סיפורים

אני כותבת כאן מכתב פרידה לכעס כי באמת אני רוצה להניח לזה ולתת שוב ושוב ושוב הזדמנות נוספת. והכעס, אותו אנסה להמיר ב... ב.. אני לא יודעת במה, לא יודעת אחרת. מה ימלא את החלל שיווצר אם יחלוף הכעס?...

הדלת נפתחת ולמולי עומד אבירי, לבן כשד המאיים על קורבנו. הוא אוסף אותי לזרועותיו, חומו מגן עליו מפני הרוע השורר בחוץ. אצבעותיו הארוכות הן כנחשים ארסיים, ואני טרפם...

היא ישבה בחצי כריעה, עיניה עטופות במטפחת. היא לא יכלה לראות. הוא כיסה את עיניה ברוך, באהבה ובכבוד. זו הייתה הפעם הראשונה שלה, והוא לא רצה ללחוץ. לא היה ברור לאן זה יגיע, והאם זה מה שהיא באמת רוצה...

בתקופה הונילית, היה הרבה יותר קל להכיר מישהו. כל מה שהיה צריך לעשות זה לצאת מהבית ולחייך לגברים. אבל "הכלוב" החזיר אותי לתופעה הנוראה והבזוייה הידועה בשמה הלועזי "בליינד דייט"...

הדבר שיאמר לזכותי, אם יאמר, זה שאני מתמידה, מתמידה בלעשות שגיאות, כמו שרק אני יודעת. הנה, למשל, לכתוב על עצמי כמה אני עושה שטויות, זו שגיאה ממש, וזו רק דוגמא. אבל מה, אני חייבת. זה פשוט תקוע בפנים ורוצה לצאת...

אמצע הלילה, ואני נוסע על פי הוראותיה בתוך שבילי פרדסים. בכניסה לפרדס אני עוצר את מכוניתי ומשיל מעליי את בגדי היומיום. אני נותר בחזיה ובתחתונים נשיים ובביריות אדומות...

"אתה ממש חצוף, לבוא אליי הביתה ולהציץ לחברותיי." לחשתי שאני מצטער, שלא התכוונתי, שזה היה חזק ממני. "אנחנו נראה עד כמה תצטער, כלב. ועכשיו תתפשט ורד על ארבע..."

"היכנס ושב על המיטה", היא אמרה, וסגרה את הדלת. ליבי הלם בפראות. "זה ניסוי בכאב ובהשפלה", היא אמרה, ושאלה לרצוני להיות "קרבן הניסוי". באמרה כך היא חייכה...

היא דיברה הרבה על שליטה מנטלית. האמת, לא מדבר אלי. אבל מכיוון שכרגע אני בתפקיד הסאב, ואני סקרן, אני מנסה...

בגיל 56, יוספה היא יו"ר חברה ציבורית, אם למופת ורעיה שהיא סמל. הכל נפלא בחייה, פרט לגירוד הכרוני המסתורי הזה, שמתגבר והולך ומפריע לה לתפקד...

אנחנו יושבים בבית קפה, בכייף שלנו. אחרי שדיברנו מספיק, והתחבקנו, מגיע המקום של משחקי השליטה במין. את שואלת אותי, כבדרך אגב, איזה תחתונים אני לובש....

אנחנו מתיישבים והוא מתחיל לשאול שאלות, אף אחת מהן לא קשורה לנושא שבגללו רצינו לדבר. לפתע אני מזהה את המבט של הדום בעינייים. הוא יודע? אולי הוא מכיר אותי? אולי הוא מזהה אותי מהצ'אט בכלוב? אני נלחצת...

אני נושמת עמוק, מסיטה את מחשבותי מהכאב. אני חשה בו מתקרב, עוקף את השולחן וניגש לחלק התחתון של גופי. מדהים אותי כל פעם מחדש כמה אני ערה למה שקורה מסביבי למרות עיניי המכוסות...

הכרתי אדון פה, באתר המקולל-קדוש הזה, ונוצרה בינינו ידידות כנה. יחד דנו בשאלת הפוליגמיה הבלתי נתפסת של אדוני, הוא נתן לי עצות ואני קיבלתי. אלא שהקשר התחזק והפך להתאהבות וירטואלית...

הוא התעורר באמצע הלילה מזיע, נאבק לאויר לנשימה. לאור העששית המפויחת היתה כה יפה בעיניו עד שליבו ביקש לפרוץ מתוך חזהו. ובאותו הזמן היה חדור בידיעה שהיא כובלת אותו. שהאהבה כובלת אותו. שאיננו עוד חופשי...

הוא פנה אליה בצ'ט והם דיברו. לא היתה לה שום כוונה לעשות דבר מה בנידון, לא רצתה לתת לרעב לשלוט בה, או להתייחס למשיכה שחשה ממנו אליה ובחזרה, אך הוא לא ויתר...

יודע שכל נגיעה בך חייבת להיות זהירה, כי מחר יש לך יום צילומים. יודע שצריך לפתח רעיונות חדשים לכאב ללא סימן, להמציא כלי כאב שאינם מותירים חותם...

הבית ריק עכשיו, שקט ומסודר. אפילו טריקת הטלפון האחרונה שלך כבר הפסיקה להדהד, ואפילו עכשיו, כשאני יודעת שזו באמת הייתה הטריקה האחרונה, אני לא בוכה... הלילה האחרון כשפחה - יומן מחשבות

ספרנית עם תשוקה עצורה, רק מחכה שמישהו יבוא וישחרר אותה החוצה. בספריה, במחלקה להסטוריה, סטודנט להסטוריה שנהנה משרותיה, מרבה לפקוד את הספריה...

"אל תסתובבי, רק תקשיבי לשאלות שלי ותעני לי בניעת ראש. אני לא רוצה לשמוע אותך מדברת. את מוכנה לכל?" הנדתי את ראשי לחיוב. "את פוחדת?" שאל. שוב הנדתי את ראשי לחיוב. "מצויין," הוא אמר...

אני חדשה בתחום ומאוד סקרנית. אם נשמע לך מתאים, צור קשר." אלו המלים שחיכו לי בתיבת ההודעות, והאמת, השורה האדומה הזאת עושה לי טוב. מן רגע של סקרנות...

אני מאוד אוהבת להכין את עצמי, את נפשי ואת גופי, לקראת מפגש עם אדוני. אוהבת לצבוע את ציפורניי באדום במיוחד בשבילו, אוהבת להתלבש במיוחד בשבילו, להיות יפה במיוחד בשבילו, כי אוהבת אותו כל כך...

הטלפון מצלצל ועוד לפני שהרמתי ידעתי שזה הוא. אחרי שלושה שבועות של שתיקה, של פרידה, שבה אני מחליטה לנטוש הכל ולשוב לעולם הונילי הרגיל, בו אמצא גבר שיחזר אחרי כפי שראוי לבחורה...

פארק הירקון, אחת עשרה ומשהו בלילה. שלוש דמויות חומקות בדשא לעבר גבעה מיוערת וחשוכה. האחת סאבית גאה, השנייה סוויצ'ית חושנית, והדמות השלישית, כפי שהקורא הנבון ודאי מתאר לעצמו, היא אני...

אני לא צריכה אף אחד ואין לי כוח לכלום. רוצה שיעזבו אותי בשקט, שאלך לעבודה, שאני בכלל לא אוהבת, ואחזור לבית עם הבלגאן שלי...

זה המזל הטוב של שנינו שנפגשנו, המזל הלא יאמן של שני אנשים שנדלקים בדיוק מאותו הדבר ומוצאים אחד את השני. איך ששנינו נדלקים כשהוא מחליט בשבילי מה לאכול, כשהוא מלביש אותי, כשהוא תופס לי בפטמה באמצע הרחוב...

כשקשרתי אותך חזק, ראיתי את הרעד בשריריך. רצית להרגיש את החבל, את חוסר האונים, ורצית להיות שייכת לגבר שיקח, שישתמש ויהנה. ועדיין, את כה פוחדת...

"תבואי עם שימלה. אבל רק עם שימלה." רק שמעתי את זה והופיע רגש בלתי מובן של פחד וחרמנות. איפה לעזאזל אני אמצא שימלה? ואיך אני אראה עם שימלה ובלי שום דבר מתחת?...

דיברתי קודם עם האדון שלה. פניתי אליו, הסברתי לו. "רוצה," אמרתי, "רוצה אותך, ואת שיפחתך". לא עברו מספר ימים ומצאתי את עצמי מאחרת אליהם...

יום שישי, יערה ואני מפשילים את הגג באוטו ומתחברים לטבע. היא עם בנדנה לראשה ואני עם קסקט כחול. השעה שש בבוקר והזריחה בשיא אונה חודרת ומציפה את היום באלומות קסם...