סיפורים

אני חושב שסבלנות היתה אחד הדברים הראשונים שדיברנו עליו. גם על סקרנות דיברנו, וזה די מוזר לשלב בין השניים. אני איש סקרן מטבעי ומאוד מגרה אותי לדעת דברים, ואיך תהיה סבלני כשאתה מת לדעת, לדעת הכל...

ביקשתי ממנו מראש להמנע ממגע פיזי, גם בגלל הסיטואציה המביכה - ביקור אצל האקס שלי, וגם בגלל שבאמת הייתי צריכה קצת מרחב, אוויר. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את המגע שלו, אבל הכל היה כל כך טרי, ראשוני ואינטנסיבי. הייתי צריכה קצת להתרחק כדי להתקרב שוב מאוחר יותר...

השקט סביבי הטריף את דעתי. השעמום מחוסר המעש גבה את מחירו בפיהוקים נרחבים. הפעלתי את המחשב, התחברתי לרשת וכן, שוב אני ב"כלוב". היא היתה שם. "שלום המלכה", אמרתי בנימוס והתחלתי להרגיש את פרפרי בטני מעופפים להם בהתרגשות...

עברו השעות, שעות בהן הלכנו לאיבוד, בתוך, מעל, ומעבר לזמן. בתוך החלל הקטן שסביבנו, מבודדים במרכז העיר ההומה, כאן, ולא בשום מקום, מופרדים מהעולם שבחוץ בבועה מרחפת...

הוא אסף אותה מביתה, כיסה את עיניה טרם נכנסה למכוניתו והבטיח לה הפתעה מרגשת. ליבה הלם, ושמחה הופיעה בעיניה, היא אוהבת ריגושים. הנסיעה עברה בצורה חלקה, מוזיקה נשמעה ברקע, דמיינה בעיני רוחה איך הנוף נראה. לפתע, המכונית עצרה...

הסלולרי מצלצל. מוציא אותו מכיס המכנסיים ורואה על הצג את שמה. מה היא רוצה עכשיו? התעקשה כל כך עד שהכל עלה על שרטון. אבל בכל זאת, זו היא. שומע את קול נשימתה על פומית הטלפון ולבסוף את קולה. קולה, אליו כל כך התגעגע...

נכנסה אל החדר. הוא המתין לה שם, ישוב על כורסה בפינת החדר, רגליו פשוטות בנינוחות לפנים, כוס קפה מהביל בידו. אצבעו סימנה לה להתקרב. ניגשה אליו והתכופפה להצמיד שפתיה לשפתיו. לשונות התערבלו בטעם של קפה ותאווה וגעגועים...

ככה סתם באמצע הרצאה משעממת, מחשבותיי נדדו לארץ אחרת ו... כף רגלה האחת כבר מונחת לה בעדינות על גבי, נחה רגועה אחרי יום מפרך. כפות ידי פרוסות על הרצפה ועליהן מונחת כף רגלה השנייה. איך קרה שכף רגלה גורמת לי לכל זה? נושם נשימה עמוקה ומשתדל להסתיר קצת את מה שמתחולל בפנים...

דנה היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו משוחחים ארוכות במסנג'ר, בטלפון, נפגשים לשתות קפה יחד, ולעיתים, כשנחה עליה הרוח, אני עושה סידורים ותיקונים אצלה בדירה. היא מספרת לי על החבר שלה, אני מספר לה על כל מה שעובר לי בראש. כל הפנטזיות הכי אפלות שלי נפרשו בפניה...

"אני רוצה אחת, אחת שתהיה ליד המיטה שלי כשאני הולך לישון. אחת שתחכה לי בבית כל פעם שאני מגיע. אחת שתשמח לראות אותי כל פעם מחדש כאילו היתה זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותי", אמרתי לה. וכך התחיל הסיפור...

אחרי שאמרה את מה שאמרה חיבקתי אותה. שכבנו איזו דקה חבוקים. הנשימה שלה הפכה כבדה ואיטית. היא כבר ישנה, חשבתי לי, שלפתי את היד שלי מתחתיה, קמתי מהמיטה וירדתי לסלון. מה אני עושה לא נכון, מה היא בכלל עושה פה, מה יש בה שבכל זאת אומר לי: סבלנות, סבלנות...

הוא שולט. לא כמו הגברים שנתקלתי בהם במועדון, שמנסים לכפות עלי את המבטים ה"חודרים" שלהם. בלי פוזות, בלי להתאמץ להיות שולט, הוא מצליח לגרום לי להיות בדיוק איפה שהוא רוצה שאני אהיה. אבל אני אשקר אם אגיד ששמתי לב לזה מהרגע הראשון...

הגוף שלי, הגניחות שלי, הגמירה שלי... כולם שלך. רוצה להרגיש אותך, רוצה להרגיש גוף של אישה לידי, מותח אותי מבפנים, כל היד משחקת ומרעידה לי את כל הגוף. בשביל זה אתן לך להביא אותי למקומות שאני לא מכירה...

אחזתי בשמלה ומתחתי אותה לעומתי. נמשך הבד, ואת אחריו, אבל ביקשתי שלא תזוזי כלל. מתחתי את הבד ובמספריים חתכתי פיסה ממנו. נשימתך נעצרה. לא אמרת דבר, אבל הרגשתי את ההפתעה הולמת בך. עורך הצחור נחשף מבעד לחור, צחור כל כך על רקע שחור הבד...

"את נמצאת במתקן לאילוף והכשרת שפחות," אמר הגבר בקולו השקט והקר, "ובשבועיים הקרובים תעברי את סדרת האילוף שלנו, עד שתהפכי לשפחה מושלמת. אמנם היית רגילה עד היום לנהל אחרים, לתת פקודות ולקבל שרותים, אך זו בעצם גם הסיבה שאת פה..."

הסיפור שלהם מתחיל שם, בין הצללים, כאשר גבר נוגע באישה באמצע פאב הומה אנשים. היא עוטה על עצמה ארשת פנים תמימה ושאננה, לא אכפת לה, המגע נעים לה. הוא מצידו מכוון למטרה, הוא יודע מה השאיפה שלו, איפה החוק שלו מתחיל ונגמר...

אני בבוקר במקלחת ואתה נכנס. אני רטובה וקר לי (וכשקר לי משום מה אני תמיד נעשית חמה למטה, משהו בתחושת הצריבה הזו שיש בקור תמיד מעורר אותי). אני מביטה בך ואומרת, "בוא תיכנס, תתקלח איתי"...

מאז הפעם האחרונה בה היתה בסטודיו של דניאל, חשבה הלנה שכל האוירה שהיתה אצלו וכל מה שראתה שם וחוותה היה כמו חלום לא מפוענח. למרות זאת היא גילתה שזה מעסיק אותה יותר ממה שרצתה לחשוב. אנסטסיה ודניאל המשיכו לרקד בראשה, והיא הופתעה לגלות שהיא חושבת על כל אחד מהם בנפרד...

היא חייגה שוב ושוב, הוא חייב לענות לה. למה ברגע הזה, הוא נוטש את השפחה שלו? הסלולרי שלה צלצל. היא ענתה רק ב"כן ולא מאסטר". כשהשיחה נותקה היא חיבקה את גופה הדואב והחלה מכינה את עצמה...

לא היה לי לי קל לא לענות לו. הוא אילף אותי כל כך טוב, שגם באמצע העבודה הייתי זמינה לרשותו. אבל הפעם החלטתי לעמוד על שלי, ולא עניתי אפילו לצלצול אחד שלו. כל היום מלמלתי לעצמי כמו מנטרה, שאני, להיות שיפחה הפסקתי...

ערב רגיל לחלוטין. סיימנו לאכול, הכלים כבר שטופים, יושבים מול הטלוויזיה, כל אחד בשלו. אני עם ספר חדש והוא צופה באיזו תוכנית. "שבי למרגלותיי" הוא אומר לי לפתע, כאילו זה הדבר הכי נורמאלי להגיד בערב שקט ונעים שכזה...

אם היו לי חוויות בדס"מיות, הן היו כמעט תמיד מהצד של השולטת. להיות נשלטת ריגש והפחיד אותי בעת ובעונה אחת. החוויה היחידה שהייתה לי בתור נשלטת הסתיימה בעגמת נפש כזו, שנשבעתי לעולם לא לתת לגבר לקשור אותי שוב...

איילת שכבה על המדרכה, מנסה לחשוב על דברים טובים, שיעניקו לה שלווה לפחות ברגעיה האחרונים. אולם הזיכרונות הציפו אותה שוב, מחזירים אותה לחדר בקומה החמישית, אותו עזבה רק כמה שעות קודם...

יום אחר יום הוא קם מוקדם, נסע אליה ולקח אותה לכל הסידורים והוא אהב את זה, אהב לפתוח לה את הדלת, אהב להגניב אליה מבטים חטופים בעודה יושבת מאחור. עם הזמן, "גברת אריאלי" הפכה ל"גברת" ומהר מאוד ל"גבירתי"...

"שמעי, רציתי להציע לך משהו קודם, אבל לא רציתי שתביני לא נכון את כוונותיי, אז קחי את השאלה שלי כפשוטה, לא מסתתר מאחוריה שום מסר חבוי... רוצה טיפול?" אני שואל, ומופתע לחלוטין כשהיא מחייכת ומסכימה בהנאה....

מאוד אהבתי את השליטה של אלמוג. הוא הגשים לי את כל הפנטזיות. ובכל זאת, לפעמים הרגשתי שזה עובר גבולות. העובדה שהייתי מבודדת גרמה לכך, שהשליטה שלו בי היתה כמעט מוחלטת, וזאת מבלי שראיתי בכלל שזה קורה...

פגשתי אותה כאילו במקרה אבל ממש ממש לא. בתחילה בדס"מ כלל לא היה באויר, לא בפגישה ולא בשיחות הטלפון שקדמו לה. רק כשהתחלתי לספר לה קצת על עצמי ועל מה שאני עושה, נוצר לפתע טוויסט קטן בסיפור...

הוא חצה את מפתן הדלת, לא בטוח למה עליו לצפות. "אני מבקשת שתגיע", אמרה לו בטלפון, "יש לנו הפתעה בשבילך". על הרצפה, למרגלותיו, כרעו שלושתן, גופיהן מעוטרים בתחתונים שחורים, מבטיהן אל הרצפה...

הסטודיו של דניאל היה בעיר התחתית בקומה העליונה של בית דירות ישן. היא עלתה במדרגות העץ החורקות והגיעה לחדר גדול, אפלולי במקצת. דניאל ישב על שרפרף, מצייר. הפלג העליון של גופו היה חשוף ועורו הבהיר בולט באור המנורה...

"ארצה!" פקד קצרות. היא פערה עיניה לעומתו, מופתעת. לפעמים כינה אותה כלבה (בדרך חיבה, חשבה), אבל מעולם לא המשיך מעבר לכך. היה למילה הצליל המתוק שהיה לכל פנייה שלו אליה, אבל עכשיו... זה. "ארצה!"...