סיפורים

"אתה ממש חצוף, לבוא אליי הביתה ולהציץ לחברותיי." לחשתי שאני מצטער, שלא התכוונתי, שזה היה חזק ממני. "אנחנו נראה עד כמה תצטער, כלב. ועכשיו תתפשט ורד על ארבע..."

"היכנס ושב על המיטה", היא אמרה, וסגרה את הדלת. ליבי הלם בפראות. "זה ניסוי בכאב ובהשפלה", היא אמרה, ושאלה לרצוני להיות "קרבן הניסוי". באמרה כך היא חייכה...

את נותנת לי הוראות וזה קצת מצחיק אותי, אבל אני מנסה להיות רציני, ללכת אתך ככל יכולתי. עכשיו אני בתפקיד הסאב, ואני לוקח את זה רחוק עד כמה שאני יכול...

היא דיברה הרבה על שליטה מנטלית. האמת, לא מדבר אלי. אבל מכיוון שכרגע אני בתפקיד הסאב, ואני סקרן, אני מנסה...

בגיל 56, יוספה היא יו"ר חברה ציבורית, אם למופת ורעיה שהיא סמל. הכל נפלא בחייה, פרט לגירוד הכרוני המסתורי הזה, שמתגבר והולך ומפריע לה לתפקד...

אנחנו יושבים בבית קפה, בכייף שלנו. אחרי שדיברנו מספיק, והתחבקנו, מגיע המקום של משחקי השליטה במין. את שואלת אותי, כבדרך אגב, איזה תחתונים אני לובש....

אנחנו מתיישבים והוא מתחיל לשאול שאלות, אף אחת מהן לא קשורה לנושא שבגללו רצינו לדבר. לפתע אני מזהה את המבט של הדום בעינייים. הוא יודע? אולי הוא מכיר אותי? אולי הוא מזהה אותי מהצ'אט בכלוב? אני נלחצת...

אני נושמת עמוק, מסיטה את מחשבותי מהכאב. אני חשה בו מתקרב, עוקף את השולחן וניגש לחלק התחתון של גופי. מדהים אותי כל פעם מחדש כמה אני ערה למה שקורה מסביבי למרות עיניי המכוסות...

הכרתי אדון פה, באתר המקולל-קדוש הזה, ונוצרה בינינו ידידות כנה. יחד דנו בשאלת הפוליגמיה הבלתי נתפסת של אדוני, הוא נתן לי עצות ואני קיבלתי. אלא שהקשר התחזק והפך להתאהבות וירטואלית...

הוא התעורר באמצע הלילה מזיע, נאבק לאויר לנשימה. לאור העששית המפויחת היתה כה יפה בעיניו עד שליבו ביקש לפרוץ מתוך חזהו. ובאותו הזמן היה חדור בידיעה שהיא כובלת אותו. שהאהבה כובלת אותו. שאיננו עוד חופשי...

הוא פנה אליה בצ'ט והם דיברו. לא היתה לה שום כוונה לעשות דבר מה בנידון, לא רצתה לתת לרעב לשלוט בה, או להתייחס למשיכה שחשה ממנו אליה ובחזרה, אך הוא לא ויתר...

יודע שכל נגיעה בך חייבת להיות זהירה, כי מחר יש לך יום צילומים. יודע שצריך לפתח רעיונות חדשים לכאב ללא סימן, להמציא כלי כאב שאינם מותירים חותם...

הבית ריק עכשיו, שקט ומסודר. אפילו טריקת הטלפון האחרונה שלך כבר הפסיקה להדהד, ואפילו עכשיו, כשאני יודעת שזו באמת הייתה הטריקה האחרונה, אני לא בוכה... הלילה האחרון כשפחה - יומן מחשבות

ספרנית עם תשוקה עצורה, רק מחכה שמישהו יבוא וישחרר אותה החוצה. בספריה, במחלקה להסטוריה, סטודנט להסטוריה שנהנה משרותיה, מרבה לפקוד את הספריה...

"אל תסתובבי, רק תקשיבי לשאלות שלי ותעני לי בניעת ראש. אני לא רוצה לשמוע אותך מדברת. את מוכנה לכל?" הנדתי את ראשי לחיוב. "את פוחדת?" שאל. שוב הנדתי את ראשי לחיוב. "מצויין," הוא אמר...

אני חדשה בתחום ומאוד סקרנית. אם נשמע לך מתאים, צור קשר." אלו המלים שחיכו לי בתיבת ההודעות, והאמת, השורה האדומה הזאת עושה לי טוב. מן רגע של סקרנות...

אני מאוד אוהבת להכין את עצמי, את נפשי ואת גופי, לקראת מפגש עם אדוני. אוהבת לצבוע את ציפורניי באדום במיוחד בשבילו, אוהבת להתלבש במיוחד בשבילו, להיות יפה במיוחד בשבילו, כי אוהבת אותו כל כך...

הטלפון מצלצל ועוד לפני שהרמתי ידעתי שזה הוא. אחרי שלושה שבועות של שתיקה, של פרידה, שבה אני מחליטה לנטוש הכל ולשוב לעולם הונילי הרגיל, בו אמצא גבר שיחזר אחרי כפי שראוי לבחורה...

פארק הירקון, אחת עשרה ומשהו בלילה. שלוש דמויות חומקות בדשא לעבר גבעה מיוערת וחשוכה. האחת סאבית גאה, השנייה סוויצ'ית חושנית, והדמות השלישית, כפי שהקורא הנבון ודאי מתאר לעצמו, היא אני...

אני לא צריכה אף אחד ואין לי כוח לכלום. רוצה שיעזבו אותי בשקט, שאלך לעבודה, שאני בכלל לא אוהבת, ואחזור לבית עם הבלגאן שלי...

זה המזל הטוב של שנינו שנפגשנו, המזל הלא יאמן של שני אנשים שנדלקים בדיוק מאותו הדבר ומוצאים אחד את השני. איך ששנינו נדלקים כשהוא מחליט בשבילי מה לאכול, כשהוא מלביש אותי, כשהוא תופס לי בפטמה באמצע הרחוב...

כשקשרתי אותך חזק, ראיתי את הרעד בשריריך. רצית להרגיש את החבל, את חוסר האונים, ורצית להיות שייכת לגבר שיקח, שישתמש ויהנה. ועדיין, את כה פוחדת...

"תבואי עם שימלה. אבל רק עם שימלה." רק שמעתי את זה והופיע רגש בלתי מובן של פחד וחרמנות. איפה לעזאזל אני אמצא שימלה? ואיך אני אראה עם שימלה ובלי שום דבר מתחת?...

דיברתי קודם עם האדון שלה. פניתי אליו, הסברתי לו. "רוצה," אמרתי, "רוצה אותך, ואת שיפחתך". לא עברו מספר ימים ומצאתי את עצמי מאחרת אליהם...

יום שישי, יערה ואני מפשילים את הגג באוטו ומתחברים לטבע. היא עם בנדנה לראשה ואני עם קסקט כחול. השעה שש בבוקר והזריחה בשיא אונה חודרת ומציפה את היום באלומות קסם...

הלכה למעשה לא היה לו מה להפסיד. ברגע שיצא את פתח הבאר, ייסתם הגולל על באר הניסיונות הסיזיפיים שלו לחסל את הבדידות. זה עכשיו או לעולם לא, הוא אומר לעצמו במין קול לא קול של בינו לבינו...

"לפעמים אני חולמת על כך, אבל עוצרת, מרגישה שאני רעה, שאני לא בסדר, שמגיע לי עונש על מחשבות כאלה. אני מתביישת, ולא יכולה לצאת מזה. נתקלת כבר במקרה כזה?"

נכנסה נבוכה, עיניה מושפלות. / פוחדת להביט. / בשמלת קיץ בהירה, / כמו שרציתי...

הכאב שמצמרר אותך, הוא העונג שלי. הבכי שלך הוא הצחוק שלי. ככה זה, את תמיד תהיי סמרטוט, ואני תמיד אוחז במקל, אבל בסוף את תבקשי עוד...

הם החליטו מראש ששתי הפגישות הראשונות יהיו מבחן ליחסים הסוויצ'יים שלהם. היא תחליט איך הוא בתור נשלט. הוא יחליט איך היא בתור שולטת. ואז יחליטו מה קורה בפגישה השלישית, אם בכלל...