סיפורים

''תתכונני", הוא אומר בחיוך, אגב ליטוף שערה וצווארה בעודה מקציפה את גופו בשמן רך באמבט, ''אני רוצה אותך איתי בחג.'' היא מתבוננת בו, לשנייה נעצרת נשימתה. לא, היא לא אוהבת הפתעות פומביות שכאלו, על אף שמחמיא לה, כה מחמיא לה, שאדונה, אהוב-לבה רוצה לבלות איתה יחד את החג.

"אני הולכת לסרט, המפתח במקום הרגיל. אתה תחכה לי בבית, בתשע וחצי בדיוק, עירום באמצע הסלון, ועל השולחן יהיו ארבע כוסות ובקבוק דייאט-קולה קר, ברור?"
"ברור, הגבירה", עניתי ברצון.

הוא שוכב במיטתו ומנסה להירדם, מתהפך מצד לצד עד שעיניו נעצמות והוא שוקע לאיטו לתוך עולם קסום, דמיוני, רק שלו. לפתע הוא שומע רעש לא מובן מגיע מכיוון הדלת, והדלת נפתחת. דמות יפהפייה, מיתולוגית נגלית לו, והיא מתקרבת אליו אט-אט, עקביה נוקשים באיום.

הרגישי - כשאני מסיטה את שיערך הצידה, וכל פנייך הלבנים נגלים לי, שוב יש שם הכל. הכל מוכן עבורי כמו תמונה, כמו קסם. ואני, רק רוצה לקבור פניי בפנייך, לנשום ריחותייך. הבל פיך המתוק שיתערבב בשלי, עוד ועוד, יסחרר אותי מעליי, עד כי אחשב ליפול.

ג'קי זוכרת היטב את היום בו נכנסה לבית קלוד-מארי. היא זוכרת את כל הבנות עומדות בשורה עם מכנסונים כחולים וחולצה לבנה, שיערן אסוף בקפידה, עומדות זקופות ומסודרות בשני טורים מול מדאם מארי. לא די בכך שהן ניצבו בלא ניע, נדמה היה לה כאילו לכולן הייתה אותה הבעת פנים, והיא לא הבינה איך ייתכן שכמעט מאתיים בנות נראות כאילו קורצו מחומר אחד.

גל של מחשבות ורגשות חלחל באפרת. פחד, סקרנות, חוסר אונים והנאה - כל אלו הציפו אותה, בעוד שברקע היא מצליחה עוד לשמוע דלת נפתחת-נסגרת, רחש מנוע, ופתאום היא מרגישה תנועה חדה שמאלצת אותה להיאחז בדפנות תא המטען בכדי לשמור על איזון.

מיום שבא יצחק ליפו יחד עם אותם בחורים מצויינים של עלייה שנייה לא דרכה כף רגלו באותו מקום שנקרא כיכר קדומים. ומדוע לא דרכה שם כף רגלו, מתוך שפיו הצריך פרנסה ופרנסתו הצריכה שיסתובב מבוקר עד ערב לחפש לעצמו עבודת שכיר יום, וכדי בילויים של לילה ביפו - לא הגיע.

היה יום חם, והרוח הזאת החמה הרגיעה והלהיבה הכל בתוכי, הכל בו זמנית, ומראה העיר דרך החלון היה מספק ומתסכל גם יחד. הוא נסע למקומות קרים יותר, ובלילה האחרון חייך אלי חיוך נבזי באמת, כזה שבתוכו צפונה האמירה: "את אוהבת אותי עכשיו, אבל עוד תקללי אותי מחר בבוקר".

מאז פגישתנו הבודדת, עת החלטת שאיני בשלה לך עדיין, צילקת אותי ושילחת אותי לדרכי. גם את זה עשית בנימוס האופייני לך כל כך. אפילו טרחת וציירת לי בעפרון HB2 על נייר פירמה קרוע בקצהו השמאלי, מפה כזו של התמצאות. היא לא עזרה לי כשחיפשתי בה את הדרך חזרה אליך.

נוגעת לא נוגעת באצבע אחת בחזה שלך. אתה לא מגיב ולרגע נדמה לי שאתה שלי. שכבשתי. סופית. עכשיו אתה שלי. ניצחתי בקרב, במערכה, במלחמה – אני גיבורת כל המאבקים, שבה הביתה עטורת ניצחונות עוטה את עורות המנוצחים, נושאת את ראשיהם על מגש מפואר של כסף. ההמונים מריעים לי. הנתינים כורעים ברך. ואתה רק נושף בכבדות ומתנער. ועוד כידון מפלח את לבי מכיוון נוסף.

היית כאן אך לפני שעות, והחלל עוד ריק. ניסיתי לישון, עייף, לילה ארוך עבר על (אפיסת) כוחותינו, אבל לא הצלחתי. רבות מחשבות בלב איש, ועייפות כלבים לא הניחה לו. זוכר אותך בעירום הלילה, שחומה ומבריקה משמן, קשורה בידייך וברגלייך למיטה, שעווה נוטפת על גופך.

"אתה תעשה כל מה שאומר לך?" שאלה. הוא הרהר בשאלה, כל כך רוצה לומר כן, אך כל-כך חושש. חושש שהכן הוא בעצם לא. חושש לומר כן ולשנות את דעתו. חושש לאכזב אותה. חושש לאכזב את עצמו.

זה קורה ככה, לעיתים, שהשלפוחית מסמנת לך כאן ועכשיו שהיא צריכה להתרוקן. הו אז, אתה מחפש לך איזו פינה אפלולית, שיח, גזע של עץ, חומת אבנים, עמוד תאורה, ערימת אשפה, קיר סדוק, פיסת שקט.

התעוררתי לקול רשרוש השמיכה וחריקת המזרון כשהתרוממת לך מהמיטה. אני נמצאת במצב של חצי ערות וחצי שינה של בוקר חצי-מתקדם. מעמידה פני ישנה ומסתובבת לצד שלך במיטה, תופסת את מקום הכבוד הראוי לי – באלכסון. הריח שלך על הכריות ואני מרגישה איך אני מקבלת את זקפת הבוקר הרטובה שלי.

SMS. זה ממך. "תהיי בפאב שלנו היום בחצות."
"אני אהיה שם."
"עד שאני מגיע, אני רוצה שתתחממי."
"אני כבר חמה," אני כותבת ומחייכת לעצמי.
"אני יודע," אתה כותב, ואני מרגישה את החיוך שלך. "אני רוצה אותך בוערת."

שבועיים וחצי בדיוק חלפו והיא למדה לבטוח. להיות שיפחה כנועה ומתמסרת לאדונה. אוהבת... אולי יותר מדי. מאמינה... אולי הרבה יותר מדי. היה בה סוג של שקט, שהתמיה אותו לפעמים. כי לעיתים הייתה זו שלווה פנימית, ולעיתים - השקט שלפני הסערה.

קולו הרועד של המרצה הקשיש, שבישר את תום השיעור, הקפיץ את יואב על רגליו. הוא חייב לרוץ לספרייה. הוא יוצא מהכיתה, מרגיש מעין חוסר נחת, ומאיץ צעדיו. רואה את המבנה מרחוק - הלב מתחיל לפעום, נוגע בידית הדלת - הלב כמעט יוצא מהמקום, רואה אותה... הלב נעצר.

אהבתי אותה. אהבתי אותה וחשקתי בה. מעולם לא באתי על סיפוקי לגמרי ממנה. תמיד תחושה של עוד ועוד. המונחים: "עבד", "מלכה" לא עלו במפורש במיטתנו, אך נוכחותם הורגשה.

תחושת חג שורה על המתרחש, או שמא זוהי רק תחושתי שלי, של "זיכוך" פנימי לקראת ראש השנה המגיח ובא. הקיץ עומד ומסתיים לו, ואני עומדת מול החלטה גורלית, ניצבת מול שובר גלים, וכל גל שעובר כאילו מכה בגופי.

הייתי המנוסה מבינינו. הוא מעולם לא התנסה בעולמי. ראיתי את הכוח שהיה טמון באיש. ידעתי שיספיקו צעד, שניים כדי לשחרר את הטורף. את העוצמה החבויה הזו שריגשה ולחלחה ירכיי.

אני צפה רגע, המחשבה שלי עוברת אליך. איך שאני אוהבת להיות מתחתיך. איך שאני אוהבת להיות מעליך. איך שאני אוהבת לשכב על הגב, לכודה בידיך, חסרת-אונים ולא יכולה לזוז, להתפתל בלי כל סיכוי להיחלץ, ולראות אותך מעלי, מביט בי, קשוח ואוהב, מחייך אלי.

טיפות טיפות של אושר רקדו בתוכה באותו יום. אדונה אמור היה להגיע. ''נבלה ערב קצר אמנם, אך שקט וחביב. בלי מבחנים הפעם. אני פשוט רוצה לראותך'', אמר לה בשיחת הטלפון אמש, שהותירה אותה כה נרגשת ומצפה.

אני מתגעגע אלייך, יקירי. אני כבר רוצה לחוש אותך להרגיש עם האצבעות, ללטף בעדינות, למשוך, למתוח, לגעת... כן, כמו שאתה אוהב.

הדלת נפתחת באיטיות, ובעוד מבטי נעוץ במרצפת שלפניי, אני מתחילה לנענע את אגני באושר, משל זנב צמח בן רגע מישבני. יד, כצפוי, מלטפת את שיערות ראשי ברכות, אולם אני שומעת שיחה מתנהלת ממש מעל ראשי. בתמיהה אני זוקרת אותו ורואה אותך נכנס עם גבר נוסף לדירה.

הוא מלטף את צווארה והיא מתענגת על אצבעותיו.הוא מביט בה, בטרף החדש שלו. מעניין כמה זמן תשרוד את דרישותיו בטרם תישבר. רובן לא חזקות נפשית דיין, והוא אוהב אותן חזקות מאוד ו... כנועות להפליא.

ראיתי את דמותו מתקרבת. הוא לבש חולצה שחורה צמודה עם דוגמת קעקועים, מכנסיים שחורים ומשקפי שמש כהים. כאשר הגיע למרחק נשימה ממני אמר: "אז את המרגלת, הא?"

"אדוני", הוא ניסה להסביר את תפיסתו לגבי יכולתו להשתייך, "אני רוצה להיות הכלב שלך, לחוש את העוצמה של רגליך החסונות, לחבק אותן, לאהוב אותן, לנשק, ללקק ולסגוד ואפילו רוצה שתשים קולר על צווארי, אבל... אל תקרא לי עבד, אדוני".

"אני מגיע אלייך מחר," סינן מבין שיניו.
"אלי?!" נבעתה.
"כן, אלייך הביתה."
היא ידעה שהוא מתכוון לכך והזדעזעה לנוכח המחשבה.

"אתה לא מאמין לי, מה?"
"את חייבת להודות שזה לא נשמע הגיוני."
"אני יכולה להוכיח לך, אם אתה רוצה. אתה לא חייב להאמין למה שאני אומרת. אבל אתה עלול להצטער על זה שביקשת. אם אתה רוצה הוכחה, אתה תקבל הוכחה, עד הסוף."

למרות שיועד לו התפקיד הראשי והמכובד בהצגה שתוכננה לערב, כמעט ולא קיבל עליה פרטים. בכיסו הפנימי, הרחק מנזקו של הגשם, החזיק את דף ההוראות שקיבל לפני שלושה ימים. "היה נכון לשלושת ימים, אל תיגש אל אישה", כתבה לו שם, מותירה אותו משתומם על בקיאותה בתנ"ך.