סיפורים

עד שהכרתי אותך, הצגתי את עצמי כ"שמנה מתוסבכת". אני לא יודעת אם אתה עדיין זוכר, אבל כששמעת אותי אומרת את זה, הפטרת בזלזול: "אל תחמיאי לעצמך, יש מעט מאוד אנשים באמת מתוסבכים בעולם הזה"...

היא דפקה בדלת. השעה היתה שתיים עשרה בצהריים של יום שלישי. הצצתי דרך חור ההצצה בדלת וראיתי אותה: שיער בהיר, פנים מושלמות, גוף יפה. באמת מתנה נחמדה, במיוחד כשאתה לא מצפה לאף אחד...

הוא עמד על מפתן הדלת ומבטו בהה בה. הגשם סיפק לו דמעות, דמעות של כאב, אך באותו זמן הטיח בו הגשם את המציאות...

"מבחן הקילור שלך יכלול חמישה שלבים" הודיעה לי גברתי. "מבחן הציות, מבחן ההתמסרות, מבחן הויתור על האגו, מבחן העינוג, ומבחן האמון - המבחן הקשה מכולם..."

יושב מולה על הכורסה. לא זז. מבטו נעוץ בשלה, נשימותיו איטיות. אצבעותיו מתופפות על ירכו בקצב, דבר לא זע בחדר מלבדן. שקט...

"אדוני," אני אומרת לו, כשהוא ישוב על הכסא מול המחשב, ראשי מונח על ברכיו, ידיי מחבקות את רגליו, "אני מנסה ללמוד את המילים של הפסיכומטרי וקצת מתקשה. תוכל בבקשה לעזור לי?"...

השעה הייתה שבע בערב, הוא התקשר. ביקש שאגיע לגני יהושע על שפת הירקון, בדיוק בשבע ושלושים. נתן הוראות ביגוד, מיקום מדויק לחניית הרכב, וניתק את השיחה...

אתה אומר לי: כן, אז כן. אתה אומר לי: לא, אז לא. אני אומרת לי, כאילו לך, שעכשיו אני שלך: בוא תעשה בגופי, בוא תעשה לי, תעשה לי מה שאתה רוצה! אני שלך-שלך, אני בידיך, אני לך...

אני מרגישה שהוא כועס עלי, אני אפילו לא צריכה להסתכל עליו בשביל לדעת, וגם ככה הוא לא נותן לי להסתכל. הוא סינן לעברי: "ראש למטה. תמתיני", לפני חצי שעה בערך. ואולי זה היה רק לפני חמש דקות, אולי לפני שעתיים, אין לי מושג...

כעת את קשורה לרצונותיי, מעוצבת בתנאים של אסירה נחשקת, תפורה בגווני ההצלפות העוטים את גופך הכנוע, אשר מנסה להיאחז בכל אפשרות של תזוזה...

שעה ארוכה התכוננה, לובשת בייבי דול קצר אדום לוהט, ומתחתיו, חוטיני מפתה. חלקה, ריחנית ורכה נכנסה אל המיטה, שוכבת בתנוחה חתולית – מחכה...

בסיומו של יום עבודה קשה וארוך, נוהגת אני להתישב בבית קפה צדדי. אני מתישבת בפנים, בשולחן לשנים, בגפי. ומדי יום, אני רואה אותו...

שיערי נוטף מים / דמעותיי עם הגשם משתלבות / ואז פתאום זוג ידיים / חיבוק חם והן זזות...

אמילי רוכנת מעל שולחן המחשב. היא יודעת שאסור, אבל היא שם בכל זאת, מקלידה באצבע אחת על המקשים, מרפק היד השניה רכון על השולחן. "האדון שלי", היא כותבת, "לא מרשה לי להשתמש במחשב בלי פיקוח"...

"אתה מזניח אותי," אמרה לו בכעס. "כל היום אתה באולפן ההקלטות, ואני מבינה שאתה צריך לעבוד, אבל אני כאן, ממתינה לך. האם אני צריכה לחבר מיקרופון לאוזנך בכדי שתקשיב גם לצרכים שלי?"

לאחר 23 שנות נישואין, דני ואני כמעט ולא מוצאים עניין מיני האחד בשניה. הסקס בינינו הפך לנדיר יותר ויותר, מן מסורת משפחתית ששנינו מחוייבים כלפיה כדי להצדיק את היותנו זוג נשוי והורים לילד בצבא. אלא שלבן שלנו יש חברה צעירה ומושכת...

זה זורם במורד גבי, אני נאנחת חרש. שומעת את קול צעדיו מאחורי ונושמת לאט, וכל נשימה היא מאבק בפני עצמו, אולי הוא ירגיש את הפחד שלי...

רוצה אותך הכי אמיתית, הכי פגיעה, הכי פריקה. תפרקי מולי, תתפרקי, תני לעצמך לבכות, לראות, לחוש. אך את חזקה, לא נשברת. כל כך מפחדת לאכזב את אדונך ורק רוצה להיות הכי יפה, הכי טובה, הכי מושלמת...

בתור בחור נאה אך מובטל, הוא שמח למצוא משהו שיוכל לעשות די בקלות ולהשתכר ממנו יפה למשך כמה שבועות. המודעה הצהירה שהציירת מעוניינת בבעל מראה אתלטי, עם שרירים מוגדרים, שמוכן לשמש כמודל למשך ארבעה שבועות בשבילה בגלריה שלה...

סטירה אחת, ועוד אחת, ואני לא אוהבת אותן, לא כי זה כואב, לא כי זה משפיל, אלא כי הן סתם, אין להן שום משמעות, כי אתה שותק וממשיך לעשות את כל הדברים שצריכים לעשות לפי הרשימה. אם רק היית יודע שמשפט אחד יכול לגעת בי יותר מכל ההשקעה הזאת שלך...

יצאנו מהפאב השכונתי הקטן והמקסים ונכנסנו אל הרכב שלו, החדש והכסוף. ממש גולדן בוי, הילד הזה. כשאני שולחת את היד בכוונה לסגור את דלת המכונית, אני מסובבת את הגוף כך שמכנסי הג'ינס הנמוכים שלי חושפים את חלקו העליון של החוטיני שלי. אני יודעת שהוא יבחין, ואני צודקת...

הוא מקבל את ההודעה ומחייך לעצמו. חיוך קצת עצוב. הוא לא חיפש שליטה, לא רצה לתת לה שום דבר, מלבד מה שהשתוקקה כל כך לתת לעצמה. הוא מטייל בשדרה החשוכה, אוהב את אוויר הלילה הקריר, מצית סיגריה וחושב עליה...

''יש לך שתי דקות להחליט בדיוק מה את רוצה שיקרה עכשיו, איך את רוצה שנמשיך," הוא אומר. הראש והבטן, קצות העצבים וחוט המחשבה מנהלים עכשיו מאבק בתוכי, זוכרת את מה שהוא אמר: "לא אבוא אלייך עד שלא תהיי מוכנה. אינך ראויה לגופו של המאסטר עד שלא תהיי מוכנה אליו. ואני אחליט מתי את מוכנה"...

רואים את הבחורה שיושבת לידכם במשרד, ברחוב, הבת של השכן ממול, או המלצרית שמשרתת אתכם עכשיו במסעדה? זאת יכולה להיות היא. האמת? לא הייתם מעיפים בה מבט נוסף, ואם כן הייתם מביטים בה, אולי הייתם נעצרים לשנייה ומביטים בתוך העיניים שלה, ורק אז הייתם מבינים...

ואתה תשכב על הגב במיטה, הידיים קשורות זו לזו בחבל דק מאחורי הגב. ואני אשכב עליך, גופי מרוח על שלך, אנשוך, אשרוט, אנשק, אלטף, אסטור. אתה תתנשף, תגנח ותאנק בזמן שאני אפעל. אני אשלח יד בוטחת אל פיך, אסתום אותו כך שלא תרעיש ותפריע לי בעיסוקיי, הניצול של גופך לתועלתי...

היא רצתה להילקח כזונה, ללא רגש, ללא שום משחק מקדים, להיות על ברכיה כפי שירצה גבר שהיא לא מכירה ולא פגשה מעולם קודם לכן. היא תעשה כרצונו, תענג אותו בהתאם לצרכיו, תהיה שלו כפי שיצריו יכתיבו לה...

היא כורעת על הברכיים בחדר השינה. לא כבולה, עיניה לא מכוסות. הוא יושב ליד שולחן העבודה, אבל היא רואה רק את רגליו מפני שמבטה מושפל מטה. הוא העמיד אותה כך לפני יותר מעשרים דקות, ואף כי חמש הדקות הראשונות היו קלות, כאב החל לחלחל אל השרירים המאומצים, מוחה את החיוך הזחוח מפניה...

ההוראות שקיבלה היו ברורות ומדוייקות. "תבואי במיני שחור קצר, ללא תחתונים, שיער אסוף לקוקו גבוה. כשאת מגיעה, שבי על הספה והישארי כך עד למתן הוראות נוספות ממני." למרות ההתרגשות שאחזה בה, היא סירבה להיכנע, לא הצליחה לקבל על עצמה מרות מוחלטת...

הסד ננעל בנקישה על הראש ופרקי הידיים. הריגוש מטפס מהקרסוליים המופרדות אל הברכיים. מוכנה הלאה, להמשך שלך. הנה עוד רגע רצועות השוט יזמזמו על עורי, מחממות, מכינות את התחת לעוצמה, לחגורה. הקיין נוחת בעוצמה ואני מתפצלת לי בבטחה לעצמי ולאנוכי, בעד ונגד מה שאתה עושה בי...

פגישה ראשונה במתכונת הידועה בבית מלון. אני מחכה, עירום כמובן, על פי הוראתה. היא לא ביקשה ממני להיות על ארבע. בכלל, אינה מרבה בדיבורים. היא נכנסת פנימה. אישה לא צעירה, וגם לא יפה. אני שואל את עצמי, מה לי ולה? חושב על דרך אלגנטית להיעלם, כשלפתע היא נוגעת בי...