הכאב היה חודר. צורב. הוא קטע את נשימתה, משחרר מפיה שברי אוויר חמים רוויים בזעקה שקטה. היא עצמה עיניים לרגע, מנסה להתמודד.
מנסה להתחבר.
זה הצליח רק לרגע, רגע קלוש שבו הרגישה את הכאב מתחמם.
...הכאב בא מבפנים, בוקע החוצה בצבעים ובנשימותיה הקטועות.

ההוא עם הדלי והטיח שנכנס אליך הביתה, מסתובב ומחפש את כל הסדקים שלך, מסמן אותם בעיגול אדום ואומר לך:"ג'ורג'ט.. מאמי.. יפה שלי – אני באתי לסתום לך את כל החריצים. מקסימום ישבר – נתקן. אני מקצוען אני." והוא מוציא את הפטיש ומתחיל להרוס לך את הסלון.. ואת מוקסמת מהשרירים שרואים לו מתחת לזיעה. עד שלא ייפול לך הקיר על הראש – את לא מצליחה לראות את שמעון עם החריץ השעיר מציץ לו מהמכנסיים כפי שהוא.

יש לעדשים תכונה מחורבנת שכזו כשהן קבורות עמוק בפנים. הן מכחילות. את הגוף, את הנשמה ו..את הראש!
ואז מגיע הזמן שאת נשברת. וזקוקה יותר לעצמך
ולוקחת יותר לעצמך
בכוח שולפת בשיניים ובציפורניים את העדשה הזו מתוך הנשמה

אותה שפחה שיש בנו הכנועות היא הבסיס לכל הדמויות כולן.
את יכולה להיות אמא – אבל עדיין תהיי שפחתו.
את יכולה להיות הילדונת שלו – אבל עדיין שפחה.
גם כחברה בשיחות בגובה העיניים – את תהיי שפחתו.
בכל פאזה. בכל הוויה.. ההוויה הבסיסית היא התמסרות מוחלטת מתוך רצון להעניק עצמך כולך.

אני יודעת שיש לי כלים שאני יכולה למסור לילדיי, כלים שיעזרו להם להתמודד עם כאב שכזה. הילדים האלה לומדים כל כך מהר.. ואני גם יודעת איפשהו בפנים שאסור לי לעשות זאת. שאולי אקל עליהם בטווח הקצר אבל אזיק להם יותר בטווח הרחוק.

פעם, לפני הרבה הרבה שנים – חוויתי אורגזמה ראשונה. פיצוץ!
המון שנים זה אומר 5-6 שנים. כן, לא ליפול מהכסא. אורגזמה אמיתית ראשונה שלי חוויתי עם המאסטר הראשון שלי (לא – לא ברק בעלי. כן – הוא יודע עליו. הנה עניתי..)

אנשים יחבקו בהבנה והערצה חשיפה כתובה על מעללי נשים וגברים עם המאהבים/מאהבות.
לגיטימי לקבל חשיפה אישית על מערכת היחסים המשנית ולא על הראשית. ממש כאילו קשר הנישואין או קשר הזוגיות הראשי הוא קדוש וחשיפה שלו כאן "מזהמת" את קדושתו.

אני רוצה להיקבר יפה. אני רוצה להיות מאופרת, עם לק על הציפורניים ועם הקעקוע שלי.
אני לא רוצה שחבורת סבתות תקרצף ממני כל סימן של צבע אחרי שאמות, שתגרד את עורי עד שלא יישאר הקעקוע – כדי שאהיה "טהורה" מספיק כדי להיקבר..

כשאישה נשואה מנהלת מערכת יחסים מקבילה עם דום שאינו בעלה, ישנו מומנט נוסף של כיסוי הסערה כשנכנסים הביתה. צריך המון כוח בשביל זה.
תחושת השחרור שהרגשתי בזמנו כשסיפרתי לברק ונחשפתי בפניו היתה עצומה.. ולו רק בגלל החלק הזה.

החום הזה מפשיט אותי מכל בגד כשאני נכנסת למיטה. לשכב על הבטן כשה-פופו (המאוורר) מצנן את העור, זה MUST בסוף היום, אחרי העבודה ולאחר מקלחת. אבל הטוסיק גם מפתה את ברק לפליקים, והרעש... אוי הרעש... פתאום ספנקינג פשוט נשמע כמו מכונת ירייה בתוך הבית!

אתמול הבנתי שעד כמה שזוג יכול להיות שלם ואוהב ומתקשר, תמיד יש עוד קפלים ביניהם, ושם מסתתרים לפעמים דברים כל כך חשובים וקריטיים, שפשוט מחכים כמו וירוס קטלני, אי שם בפנים. כמה חשוב לאחוז כל אחד בפינת הסדין שלו, וכמו בצבא, לנער ביחד בקצב את הסדין עד שכל הפירורים המרושעים האלה עפים לכל עבר ויוצאים ממקומות המסתור שלהם. כמה חשוב לנער הכול ואחר כך, ביחד, לשוב ולהחליק את הסדין על פני המצע המשותף.

עם השנים והניסיון המיני הנצבר, אנו מעזים יותר. לומדים את עצמנו יותר, מתביישים מעצמנו פחות. לכל אחד ואחת יש את קצב ההתבגרות המינית האישיים שלהם. מה קורה בזוגיות ארוכת שנים, כשלכל אחד מבני הזוג יש התפתחות מינית שונה? קצב שונה? במשך דורות רבים, התפתחות מינית וחקר גבולותיה היו נחלתם של הגברים. להם היה מותר, ואילו נשים שבחנו את מיניותן היו מופקרות. תודה לאל – עברנו את זה. או שבעצם... האמנם?

במשך שנים רבות, עולם הבדס"מ היה עולם מקביל ל"עולם המציאות" שלי, ליום-יום. חייתי את שני העולמות המקבילים, כשאני עסוקה מרבית הזמן במציאת הבאלאנס בין שניהם. במשך הזמן גיליתי שגם משהו לא מושלם יכול למלא אותנו עד תום, ומצד שני, שגם העולם המושלם ביותר מכיל בתוכו צללים של פשרה.

העולם הזה, במיוחד בהתחלה, הוא כל כך רומנטי עבור רבות מאיתנו. אנחנו חולמות על גבר חסון ואסרטיבי שיכבוש אותנו וישא אותנו על כפיים (או יגרור אותנו בשיער ראשנו) אל מערת העונג המושלמת. לכן כשנתקלתי לראשונה בדום-דרופ, לא הצלחתי לעכל זאת. זה ריסק את המשקפיים הורודים שלי. אבל מה קורה כאשר כנועה קושרת את גורלה מלכתחילה עם דום נכה?

היא הלכה בזהירות על העקבים הגבוהים, מבטה החושש מתרוצץ על הצללים של הסביבה הבלתי מוכרת. הם היו במושב. מקום הולדתו. הוא הדריך אותה בנייד איך להגיע לשם. והיא, במיטב מחלצותיה, עם כל רצונה להרשים אותו במראה העדין והמאופק, דידתה לעבר הגורן, שם אמר שיחכה לה. גורן. עוד מילה ארכאית מוזרה שנתקלה בה רק בשיר ישראלי ישן נושן.

לבושה רק זיעה, / אזיקי עור על ידיה, / אזיקי עור על קרסוליה, / שערה פרוע משעות של כאב ותאווה ובכי וצחוק, / ספוג ריחות תשוקה, / ספוג בנשיקותיו, / ספוג באחיזת ידו האיתנה.

"אנחנו לא הולכים לסשן היום, חמודה." קולו היה שקט ועצור. "היום יהיה יום מיוחד, משהו שונה."
"מיוחד?" הריגוש החל לבעבע בה.
"מבחן קטן", אמר ולא יסף.

"אני לא יכולה. בבקשה. אל תבקש ממני את זה. כל דבר אחר... בבקשה, אדוני." היא ישבה על ברכיה, על המיטה, דמעות זורמות על לחייה. כל כך רצתה לרצות אותו, אבל הבושה היתה הכאב הכי עמוק שהרגישה עכשיו.

השולחן היה עטוי מפה צחורה, הנרות דלקו בפמוטים. הכלים היו ערוכים בסדר מופתי, וסידור הפרחים ממוקם במרכז השולחן. היא בדקה כי כל הנרות במקומם, והעיפה מבט אל הקישוטים הקטנים שהעזה לתלות, מחוץ לרשימת ההוראות שקיבלה.

"שרית, יש לי בשורות לא טובות." כבר הכרתי את הנימה הדרמתית שהייתה כל כך אהובה על בת אחותי. היא פשוט פרחה כשהייתה צריכה לדווח על טרגדיות למיניהן. "מי מת הפעם?" שאלתי. "אף אחד לא מת. יותר גרוע", אמרה ברצינות וקולה נשבר, "שגיב בבית סוהר".

הייתי המנוסה מבינינו. הוא מעולם לא התנסה בעולמי. ראיתי את הכוח שהיה טמון באיש. ידעתי שיספיקו צעד, שניים כדי לשחרר את הטורף. את העוצמה החבויה הזו שריגשה ולחלחה ירכיי.

אני אוהבת את המקצוע שלי. אוהבת להיות מזכירה, למרות שאני מודעת ליכולותיי, ויודעת שאוכל להתמודד בקלות עם תפקיד הרבה יותר בכיר במערכת. אני עוסקת במקצוע הזה מעל לעשרים שנה, ולמרות פיתויים שונים ומשונים שנתקלתי בהם בימי חיי, תמיד העדפתי את מה שאני עושה כעת.

חורף. היא עטופה בבגדים חמים ונקיים, מגפיים לרגליה, פוסעת בזהירות בין השלוליות בדרך העפר, חוזרת הביתה.

יושב מולה על הכורסה. לא זז. מבטו נעוץ בשלה, נשימותיו איטיות. אצבעותיו מתופפות על ירכו בקצב, דבר לא זע בחדר מלבדן. שקט...

שעה ארוכה התכוננה, לובשת בייבי דול קצר אדום לוהט, ומתחתיו, חוטיני מפתה. חלקה, ריחנית ורכה נכנסה אל המיטה, שוכבת בתנוחה חתולית – מחכה...

לאחר 23 שנות נישואין, דני ואני כמעט ולא מוצאים עניין מיני האחד בשניה. הסקס בינינו הפך לנדיר יותר ויותר, מן מסורת משפחתית ששנינו מחוייבים כלפיה כדי להצדיק את היותנו זוג נשוי והורים לילד בצבא. אלא שלבן שלנו יש חברה צעירה ומושכת...

הסד ננעל בנקישה על הראש ופרקי הידיים. הריגוש מטפס מהקרסוליים המופרדות אל הברכיים. מוכנה הלאה, להמשך שלך. הנה עוד רגע רצועות השוט יזמזמו על עורי, מחממות, מכינות את התחת לעוצמה, לחגורה. הקיין נוחת בעוצמה ואני מתפצלת לי בבטחה לעצמי ולאנוכי, בעד ונגד מה שאתה עושה בי...

כמה חיכתה ליום הזה. יום חופש שלם רק איתו. מאז נפגשו לאחרונה, ערגה לו בכל שנייה של היום. אמר שיפגשו בדירה בתל אביב. דירה ריקה שעמדה להשכרה. וחיכתה כל כך. ערב לפני, התחיל הכל להתערבל...

יש סערה שקטה בי עכשיו. / אני נושמת אותה עם פעימות הלב / מקשיבה לצווחתה האילמת / בוהה ברסיסי גשם הזעף / מתנפץ על דפנות הלב...

היא שכבה על המיטה, עירומה. ידיה ורגליה פרושות, כל קצה קשור בחבל אל רגל מיטה. עיניה מכוסות, פיה חסום בגאג, שיערה פזור על כיסוי המיטה האדמדם. איקס אנושי, רך, מפתה, נושם בקצב מהיר, מרוגש...