סיפורים

הפעם היא רוצה משהו מאד מיוחד. אחר. שונה. כך סיכמה את השיחה. מאותגר כרגיל, התקשרתי למ., חבר ותיק ושותף לתחביב. הכרתי את שפחתו. הוא הסכים מיד לבקשתי להשאיל אותה לסשן ייחודי. טוב שיש חברים. המתנתי בבית שפחתי, מעלעל בעיתון היומי. שפחתי עמדה בכניסה, עירומה, ידיה כפותות לאחור ועל עיניה רצועת גומי. מ. הופיע עם רקפת שלו, עירומה, חיוורת, עדינה וגבוהה בנעלי העקב, ידיה מאחורי גבה וקולר לצווארה.

אני רוצה שתאסוף אותי מאיזה רחוב צדדי וחשוך. אני אלבש בגדים קטנים וחשופים, שמסתירים מעט ומגלים הרבה. אשב לידך במכונית, צמודת רגליים ועצבנית. אתה תהיה הלקוח הראשון שלי, אבל אין לי מושג איזה מין לקוח תהיה. האם תהיה לקוח ביישן ומתחשב, לקוח-מאהב רומנטי, או אולי לקוח בוטה ומגעיל? ואולי אפילו, כמו בסרט "אישה יפה", גם הלקוח הנחמד והסקסי עד-כאב שלי ייקח אותי אליו ויטפל בי כמו בילדה קטנה ואהובה, שנגאלת לבסוף מחוסר האונים שלה.

היא מתמהמהת. אפשר להבין, בכל זאת היא עם כיסוי עיניים ובבית זר. אבל, לצערה, אין בי יותר מדי התחשבות במצבה. אני מזרזת אותה בטפיחות על ישבנה ומובילה אותה למרגלותיו של אהובי, אשר עבר לסלון והתמקם בנוחות מול הטלוויזיה. אני עוזרת לה להרכין את ראשה בפניו באמצעות הצמדת עקבי לצווארה. הבחורה, ללא ספק, מבינה מהר, וראשה מורכן אל הרצפה.

"אפשר לשחק במקום מאוד ציבורי?" שאלה. "להצליף במקום ציבורי? אין לך גבולות?" נדהמתי.
"אז בלי שוטים. משהו אחר. תהיה יצירתי..."

נקישות העקבים בישרו לי את בואה. אין הרבה עקבים בבאר שבע בימים אלו, על אחת כמה וכמה כאשר זוגתי ממתינה בבית. מראש גרם מדרגות האבן במעבר הצר המוליך אל הרחוב בו אנו גרים יכולתי להשקיף, רואה ואינו נראה, ולהיווכח כי ההוראה להגיע נעולת עקבים לא היתה ההוראה היחידה לה צייתה - היא לובשת את השמלה אותה שלחנו לה בדואר. חייכתי למחשבה שהיא גם בוודאי אינה לובשת תחתונים, כאשר צוותה.

הבוקר, כשצלצל בדלת, הוא היה גבוה יותר, ואני התרגשתי יותר, התבלבלתי יותר. אחרי שאכל את ארוחת הבוקר שהגשתי לו כשאני מתחת לשולחן, מעסה את רגליו, מנסה לנחש אם הוא נהנה, הוא לקח אותי לכרוע לרגליו על יד שולחן הביליארד. המבטים, הגינונים, הטית הראש שלי באמצעות משיכת השערות, מכניסים אותי לאווירה השיפחתית הזאת. למטה, למטה, לתוך השלווה, לתוך כניעה דוממת.

הכרויות באינטרנט, האשליה שאתה טובע באפשרויות. ככל שעובר הזמן אתה מרגיש יותר ויותר כמו מסננת אנושית, והחורים של המסננת הולכים ונעשים יותר צרים. אני מדבר איתה בטלפון, היא לא רוצה לבוא עד אלי. הסיבה: רחוק לה. אני יודע מה הסיבה האמיתית, אבל אני רוצה לשמוע את זה ממנה. בצורה עקיפה אני מצליח להוביל אותה לגלות לי אותה: סתם פחד. טריקים קטנים של תמרון מילולי, והיא כבר יוצאת לדרך.

"אני אסביר לך בפעם האחרונה מה יקרה אם תחליטי להישאר, ואחר כך אתן לך חמש דקות להחליט. זכרי, מהרגע שתחליטי שכן, את תקראי רק 'שפחה'! שמך לא קיים פה. אני אשתמש בך מתי שארצה וכמה שארצה, ובזמן שלא תהיי בשימוש, את תיכלאי בכלוב במרתף עד הפעם הבאה."

הוא נרשם לאתר לפני חצי שנה בערך, תחת הניק רב-ההשראה "קשר אמיץ". המילה אמיץ נושאת עמה גוון גברי כלשהו, חשב, ואילו ה"קשר" מרמז על שליטה, אבל גם מאותת לבת הזוג הפוטנציאלית על מישהו רציני, גבר שמסוגל להעלות את המילה "קשר" על דל שפתותיו. משועמם, הציץ בבלוגים. תגובה חמה ואוהדת בבלוג של בחורה - כך העריך - יכולה להיות בסיס טוב ליצירת קשר.

היא סיפרה לי שהיא די חדשה בבדס"מ. היא תמיד פנטזה על זה, אבל אף פעם לא היה לה את האומץ לפתוח את תיבת פנדורה האישית שלה. הסברתי לה שבבסיסו של עניין, עם כל השוני, זה אותו סוני. זו מערכת יחסים לכל דבר. אהבה זו אהבה וקשר זה קשר. היא הסכימה ושמחה שגם אני מחפש לשלב יחסי שליטה בקשר רציני, והוסיפה שככל הנראה, אותו שוני, זה מה שחסר לה.

היא עירומה. אני לא. שנינו הבטנו בכלוב שבחוץ. היא צחקה בפה מלא. "כשתפסיק להפתיע אותי, אדע שהריגוש שבי מת." "למה שאפסיק? אני יצירתי, זוכרת?" השבתי. היא זחלה על הספה בחתוליות, התרפקה עלי. "אוקי, כותבים? 'הכה בברזל בעודו חם'", אמרה לי. "כן, כן, סיכמנו – תתחילי. רוצה קפה? אני הולך להכין."

כשנה לא שמעתי ממנה. התקשרה. הופתעתי. ביקשה "משחק". כך קראה לסשן שכל כך אהבה. כן. היא באותו הבית הכפרי. אותה עליית הגג. "לא תצליח להביא אותי אל מילת הקוד" - אמרה. "נראה אותך" – עניתי, מאותגר.

"למה את שוכבת על המיטה?"
"כי אתה לא נותן לי לזוז."
"את לא מנסה להשתחרר."

גיליתי שיש לי איזה אקט כזה, בסשנים, שאני כמעט תמיד חוזר אליו. מקום כזה שמרגש אותי נורא. אני מוצא עצמי לאחרונה, כמעט תמיד מגיע לשם, כחלק מהסשן, בדרך כלל בסיומו.

"בייב", היא אמרה, "אם היית הסרסור שלי, כמה היית לוקח על מה שעשיתי עכשיו, למשל?" ניסיתי להסביר לה שזנות, ועוד סאדו-מזוכיסטית, היא צורה לא-כל-כך מבוקרת של הרס עצמי, ובכלל אני עסוק מדי מכדי להיות סרסור במשרה מלאה, והיא תכף מסיימת את התואר השני, ועוד כל מיני טיעונים סופר הגיוניים שנפלו על אוזניים ערלות. "אתה בכלל לא מבין אותי", אמרה, וזה כאב.

הוא מצליף בה ללא רחם, היא מתחננת, אני מתבוננת, צופה, מתוחה, מתבוננת בעיניה, היא רוצה את זה, היא פוחדת מזה, היא מתגרה מזה, היא סובלת מזה. אני מתבוננת וחושבת – איך אפשר לאהוב את זה? אני מתבוננת ומסתקרנת – איך ההרגשה? אני כואבת עבורה, ומחזיקה את עצמי לא להתערב.

היא לבשה את בגדיה, ומבלי לומר מילה, יצאה מהדלת. התבוננתי אחריה, מחכה לראות האם תסתובב. אך לא. היא הלכה וידעתי שלעולם לא אראה אותה יותר. תחושת ההחמצה איימה להכריע אותי...

הכרנו בעולם ללא קול, ללא פנים וללא זהות, אהבנו אותו ככה ובחרנו להשאיר את הקשר בינינו כזה. לאורך כל התקופה שאנחנו מכירים, מעולם לא החלפנו מילה בקולנו, מעולם לא התוודענו לשמותינו האמיתיים, והיא מעולם לא ראתה את פניי.

רדי על הברכיים" אמרת לי. ואני, בהלם, לא מבינה את המעבר החד. מוזר וגם כל כך אמיתי. כמו שחלמתי זמן רב. "אבל", ניסיתי לומר, "אתה בטוח?". הנהנת אלי במבט עמוק. לא ויתרת. חשבתי שאני יכולה לצחוק, לבטל את הכל, להפוך את זה לרגע של כלום, אבל כל כך רציתי לחוות את זה איתך.

את אורית הכרתי באוניברסיטה בין השעורים המשמימים בפסיכולוגיה. הכנסתי את עצמי לטעות השכיחה של "חדר הידידים". צחוקים בין השעורים, הערה פה, סיכום משם, עוד צילום, מגישים עבודות ביחד. עכשיו היא שולחת לי SMS - "בוא נלך על זה".

המפגש הראשון שלי עם עולם הבדס"מ היה אחרי שהגעתי לפגוש את המו"ל שלי. הייתי צריך לחשוד שמשהו לא בסדר כשהוא אמר שהוא גר בשכונת הרכבת בלוד, והוא רוצה שאביא איתי 5,000 שקל. "אתה משלם חמישים אחוז מההוצאות בספר שלך," הוא הסביר לי בטלפון.

הם הכירו באתר הכרויות. היא נמשכה והתרגשה, הרגישה בשליטה שלו, מודעת לרצון שלה להתמסר לו. אמנם הדברים שהוא ביקש ממנה לעשות נראו לה קצת מוזרים, אבל הוא היה שולט מנוסה, וידע יותר טוב ממנה.

חצאית ג'ינס ארוכה עד לנעליה. אריג צמוד ארוך שרוולים. שערה פזור על כתפיה, ופניה קורנות תום ואמונה. הפרי האסור. אליענה הציתה את תשוקותיי וטרפה את דמיוני.

האשה והגבר נכנסו פנימה, והיא חשה משיכה גדולה להימצא בקרבתם, לראות מקרוב, עד כדי טשטוש, את המחוות, המגעים, את הכאב שניתן. התמסרות חסרת תגמול, התמסרות חד-פעמית ורצונית.

על המסך הגדול הבהב מספר הטיסה שלך. כן, אתה שם, על טיסת אל על. אתה חוזר הביתה. אמנם רק לשלושה ימים, אבל גם זה מספיק. והיום הוא יום הולדתי, אני בת עשרים וחמש. כמתנת יום הולדת ביקשתי לי שלושה ימי פינוק, ואיך יכולת לסרב לי?

הוא מושך את הכיסוי השחור מעיניה, והיא מרגישה נעים. האור בחדר מעומעם. קל לה להסתגל אליו. פניו נעימות , מחוייכות, משועשעות. ''בואי, כלבונת, הולכים לשירותים". היא נבהלת. רק לא זה! רק שלא יבקש ממנה לעשות פיפי מולו! רק לא זה! תפילותיה, למרבה הצער, נענות.

פגשתי אותה בבואנוס איירס, סניורה מכובדת ממשפחה חשובה בעיר. אישה בת ארבעים. כמה חודשים קודם לכן היא התגרשה, שני ילדים חמודים, מישרה חשובה בעיריית בואנוס איירס. רק שני גברים היא ידעה בחייה, ואז היא פגשה אותי.

היא חדשה בעולם השליטה, מאד מבולבלת, מאד חוששת, ולא התנסתה מעולם. אינה יודעת להגדיר את עצמה, שולטת, או אולי נשלטת. הצעתי לה, לבחור צד. היא בחרה, נשלטת. בקושי רב בחרה, לא לגמרי שלמה עם הבחירה, חוששת מאד. שאלתי אותה: "ירוק, צהוב, אדום?"

רצית להגיד משהו? אני רואה שאתה רוצה, אבל משהו מונע ממך. אולי, במקרה, זה הגאג שהכנסתי לך לפה, זה שמאלץ אותו להיות פתוח וגם די מונע ממך לדבר, אם כי לא להשמיע קולות מוזרים? אולי אתה רוצה להגיד שנעים לך? כן? נעים לך שאני עושה לך ככה? כן, אני נהנית לראות שאתה נהנה. אז חשבתי לעשות איזה משחק... אתה אוהב משחקים, נכון?

הפגישה ההיא, בבית הקפה, ארכה בדיוק 15 דקות. הם חיכו לי, שתי כוסות קפוצ'ינו ערוכות לפניהם, הקרח מחייך והחתיך נראה קצת עצבני. "איחרת", הוא אמר לי. "קבענו באחת, עכשיו אחת ועשרה!". התיישבתי. הבלטתי את אחורי לפני שהתיישבתי, כדי שיוכלו לבחון את הסחורה מקרוב. יש לי מה להציע, והיה חשוב לי שידעו זאת - על ההתחלה.