אדון פה, באתר המקולל-קדוש הזה, ונוצרה בינינו ידידות כנה. יחד דנו בשאלת הפוליגמיה הבלתי נתפסת של אדוני, הוא נתן לי עצות ואני קיבלתי. אלא שהקשר התחזק והפך להתאהבות וירטואלית...

הוא התעורר באמצע הלילה מזיע, נאבק לאויר לנשימה. לאור העששית המפויחת היתה כה יפה בעיניו עד שליבו ביקש לפרוץ מתוך חזהו. ובאותו הזמן היה חדור בידיעה שהיא כובלת אותו. שהאהבה כובלת אותו. שאיננו עוד חופשי...

הוא פנה אליה בצ'ט והם דיברו. לא היתה לה שום כוונה לעשות דבר מה בנידון, לא רצתה לתת לרעב לשלוט בה, או להתייחס למשיכה שחשה ממנו אליה ובחזרה, אך הוא לא ויתר...

יודע שכל נגיעה בך חייבת להיות זהירה, כי מחר יש לך יום צילומים. יודע שצריך לפתח רעיונות חדשים לכאב ללא סימן, להמציא כלי כאב שאינם מותירים חותם...

הבית ריק עכשיו, שקט ומסודר. אפילו טריקת הטלפון האחרונה שלך כבר הפסיקה להדהד, ואפילו עכשיו, כשאני יודעת שזו באמת הייתה הטריקה האחרונה, אני לא בוכה... הלילה האחרון כשפחה - יומן מחשבות

ספרנית עם תשוקה עצורה, רק מחכה שמישהו יבוא וישחרר אותה החוצה. בספריה, במחלקה להסטוריה, סטודנט להסטוריה שנהנה משרותיה, מרבה לפקוד את הספריה...

"אל תסתובבי, רק תקשיבי לשאלות שלי ותעני לי בניעת ראש. אני לא רוצה לשמוע אותך מדברת. את מוכנה לכל?" הנדתי את ראשי לחיוב. "את פוחדת?" שאל. שוב הנדתי את ראשי לחיוב. "מצויין," הוא אמר...