מבטו של האמן הצעיר שייט על פני הרצפה המוכתמת והמלוכלכת, על בדי הציור שהיו זרוקים בפינות שונות בחדר ועליהם שברי ניסיונות החיפוש שלו. המוזה האבודה, חלומות ורודים שהתכהו בחודשים האחרונים והפכו לעיסה של ייאוש...

זה היה התסריט השחוק של היכרות דרך הרשת, התעלסות מוקלדת, עשרות מכתבים בדואר האלקטרוני ולבסוף שיחות טלפון ארוכות. תמיד עמדה בפני הפיתוי. איתו זה היה אחרת...

עומדת רועדת, ידי מחבקות עצמי במעיל החמים, המרופט והישן שלי. מנסה לשאוב ממנו חום שיפסיק את הרעידות. הן לא נעלמות. הן מבפנים, כמו התקף קריז. העיניים קמות אל הבית העולה בלהבות מולי. האש מפתה, ממגנטת. חומה הרחוק מכה בפניי הכמהות לחום...

לא יכולתי להתאפק יותר ומשכתי עצמי מעלה, מציצה מעבר לשפת הסלע. המראה שנגלה לעיני עצר את נשימתי. הסלע מאחוריו הסתתרנו היה שיאה של הגבעה שירדה בתלילות אל עמק ירוק ויפהפה...

חריקת דלת התא העירה אותי מהנמנום שנפל עלי מאז עזב אותי הבוס. ראש זהוב הציץ מעבר לדלת וזוג עיניים תכולות ננעץ בי במבוכה. הבחור הצעיר לבוש המדים נכנס בהיסוס לחדר, מחזיק בידו קערת מים ומגבת מוטלת על כתפו...

"הם רצו לחיות על אי בודד," חייכה גב' פינקוביץ', "נשמע מטופש, נכון?"
"ואת חושבת שהשלושה הלכו ומימשו את הפנטזיה הזו," אמרתי.
"זה בהחלט מה שאני חושבת. וזה עוד לא הכל," היא התכופפה אלי מלחשת, "הם לא לבד..."

הסיפור התחיל לפני כשלושה חודשים. איל ההון ירחמיאל (חמי) פינקוביץ' נעלם בפתאומיות לאחר השתלטות בזק מפתיעה על חברת ההשקעות הגדולה במדינה. אשתו, שרה פינקוביץ' היתה מפתח חשוב לכל הפרשה. עד כה סירבה בכל תוקף להתראיין, ושיחת הטלפון המפתיעה ממנה הקפיצה אותי ואת הרשמקול שלי אל בית הקפה המבודד...

נשמתי עמוקות, לא יודעת מה מצפה לי. זו היתה הפגישה הראשונה ביני לבין ארז, המטפל בו בחרתי. ארז לא היה פסיכולוג רשמי, והטיפול נשען יותר על משחקי תפקידים ותרגילי דמיון מודרך. היו לי כמה וכמה מחסומים לעבור, כשאני מדלגת מעל לשדים שהספקתי להרוג בדרך בעצמי, נותנת להם שמות, סוגרת מעגלים...

המפלצות הקטנות הופיעו שוב, כשהן מלוות גוף גדול, מוכר. התרגשות עצומה הציפה אותי. ירכיי וחזי עדיין כאבו מהצלפות המכשפה האדומה המטרפת ומבט מהיר גילה כי הפסים האדומות התכהו והחלו להכחיל. נמתחתי לכל אורכי, מרוצה משום מה מהסימנים על עורי. ממעמקים צפה ועלתה גאווה...

ההכרה החלה לחזור אלי אט אט, חמימות מוזרה עטפה את עורי. פקחתי עיניים אל תוך בלהות. הייתי עירומה, נשענת על קיר שנראה כקיר מערה, פרקי ידי נתונים באזיקים שהיו מחוברים לשלשלאות מוזרות למראה, עשויות אור אדום, בוהק...

כשאירית, החברה הכי טובה שלי, הזמינה אותי למסיבה המטורפת הזו, לא האמנתי שאצליח לשכנע את בעלי. אבל היא הצליחה. שתי נשים פרובנציאליות, בעיניים מבריקות ובמיטב מחלצותיהן, יוצאות למסיבה פרועה בעיר הגדולה - תל אביב, הולכות לפרוק קיטור של בעל-ילדים-בית-עבודה...

רגע לפני / הרגע שאחרי / הנשימה כואבת / עקצוצי הכאב / שיבוא מחר / מרככים את הדמעות / של מחרתיים. / רגע לפני / אני נושמת כל שניה / לעומק / עד הסוף / כדי לזכור את רסיסי הטעם / ברגע שאחרי...

המסיבה היתה בעיצומה כאשר סימן ראנדום לקיין שהזמן הגיע להבריח את קורי וג'רארד. מצויידים בקנקני יין, הם חמקו בשקט מן האולם הגדול ומיהרו לכיוון הצינוק. השומרת, אמזונה בהירת שיער, פתחה להם את השער. הפיתוי יצא לדרך...

בעקבות סדרת מלחמות עקובות מדם, מצאה המאה העשרים וחמש עולם עם מספר מצומצם של גברים. העולם חולק לעשרים אזורים עיקריים, כשכל אזור נשלט ע"י מלכה. לכל אחת מהמלכות היה הרמון גברים שנבחרו בקפידה וגודלו על מנת להרביע אותה ולהמשיך את הגזע האנושי. אחד מאותם גברים היה קורי...

קורי התיישב בפינה מרוחקת, מתמקד בקנקן היין ובגושי הבשר שעל מגשו. כשהניח את הגביע מידו הרגיש כי מישהו מביט בו. הוא נשא אליו אל פתח חדר האוכל וראה את ג'רארד. נוכחותו של ג'רארד כה קרוב אליו חוללה שמות בנפשו ובגופו...

"תתפשט ושכב על הבטן," אמר ראנדום לקורי. "בעוד כמה דקות יגיעו אליך. אם אתה מרגיש שאתה נרדם, זה בסדר. זה לא יפריע לעיסוי. אני מבטיח לך חוויה שלא תשכח..."

האמזונות הובילו את קורי לתוך אולם השינה של המלכה. כעשרים גברים עמדו שם בשורה, ממתינים להיבחר. ליידי פלורה, המכינה הראשונה למלכה הופיעה בפתח. עיני חתול ירוקות בחנו את שורת הגברים, חיוך קטן מותח את זוויות השפתיים. נשימתו של קורי נעצרה. הוא לא ראה מימיו אישה כזו...

קורי שמע על המלכה הצוננת שלקחה אל חדריה חמישה גברים שונים בכל לילה. בנות משפחת המלוכה היו יפהפיות ארוכות איברים וחשקניות, שונות לחלוטין מהאמזונות ששמרו עליו. אך קורי עדיין לא פגש במלכה ולא דמיין עצמו מתענג על גופה של אישה. הוא הוסיף להתגעגע למגעו העדין של גבר...

העגלות שלנו התנגשו בסופר, מה יכול להיות יותר בנאלי מזה? לקחתי סיבוב מהשורה של הפסטות לכיוון השמנים ו-בום! הרמתי עיניים ופגשתי במבט משועשע מאחורי משקפי מתכת קטנות. זה לא היה רק משועשע. זה היה בוחן, זה היה חודר, זה היה ירוק, וההגיון התאדה באוויר הספוג בקולה של לודמילה המודיעה על מבצעים...

"אדוני, בבקשה לא... אני מתביישת."
"אני יודע. תתרגלי. תתרגלי להיות נטולת בושה מולי. גאה. את הרכוש שלי. הצעצוע האהוב שלי. ואין בך שום דבר שאני לא אוהב. תביני את זה..."

הזדקפתי על המזרון שלי בפינת הסלון. השלפוחית עמדה להתפוצץ לי. זחלתי אל המתלה, מושכת בזהירות את הרצועה בין שיני ונעמדתי על יד דלת הכניסה, רומזת על הנחיצות. הוא התכופף אלי, בודק בידו את השלפוחית הנפוחה. "כלבונת מסכנה. הנה. כבר נרד למטה..."

היו עירומים אחרי סשן מטריף וסקס פרוע. הוא אחז בידה והוביל אותה אל המקלחת. נשימתה נעצרה. ידעה מה עומד לקרות. הגבול הכי קשה שלה עומד להיחצות בהסכמה משותפת. ריגוש מעובה באימה טהורה החל להציף. הייתה מוכנה לגמרי והייתה הכי לא מוכנה שאפשר...

ההצלפות המשיכו. הן הפכו מונוטוניות. הרגישה את הסם המסתורי ההוא מתחיל להתפשט מישבנה הצורב אל שאר אברי גופה. הכאב הפך מוכר. כמו חבר. שוקע בתוכה, מציף את חושיה מעלה-מעלה. ואין חזור. כל הנוכחים נתנו הסכמתם: השפחות שייכות לגברים לשעשוע. לכולם...

נכנסה אל החדר. הוא המתין לה שם, ישוב על כורסה בפינת החדר, רגליו פשוטות בנינוחות לפנים, כוס קפה מהביל בידו. אצבעו סימנה לה להתקרב. ניגשה אליו והתכופפה להצמיד שפתיה לשפתיו. לשונות התערבלו בטעם של קפה ותאווה וגעגועים...

כמו גאות באת אלי / עולה ומטפסת ומציף / מרחש בהבטחה מכשפת / כובש פיסת חוף / ועוד מעט חול יבש / של חוף מתגעגע. / איש של אוקיינוס / עוצמה עצורה / מחוייכת / חוזק מהפנט / יודע את עוצמת גליו / יודע שאני יודעת...

יש בך מילים / כמו נורות מבהיקות / מפיצות חום ממגנט / אורן קורע חושך...

חששתי להיות עש לחומך / ואתה / בסבלנות אין קץ / מתחת כנף ועוד אחת / מיישר קמטי כאב / מלטף סדקים נוצרו ברוח סערה...

"את השפחה שלי?"
"כן מאסטר, אני אהיה כל מה שתרצה..." לחשתי את המנטרה.

בצווחת זעם, אצבעותיי זבות דם / מטפסת מעלה / על קירות מציאות אפרוריים / מסרבת להיכנע / משתוקקת להיכנע..

חבטת עץ בבשר החי / זעקה / "אחת. תודה אדוני." / כאב צורב / שרירים מכווצים בהגנה