סיפורים

מביטה לעברי, פותחת עיניים כחולות גדולות, מופתעת מההתפתחות המהירה, משתהה... היה לנו ערב נעים יחד, שום דבר לא רימז על שעתיד לקרות.

אני יושבת שם עכשיו לבדי במועדון, ידי קשורות מאחורי גבי, עיני עצומות, בקבוק זכוכית נעוץ בי…מפוחדת מעט. מעולם לא התנהגת אלי ככה בקשיחות. מעולם לא השארת אותי לבד ככה.

השעה מאוחרת, ואנחנו חוזרים מהמועדון. קצת שיכורים אבל לא ממש עייפים. מגיעים לדירה שלך. אני מתיישבת על כסא המנהלים וחושבת שוב האם לבקש את מה שאני מבקשת ממך בכל פעם: "תוריד לי את הנעליים בבקשה"...

המצע עליו שכבתי היה נוקשה, קר. התהפכתי מצד לצד, מנסה למצוא לעצמי תנוחה שבה אוכל לתת מרגוע לאברי. סורגי המיטה הקיפו אותי מכל עבר. איפה הלכתי לישון? למה המזרון קשה כל כך?

חזרתי ממינרווה, ומתתי להשתין את כל הבירות שהורדתי שם. אז נכנסתי לאיזו סמטה ליד שוק הכרמל, לאיזה חצר של בית שבבניה, עמדתי והשתנתי.
הוא היה גבוה, גדול ורחב, שיכור בעליל, וברור שבא לו לחפש ריב.

עלילות הביזאר של האכזר מכפר אז"ר, עיניו המימיות, הצלפותיו העירקיות, והבולעת בעלת הלוע הבלוע והחושחשי...

סטודנט מבריק, ביישן ומזוכיסט נמשך אל סטודנטית תמירה ויפהפיה ומשתוקק להתמסר לה, אך חושש מפני הפנטזיה הבלתי שגרתית...

מבליל הקולות הריחות המראות הזכרונות שחוויתי
לעיתים המניפולציה מרטיבה יותר מסטירה

שבעה ימים בחייה של שיפחה לאחר פרידה מהמאסטר...איך עושים קניות בסופר לאדם אחד, איך מרגיעים את האמא ההיסטרית, ומה עושים עם המתנות שהוא קנה ליום האהבה?

שלי, מלכה בת 28, היא זו שעוררה בו לראשונה את הסקרנות כלפי עולם הבדס"מ. לאחר שהות של שנתיים באנגליה, שלי חוזרת לחופשת מולדת ומספרת לו על רצונה להתנסות כשיפחה...

החיוך הזומם עוד מרוח על פניי כשיד קרה פולשת לרווח שבין גבי לג'ינס שלי, מחליקה פעם אחת על העור ואז תופסת בפס של החוטיני ומושכת לאחור. ברור שזה אתה - אבל זה מבהיל. שניה של פחד ואני מחליטה ללכת עם זה.

לאחר חודש של היכרות, המאסטר מחליט שהגיע הזמן לשחק עם שיפחתו החדשה. היא אפילו לא יודעת לאן הוא מוביל אותה. סיפור לוהט על סשן בין אדון, שיפחה ועבד.

תתפשטי", אני אומר. את מצייתת.
תרכני מעל השולחן, ידיים לצדדים" אני ממשיך. את מבצעת.
אני קושר לך את הרגליים לרגלי השולחן, ואת הידיים לרגליים הנגדיות...

"תרדי." פקד ואני, נתמכת בו, הובלתי למדרגות ולשקט שלא הסגיר דבר.
"תחכי לי." אמר ונעלם, התרחק ממני למקום מרוחק ממנו עלו שברי קולו הלוחשים. "בואי." משך את ידי ואני פסעתי ברעד, מצפה.

כן אולי לא נעים תמיד להודות בזה, אבל לפעמים קשה לדעת בדיוק מי ה"שיפחה" ומי ה"אדון"...מבט הומוריסטי על שליטה מלמטה.

סיפור קצר ומצחיק על מה שקורה כאשר המחשב לא עובד והטכנאי שמגיע לתקן נכנס לחדר מלא ברמזים על בדס"מ...

אני רוצה שיהיה האדון שלי, באמת, אחד כזה ששולט בגופי ובנשמתי, עד כלות. אני רוצה והוא משתוקק אבל שנינו מבוהלים, חוששים, לא יודעים לאן תשוקתנו לוקחת הכל.

הוא נכנס בדלת. השארתי אותה פתוחה וחיכיתי במרחק בטוח. לחוצה, עצבנית, מפוחדת, מוכנה לקרב. ראש מורכן מעט, חיוך עצבני.
סוגר אחריו את הדלת, מניח את התיק שלו על הכורסה הצהובה ומסתובב לנעול.

אנחנו מין זוג כזה כבר שנתיים, זוג נורמאלי שנשאב לכל הסצינה של הסאדו, ועכשיו כבר איננו יכולים בלי זה. אתמול בלילה, כשהסכין החדה שקנה טיילה על פטמותיי השתוקקתי לעוד, רציתי לחוש את חוד הסכין דוקרת בגופי, רציתי את מלוא הכאב.

זוגתי התיישבה על השולחן והביטה בי בציפייה. התיישבתי לצדה, חיבקתי את כתפיה ונשקתי לה. בעיניה קראתי בבירור שאלה ששפתיה לא ביטאו במפורש: האם ננצל את הכיתה הריקה לשיעור פרטי?

היה לו קשה להודות שמצד שני נפתח אצלו משהו, הוא רצה ללכת הכי רחוק שאפשר והכי נמוך שהתחתית תמשוך. הוא ידע שאישה שאוהבת אותו כל כך לא תוכל לעשות לו את הדברים שהוא מפנטז עליהם ושהוא זקוק לניתוק הרגשי כדי להגיע למקומות האלה.

כשתגיעי אחכה לך בחוץ. אני יודע. מבין. לא אפגע בך... את תראי אותי ואם תאמרי כן הכול ייתכן. וזו ההחלטה היחידה שעליך לעשות. אמרי כן ומשם ההחלטות נתונות בידי..."
"כואב מדי?" - "כואב... אבל אני יכולה" עניתי. כמעט בכל הפעמים.

היא באה אחריו והוא ראה שהיא עומדת רק בתחתונים וחזייה. בניגוד לפנטזיות על מלכות, הם לא היו שחורים מתחרה או מעור, אלה היו לבני כותנה ילדותיים בצבע לבן עם רקמת שושנים קטנות וורודות. היא נראתה לו כמו בובה אבל המבט המקפיא בעיניה הראה לו עד כמה הוא יעשה כל מה שהיא רק תגיד.

"אני מצטער אך איני יכול להבליג על כך. זוהי עבירה חמורה ביותר". במבטו חמור הסבר וקולו הקשוח הורה לי לצאת מהג'יפ ולהתלוות אליו לניידת המשטרה. הרמתי את ראשי והסתכלתי היישר לתוך עיניו כלא מאמינה. משראה שאני לא מצייתת נפתחה דלת הג'יפ ונמשכתי על ידו החוצה. מגפי השחורות התלכלכו מעט מהבוץ שבשולי הכביש.

תא יפיפה בתוך אונית שעשועים ענקית. מהתא יוצאים למרפסת, משקיפים על אינסוף של תורכיז מדהים, כמעט שקיעה,שקט מוחלט מסביב. שני כסאות במרפסת. אני קשורה לאחד מהם.

בשנים שעברו מאז, לולו גילתה שכוחה הוא למעשה עקב האכילס הגדול ביותר שלה והיא פתחה במסע בניסיון למצוא דרך לנטרל אותו או לנסות להוריד אותו ממנה, לפחות לכמה שעות ביום. כך היא גילתה את עולם השליטה, עולם של אדונים ושפחות, עבדים ומלכות, עולם של שולטים ונשלטים וסוף סוף היא מצאה קצה חוט לחיים שיכולים להתאים לה.

"אני עכשיו מזיינת אותך כלבה, כלבה מסכנה שכמותך צריכה להיות עם זין רפוי לא עומד, אנחנו לא ביום העצמאות, בשבילך זה רק יום הזיכרון...וישאר לך זיכרון."

מסתכלת עליו מלמטה, מרגישה כל כך קטנה. הוא מסתכל עליי במבטו, זה שגורם לי לצמרמורות, זה שגורם לי למחול על גאוותי, פעם אחר פעם, להכנע לרגליו ולזעוק לו במבטי "כן אדוני".
הוא בוחן אותי, קטנה כל כך למרגלותיו. בוחן את עיניי הנישאות אליו בהערצה, את סימני הסשן, את לובן עורי. המים נושרים מגופו בשבילים מהפנטים. ידיו שלובות על חזהו.

חוטפת את ידי, מושכת אותה בחזרה אליי והוא, עם טיפת כוח מחזיר אותה בחזרה. "סוף סוף קרב, סוף סוף קצת כוח". בועטת ברגליי, מזיזה את ידיי אבל בעצם, אני לא מצליחה לזוז. מתחילה לרעוד בהתרגשות. העיניים נקשרות. זהו. עקודה. "אם תמשיכי להשתולל, גם הפה המרגיז שלך ייסתם אז תיזהרי."

הערב התחיל במפגש של ארבעתינו, שני אדונים ושתי סאביות. ידענו איך הוא עומד להתחיל... לא ידענו איך הוא עלול להסתיים! למעשה זה היה מפגש ראשון שלנו, מין רעיון שעלה במיקרה וסחף את כולנו. רצינו כל כך לדעת לאיזה גבהים אנו יכולים להגיע, כל אחד באשר הוא.