סיפורים

השפלה. אולי החזקה ביותר שחויתי. השפלה שגרמה למעברים חדים בין שכלתנות לתשוקה. השפלה שנחוותה במפגש הראשון והובילה למפגש השני...

סיפור מחווה לצ'כוב, שמת בגיל 44 בלבד, ושביצירתו המדהימה הציג את גיבוריו חסרי ההוד, באירוניה דקה ומאופקת, ובהימנעות מכל הערה שיפוטית.

באמצע קריאת מאמר קופץ לי פתאום חלון מעצבן של אתר היכרויות. אני שונאת את השטויות האלו. התעלמתי. מספר דקות עברו ושוב החלון המעצבן מופיע, שוב סגרתי אותו, שוב הוא נפתח... זה סימן?

נשמעת נעילת אזעקה. צעדים בחנייה. הדלת שלי נפתחת ואדוני נכנס. אדוני מטייל סביבי, סוקר את החדר, בוחן את גופי. השגעון של השקט. אי הידיעה של העתיד להתרחש, הציפייה. אני כולי דרוכה, מוצפת...

מתה על ההדסון האוניות נידמו כטירות עלומות על רקע אור הדימדומים. משייטות לאי-שם רחוק וקסום, למשאת נפש, צפירה עמומה, אות לנודד...

נכנסת לחדר בו נמצא אדוני. אדוני יושב על המיטה ומחכה לשפחתו. מיד מתבקשת לרדת על הברכיים מולו ולא להישיר מבט בלי אישור. נורא רוצה להישיר מבט, נורא רוצה לנשק את אדוני, אבל לא מעיזה אפילו לבקש...

הכל התחיל בכלל מאהוד. לפני שלוש שנים. היינו יחד, ומהר מאוד הקשר שלנו הפך אותי להיות הכלבה שלו. זה פשוט קרה. מצאנו שהרבה יותר נעים לשנינו לתפקד מתוך הקסם הזה של ההתמסרות, של השליטה...

מטוס המודיעין של חיל האוויר רעד והשתעל בעודו מגהץ את נתיב "אלסקה", משתדל ככל יכולתו לקלוט מידע רגיש מהאויב ובה בעת לא לרסק את גופו הזקן והמרופט על יושביו. על צג המחשב יושבת דניאל, שעושה משמרת ראשונה...

עד כמה רחוק ניתן להגיע בכניעות, למקום בו העצמי מאבד כל משמעות, המקום שהרבה מאיתנו חולמים עליו, אבל רק מעטים הגיעו.

במעלית, בדרך ליעד שלא גיליתי לה, ביקשה מיכל להביט במראה ולראות איך היא נראית. "זה לא משנה", אמרתי. "כי בפעם הבאה שתביטי במראה, תראי כבר אישה אחרת"...

יושבת בחדר העבודה, בכורסת המנהלים הרחבה, וחוטאת לי קצת בעיון בסיפורי הכלוב. לא מודעת לחלוטין לזוג עיניים ירוקות, עירניות וחודרניות, העוקבות להן בשקט חתולי, מעבר לכתפי, אחר חומר הקריאה הלא שגרתי שלי...

הו מה מדהים הסיפור / שאספר לכם אצילים נכבדים / סיפור על אביר ומלכה / שאל תוך רומן אהבה נשאבים. / היא מלכה / העונה לתואר שפחה / והוא משורר הנלחם על לבבות גבירות כמו נמר...

זה היה יום קיץ חם ולח מאלו הבלתי נסבלים. היא עמדה בכניסה למועדון וחיכתה לחברותיה שיגיעו. המועדון היה המקום בו נהגה לבקר כשרצתה קצת להשתולל אך מעולם לא דמיינה את אשר יקרה בהמשך...

פתאום היא מופיעה משום מקום. היא בת 27, היא מדהימה, היא מקסימה, היא סקסית בטירוף, אבל בזמן שהתגייסת, היא עדיין לא נולדה, ואתה מוצא את עצמך מעדיף לדבר אתה על היידגר...

קרולין, בת שלושים וחמש ואמא לילד בן חמש, נשואה בעושר אבל לא באושר, ניצבה מולי. נתתי לה כיסוי עיניים כמו במטוסים והיא, מרגע זה ואילך, הפכה לעיוורת לחלוטין...

היא מרגישה אותו לידה, את חום גופו, את נשימתו לידה. היא לא זוכרת איפה היא. לאט לאט הזיכרונות שבים אליה. היא מנסה להסתובב, לגעת בו, אבל מגלה שהיא קשורה...

זה היה התור שלה לשלוט. בשבוע הזה הוא היה שלה. חוסר האונים שלו, הסאביות שבו, הוקדשו לה כמתנה...

החדר היה מוכן לבואה, הנרות שדלקו כבר כמה שעות, אזיקים מחוברים לכל ארבעת קצוות המיטה, כיסוי העיניים, הקיין מונח ליד המיטה ותיבת ההפתעות של אדונה...

הוא בא אלייה לעבודה, מציץ בה מהצד. הוא מביט בה והיא לא רואה אותו. הוא יודע שהיא שלו ורק שלו, אבל הוא לא ראה אותה כבר הרבה זמן...

ההקדמה ובה יסופר על מנחם מנדל, חובב הטיפה המרה, ועל בלה פרומה, אלמנת השוחט, שתי נשמות בודדות המוצאות זו את זו בעיירה הקטנה...

האולם היה מלא אנשים עטויי מסיכות שחורות מעור, קולות השוטים נשמעו למרחוק, ריח הדם עבר באפה, ראתה עבדים ומלכות מקיימים את טקסיהם, אדונים ושפחותיהם מבצעים זממם אלה באלו...

קראו לה ג'וד – נייס ג'ואיש גירל - ככה לפחות חשבתי בהתחלה; היא דפקה חלושות על הדלת, אני כמובן לא שמעתי, אבל אז היא הופיעה, עם שני ספרים חבוקים בידיה, שיער אסוף בקשת וחיוך ממיס...

זה היה הנסיון הראשון שעמדתי לעבור במשחקי ביזאר. קצת חששתי, אך היא נתנה לי תחושת ביטחון ואמרה שאוכל להפסיק זאת בכל עת...

"איפה אנחנו?" אני שואלת, "במטוס", הוא עונה.
"אבל... אני לא טסה. יש לי פחד גבהים ופחד טיסות. אני רוצה לרדת."

"כמה שהבהלת אותי!" היא אמרה. הבטתי בה בקור מתנשא. היה לי חשבון איתה. התחלתי לעבוד במשרד כמה חודשים קודם, בשר טרי, חסר נסיון...

הוא תפס אותה לפני שהספיקה לנסות לברוח והשכיב אותה על מיטת ברזל רחבה. הוא חיבר שוב את ידיה באזיקים, הפעם למיטה...

היום כשאני מבינה קצת יותר, אני מקבלת לחלוטין את ההבחנות של אלעד בין אדון למאסטר. הוא טען שההבדל העיקרי בין אדון למאסטר הוא במילוי הציפיות...

"מה שלא לומדים בדרך הנעימה, לומדים בדרך המביכה", חייכתי במבט מנצח. "זה קל מאוד, עונש קטן ונמשיך הלאה. בסוף תדעי להתנהג ולכבד את האדון שלך."

בכל פעם שעלה בי הספק שמא אין הוא נהנה להיות לי לאדון, הוא שב וענה שאלמלא נהנה לא היה עושה דבר, ואולם נדמה כי החשדות שלי לא היו פרי נוסף של פחדיי, בלילות האחרונים משהו השתנה...

בערך שנה שהוא מתקשר אליה ומציק לה, אבל לא מספיק כדי להגיש תלונה במשטרה... אבל בחודש האחרון הוא הגזים! הוא לא מבין שהיא לא רוצה אותו?