סיפורים

הזדקפתי על המזרון שלי בפינת הסלון. השלפוחית עמדה להתפוצץ לי. זחלתי אל המתלה, מושכת בזהירות את הרצועה בין שיני ונעמדתי על יד דלת הכניסה, רומזת על הנחיצות. הוא התכופף אלי, בודק בידו את השלפוחית הנפוחה. "כלבונת מסכנה. הנה. כבר נרד למטה..."

סבלנות היא באמת נושא שיצא לי לחקור אותו מכל הכיוונים. וזו תכונה שאני חייבת שתהיה אצל הגברים שלי. יכול להיות שכל זה בא ממערכת היחסים המעוותת שלי עם אבי, אדם חכם באופן בלתי נתפס כמעט, גאון בתחומו, מדען, אמן, איש רנסנס. אבל אלי, לבת שלו, מעולם לא הייתה לו סבלנות...

הדלת שנפתחה קרעה את חוט המחשבה, והיא עמדה שם עטופה במגבת, כולה רטובה, מחייכת ומציינת שהיא אוהבת ייבוש טיבעי. ביקשתי שתוריד את המגבת ותשאר לעמוד שם, בפינת החדר. רציתי לראות אותה, פשוט לראות אותה עומדת מולי...

"צהריים טובים", פתח ואמר המרצה החדש שלנו, האנשים תלו בו מבט מופתע. "אני שחר, בן עשרים ושש. אני הישגי, דורסני, יהיר, מוצלח ויוצא דופן באדישות שלי ובביטחון. בשביל למצוא חן בעיניי ולעבור את ההרצאות שלי, תצטרכו להשקיע ולהתחנף"...

אני מגיעה לארץ לביקור, עוד שלושה ימים. תפנה למעני את הערבים שלך."
"את מספר אחת", עניתי.
"אני מגיעה עם חברה, גם היא עורכת דין כמוך. תוכלו לשעמם האחד את השנייה"...

השעה הייתה 6:00 בבוקר, צלצול חזק נשמע אך ניקול הייתה שקועה בשינה. דלת תאה נפתחה ואל התא נכנס אחד המדריכים עם שוט קצר בידו. שתי הצלפות מהירות בירכיה העירו אותה בבת אחת. "שלא תעז יותר לגעת בי" סיננה בזעם אל הגבר לבוש השחורים...

היו עירומים אחרי סשן מטריף וסקס פרוע. הוא אחז בידה והוביל אותה אל המקלחת. נשימתה נעצרה. ידעה מה עומד לקרות. הגבול הכי קשה שלה עומד להיחצות בהסכמה משותפת. ריגוש מעובה באימה טהורה החל להציף. הייתה מוכנה לגמרי והייתה הכי לא מוכנה שאפשר...

ההצלפות המשיכו. הן הפכו מונוטוניות. הרגישה את הסם המסתורי ההוא מתחיל להתפשט מישבנה הצורב אל שאר אברי גופה. הכאב הפך מוכר. כמו חבר. שוקע בתוכה, מציף את חושיה מעלה-מעלה. ואין חזור. כל הנוכחים נתנו הסכמתם: השפחות שייכות לגברים לשעשוע. לכולם...

אני חושב שסבלנות היתה אחד הדברים הראשונים שדיברנו עליו. גם על סקרנות דיברנו, וזה די מוזר לשלב בין השניים. אני איש סקרן מטבעי ומאוד מגרה אותי לדעת דברים, ואיך תהיה סבלני כשאתה מת לדעת, לדעת הכל...

ביקשתי ממנו מראש להמנע ממגע פיזי, גם בגלל הסיטואציה המביכה - ביקור אצל האקס שלי, וגם בגלל שבאמת הייתי צריכה קצת מרחב, אוויר. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את המגע שלו, אבל הכל היה כל כך טרי, ראשוני ואינטנסיבי. הייתי צריכה קצת להתרחק כדי להתקרב שוב מאוחר יותר...

השקט סביבי הטריף את דעתי. השעמום מחוסר המעש גבה את מחירו בפיהוקים נרחבים. הפעלתי את המחשב, התחברתי לרשת וכן, שוב אני ב"כלוב". היא היתה שם. "שלום המלכה", אמרתי בנימוס והתחלתי להרגיש את פרפרי בטני מעופפים להם בהתרגשות...

עברו השעות, שעות בהן הלכנו לאיבוד, בתוך, מעל, ומעבר לזמן. בתוך החלל הקטן שסביבנו, מבודדים במרכז העיר ההומה, כאן, ולא בשום מקום, מופרדים מהעולם שבחוץ בבועה מרחפת...

הוא אסף אותה מביתה, כיסה את עיניה טרם נכנסה למכוניתו והבטיח לה הפתעה מרגשת. ליבה הלם, ושמחה הופיעה בעיניה, היא אוהבת ריגושים. הנסיעה עברה בצורה חלקה, מוזיקה נשמעה ברקע, דמיינה בעיני רוחה איך הנוף נראה. לפתע, המכונית עצרה...

הסלולרי מצלצל. מוציא אותו מכיס המכנסיים ורואה על הצג את שמה. מה היא רוצה עכשיו? התעקשה כל כך עד שהכל עלה על שרטון. אבל בכל זאת, זו היא. שומע את קול נשימתה על פומית הטלפון ולבסוף את קולה. קולה, אליו כל כך התגעגע...

נכנסה אל החדר. הוא המתין לה שם, ישוב על כורסה בפינת החדר, רגליו פשוטות בנינוחות לפנים, כוס קפה מהביל בידו. אצבעו סימנה לה להתקרב. ניגשה אליו והתכופפה להצמיד שפתיה לשפתיו. לשונות התערבלו בטעם של קפה ותאווה וגעגועים...

ככה סתם באמצע הרצאה משעממת, מחשבותיי נדדו לארץ אחרת ו... כף רגלה האחת כבר מונחת לה בעדינות על גבי, נחה רגועה אחרי יום מפרך. כפות ידי פרוסות על הרצפה ועליהן מונחת כף רגלה השנייה. איך קרה שכף רגלה גורמת לי לכל זה? נושם נשימה עמוקה ומשתדל להסתיר קצת את מה שמתחולל בפנים...

דנה היא החברה הכי טובה שלי. אנחנו משוחחים ארוכות במסנג'ר, בטלפון, נפגשים לשתות קפה יחד, ולעיתים, כשנחה עליה הרוח, אני עושה סידורים ותיקונים אצלה בדירה. היא מספרת לי על החבר שלה, אני מספר לה על כל מה שעובר לי בראש. כל הפנטזיות הכי אפלות שלי נפרשו בפניה...

"אני רוצה אחת, אחת שתהיה ליד המיטה שלי כשאני הולך לישון. אחת שתחכה לי בבית כל פעם שאני מגיע. אחת שתשמח לראות אותי כל פעם מחדש כאילו היתה זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותי", אמרתי לה. וכך התחיל הסיפור...

אחרי שאמרה את מה שאמרה חיבקתי אותה. שכבנו איזו דקה חבוקים. הנשימה שלה הפכה כבדה ואיטית. היא כבר ישנה, חשבתי לי, שלפתי את היד שלי מתחתיה, קמתי מהמיטה וירדתי לסלון. מה אני עושה לא נכון, מה היא בכלל עושה פה, מה יש בה שבכל זאת אומר לי: סבלנות, סבלנות...

הוא שולט. לא כמו הגברים שנתקלתי בהם במועדון, שמנסים לכפות עלי את המבטים ה"חודרים" שלהם. בלי פוזות, בלי להתאמץ להיות שולט, הוא מצליח לגרום לי להיות בדיוק איפה שהוא רוצה שאני אהיה. אבל אני אשקר אם אגיד ששמתי לב לזה מהרגע הראשון...

הגוף שלי, הגניחות שלי, הגמירה שלי... כולם שלך. רוצה להרגיש אותך, רוצה להרגיש גוף של אישה לידי, מותח אותי מבפנים, כל היד משחקת ומרעידה לי את כל הגוף. בשביל זה אתן לך להביא אותי למקומות שאני לא מכירה...

אחזתי בשמלה ומתחתי אותה לעומתי. נמשך הבד, ואת אחריו, אבל ביקשתי שלא תזוזי כלל. מתחתי את הבד ובמספריים חתכתי פיסה ממנו. נשימתך נעצרה. לא אמרת דבר, אבל הרגשתי את ההפתעה הולמת בך. עורך הצחור נחשף מבעד לחור, צחור כל כך על רקע שחור הבד...

"את נמצאת במתקן לאילוף והכשרת שפחות," אמר הגבר בקולו השקט והקר, "ובשבועיים הקרובים תעברי את סדרת האילוף שלנו, עד שתהפכי לשפחה מושלמת. אמנם היית רגילה עד היום לנהל אחרים, לתת פקודות ולקבל שרותים, אך זו בעצם גם הסיבה שאת פה..."

הסיפור שלהם מתחיל שם, בין הצללים, כאשר גבר נוגע באישה באמצע פאב הומה אנשים. היא עוטה על עצמה ארשת פנים תמימה ושאננה, לא אכפת לה, המגע נעים לה. הוא מצידו מכוון למטרה, הוא יודע מה השאיפה שלו, איפה החוק שלו מתחיל ונגמר...

אני בבוקר במקלחת ואתה נכנס. אני רטובה וקר לי (וכשקר לי משום מה אני תמיד נעשית חמה למטה, משהו בתחושת הצריבה הזו שיש בקור תמיד מעורר אותי). אני מביטה בך ואומרת, "בוא תיכנס, תתקלח איתי"...

מאז הפעם האחרונה בה היתה בסטודיו של דניאל, חשבה הלנה שכל האוירה שהיתה אצלו וכל מה שראתה שם וחוותה היה כמו חלום לא מפוענח. למרות זאת היא גילתה שזה מעסיק אותה יותר ממה שרצתה לחשוב. אנסטסיה ודניאל המשיכו לרקד בראשה, והיא הופתעה לגלות שהיא חושבת על כל אחד מהם בנפרד...

היא חייגה שוב ושוב, הוא חייב לענות לה. למה ברגע הזה, הוא נוטש את השפחה שלו? הסלולרי שלה צלצל. היא ענתה רק ב"כן ולא מאסטר". כשהשיחה נותקה היא חיבקה את גופה הדואב והחלה מכינה את עצמה...

לא היה לי לי קל לא לענות לו. הוא אילף אותי כל כך טוב, שגם באמצע העבודה הייתי זמינה לרשותו. אבל הפעם החלטתי לעמוד על שלי, ולא עניתי אפילו לצלצול אחד שלו. כל היום מלמלתי לעצמי כמו מנטרה, שאני, להיות שיפחה הפסקתי...

ערב רגיל לחלוטין. סיימנו לאכול, הכלים כבר שטופים, יושבים מול הטלוויזיה, כל אחד בשלו. אני עם ספר חדש והוא צופה באיזו תוכנית. "שבי למרגלותיי" הוא אומר לי לפתע, כאילו זה הדבר הכי נורמאלי להגיד בערב שקט ונעים שכזה...

אם היו לי חוויות בדס"מיות, הן היו כמעט תמיד מהצד של השולטת. להיות נשלטת ריגש והפחיד אותי בעת ובעונה אחת. החוויה היחידה שהייתה לי בתור נשלטת הסתיימה בעגמת נפש כזו, שנשבעתי לעולם לא לתת לגבר לקשור אותי שוב...