טורים אישיים ורשימות

הוא לא חשב שהוא קינקי, והוא לא חושב ככה עכשיו. ולכן היא אכלה אותו חי. קינקיות היא כל-כך יותר אנושית: הוא היה יכול להתכופף. במקום להתכופף הוא נשבר.

ההוא עם הדלי והטיח שנכנס אליך הביתה, מסתובב ומחפש את כל הסדקים שלך, מסמן אותם בעיגול אדום ואומר לך:"ג'ורג'ט.. מאמי.. יפה שלי – אני באתי לסתום לך את כל החריצים. מקסימום ישבר – נתקן. אני מקצוען אני." והוא מוציא את הפטיש ומתחיל להרוס לך את הסלון.. ואת מוקסמת מהשרירים שרואים לו מתחת לזיעה. עד שלא ייפול לך הקיר על הראש – את לא מצליחה לראות את שמעון עם החריץ השעיר מציץ לו מהמכנסיים כפי שהוא.

יש לעדשים תכונה מחורבנת שכזו כשהן קבורות עמוק בפנים. הן מכחילות. את הגוף, את הנשמה ו..את הראש!
ואז מגיע הזמן שאת נשברת. וזקוקה יותר לעצמך
ולוקחת יותר לעצמך
בכוח שולפת בשיניים ובציפורניים את העדשה הזו מתוך הנשמה

לא בדיוק. אנשים מחפשים במשחקי שליטה סוג של קירבה - או קירבה שלובה בניכור - ודה סאד חיפש בהם סוג רדיקלי של ניתוק. לכן סיפור המוסר האמיתי שלו הוא על נפילתה של ז'ולייט הסדיסטית, ולא על ז'וסטין הכנועה.

"אני מתנצלת אם הרגשת שאני חוצה את הקווים. היו לי התלבטויות קשות לפני שעשיתי את זה אך ההחלטה ללכת על סשן עוצמתי כזה הייתה דווקא מהמקום הזה. הרגשתי שאתה קצת נינוח מדי כאן, הרגשת שאתה שולט בסיטואציה ולכן לא דרשת מעצמך להיפתח רגשית באמת.

כבר משנות השבעים זה היה לפסיכולוגים מתחת לאף: ספר של פסיכואנליטיקאית בשם מרגרט מאהלר כבר אמר בעצם את העיקר. אבל בתרבות אינדיבידואליסטית קשה למצוא מילים לרצון להיכנע או לרצון להכניע. חוץ, כמובן, מלקרוא להם (בטעות) "בעיה".

אותה שפחה שיש בנו הכנועות היא הבסיס לכל הדמויות כולן.
את יכולה להיות אמא – אבל עדיין תהיי שפחתו.
את יכולה להיות הילדונת שלו – אבל עדיין שפחה.
גם כחברה בשיחות בגובה העיניים – את תהיי שפחתו.
בכל פאזה. בכל הוויה.. ההוויה הבסיסית היא התמסרות מוחלטת מתוך רצון להעניק עצמך כולך.

הליכתה מפתיעה אותי שוב, צלילי עקבים חדים. במהלך שנותי למדתי לזהות עקבים ונעליים ע"פ הצליל שלהם. היא יודע לזהות סוגי עקבים ואופי הליכה בדיוק די גבוה. בכל זאת – פטישיסט. משהו ממש מוזר מתרחש כאן היום.
היא עוצרת מולי ובוחנת אותי במבט משועשע. לאחר מכן היא מתיישבת בכיסא הקבוע שלה מולי ומניחה רגל על רגל. המבט שלי באופן אינסטינקטיבי מתמקד במגפיים שלה, בדיוק מהסוג שאני אוהב.

מקום קבוע להרהורים, חוויות, בידיון, ולפרקים - תארו לכם - עיונים בהיסטוריה של הבדס"מ.
והפעם: "הסשן השני בקומדיית הבדס"מ של ק' היה משחק שלמיטב ידעתי אנחנו המצאנו. לא יודע מי מאיתנו, ולא זוכר מי הציע. זה משחק שקוראים לו 'כמה סכו"ם?' גירסת הלייט: עם הצד של הידיות."

מקום קבוע להרהורים, חוויות, בידיון, ולפרקים - תארו לכם - עיונים בהיסטוריה של הבדס"מ. והפעם: ילדה, תמונה, ותחושה שמלווה אותה כמו צל, שהיא לא כמוהם, שהיא לא מכאן.

"אתה מפחד מקליאופטרה?"
"כן. פחד מבוקר שכזה..."
"למה הכוונה פחד מבוקר?"
"זה כמו לעלות על רכבת הרים, אגב אני מת על רכבות הרים. כשאתה עולה אתה יודע די בוודאות שלא יקרה לך משהו רע. אתה עולה על מתקן שנועד להביא לך ריגוש מדהים דרך פחד – אתה מפחד, אבל זה פחד מבוקר..."

אני יודעת שיש לי כלים שאני יכולה למסור לילדיי, כלים שיעזרו להם להתמודד עם כאב שכזה. הילדים האלה לומדים כל כך מהר.. ואני גם יודעת איפשהו בפנים שאסור לי לעשות זאת. שאולי אקל עליהם בטווח הקצר אבל אזיק להם יותר בטווח הרחוק.

"יש לה מה בתחת?"
"באט פלאג. זה כמו מין פקק ששולטים שמים לפעמים לנשלטים שלהם בתחת, זה מגרה את פי הטבעת, מחרמן ומציק בו זמנית."
"לא נשמע כמו משהו נעים"
"זה נעים ולא נעים בו זמנית, חמוץ מתוק כזה..."

פעם, לפני הרבה הרבה שנים – חוויתי אורגזמה ראשונה. פיצוץ!
המון שנים זה אומר 5-6 שנים. כן, לא ליפול מהכסא. אורגזמה אמיתית ראשונה שלי חוויתי עם המאסטר הראשון שלי (לא – לא ברק בעלי. כן – הוא יודע עליו. הנה עניתי..)

אנשים יחבקו בהבנה והערצה חשיפה כתובה על מעללי נשים וגברים עם המאהבים/מאהבות.
לגיטימי לקבל חשיפה אישית על מערכת היחסים המשנית ולא על הראשית. ממש כאילו קשר הנישואין או קשר הזוגיות הראשי הוא קדוש וחשיפה שלו כאן "מזהמת" את קדושתו.

אני רוצה להיקבר יפה. אני רוצה להיות מאופרת, עם לק על הציפורניים ועם הקעקוע שלי.
אני לא רוצה שחבורת סבתות תקרצף ממני כל סימן של צבע אחרי שאמות, שתגרד את עורי עד שלא יישאר הקעקוע – כדי שאהיה "טהורה" מספיק כדי להיקבר..

"אני לא מאמינה שבן אדם יכול להחזיק מעמד בהשפלה ובביטול עצמי כזה לאורך כל כך הרבה שנים, במוקדם או במאוחר זה יגמור אותו..."
"אני מאמינה שבסופו של דבר כל אחד זקוק לפירגון, תמיכה ואהבה. גם הזוגות האלה שאתה מדבר עליהם, חלקם הגדול נפרד או מגיע בסופו של דבר לכאן – אל הספה הזו שאתה יושב עליה"

יש איש אחד שחי בעולם שם בחוץ, זה יפתיע אותך אבל לאיש הזה לא קוראים מוש – יש לו שם אחר, יש לו עבודה, יש לו חברים, יש לו משפחה, ולא ממש בא לו שכל העולם ידע על הנטיות שלו. החשיפה הזו שאת מדברת עליה מתאפשרת רק בזכות הניתוק הזה בין מוש לאיש ההוא.

כשאישה נשואה מנהלת מערכת יחסים מקבילה עם דום שאינו בעלה, ישנו מומנט נוסף של כיסוי הסערה כשנכנסים הביתה. צריך המון כוח בשביל זה.
תחושת השחרור שהרגשתי בזמנו כשסיפרתי לברק ונחשפתי בפניו היתה עצומה.. ולו רק בגלל החלק הזה.

בוא נמשיך מהמקום בו הפסקנו בשבוע שעבר. ניסינו לגלות כיצד התחילה כל המשיכה שלך לעולם הסאדו-מאזו, סיפרת לי לאילו נשים נמשכת. הייתה שם נקודה מאוד מעניינת שהעלית, והייתי רוצה לנסות ולפתח אותה. סיפרת שבפנטזיות שלך אתה לא נמצא. איך אתה מסביר את זה?

החום הזה מפשיט אותי מכל בגד כשאני נכנסת למיטה. לשכב על הבטן כשה-פופו (המאוורר) מצנן את העור, זה MUST בסוף היום, אחרי העבודה ולאחר מקלחת. אבל הטוסיק גם מפתה את ברק לפליקים, והרעש... אוי הרעש... פתאום ספנקינג פשוט נשמע כמו מכונת ירייה בתוך הבית!

"יצא לך לחשוב קצת מאז המפגש האחרון שלנו?"
"כן, בטח, בעיקר על זה שאולי כל הסיפור הזה הוא טעות אחת גדולה..."
"מה טעות? המפגשים שלנו?"
"כן. זה לא משהו אישי נגדך, פשוט החשיפה הזאת קצת בעייתית מבחינתי."

אתמול הבנתי שעד כמה שזוג יכול להיות שלם ואוהב ומתקשר, תמיד יש עוד קפלים ביניהם, ושם מסתתרים לפעמים דברים כל כך חשובים וקריטיים, שפשוט מחכים כמו וירוס קטלני, אי שם בפנים. כמה חשוב לאחוז כל אחד בפינת הסדין שלו, וכמו בצבא, לנער ביחד בקצב את הסדין עד שכל הפירורים המרושעים האלה עפים לכל עבר ויוצאים ממקומות המסתור שלהם. כמה חשוב לנער הכול ואחר כך, ביחד, לשוב ולהחליק את הסדין על פני המצע המשותף.

עם השנים והניסיון המיני הנצבר, אנו מעזים יותר. לומדים את עצמנו יותר, מתביישים מעצמנו פחות. לכל אחד ואחת יש את קצב ההתבגרות המינית האישיים שלהם. מה קורה בזוגיות ארוכת שנים, כשלכל אחד מבני הזוג יש התפתחות מינית שונה? קצב שונה? במשך דורות רבים, התפתחות מינית וחקר גבולותיה היו נחלתם של הגברים. להם היה מותר, ואילו נשים שבחנו את מיניותן היו מופקרות. תודה לאל – עברנו את זה. או שבעצם... האמנם?

בתחילת דרכנו בעולם הזה, נהגנו לכתוב הרבה זה לזו. זו הייתה הדרך שלנו להגדיר דברים וגם לשתף אחד את השני. הייתה תקופה שהיא רצתה שאני אנסה להסביר לה מה אני מרגיש בזמן סשן, מה עובר לי בראש. אז מצאתי איזה קטע שכתבתי לה פעם, תיעוד של אחד הסשנים היותר טובים שהיו לנו בהתחלה, וחשבתי פשוט להביא אותו אליך כפי שכתבתי אותו, כי יש שם המון דברים שאולי יעזרו גם לך להבין מה עובר בראש בזמן סשן.

במשך שנים רבות, עולם הבדס"מ היה עולם מקביל ל"עולם המציאות" שלי, ליום-יום. חייתי את שני העולמות המקבילים, כשאני עסוקה מרבית הזמן במציאת הבאלאנס בין שניהם. במשך הזמן גיליתי שגם משהו לא מושלם יכול למלא אותנו עד תום, ומצד שני, שגם העולם המושלם ביותר מכיל בתוכו צללים של פשרה.

העולם הזה, במיוחד בהתחלה, הוא כל כך רומנטי עבור רבות מאיתנו. אנחנו חולמות על גבר חסון ואסרטיבי שיכבוש אותנו וישא אותנו על כפיים (או יגרור אותנו בשיער ראשנו) אל מערת העונג המושלמת. לכן כשנתקלתי לראשונה בדום-דרופ, לא הצלחתי לעכל זאת. זה ריסק את המשקפיים הורודים שלי. אבל מה קורה כאשר כנועה קושרת את גורלה מלכתחילה עם דום נכה?

"יש לך טייפ קטן בבית ואת שומעת בו דיסק. את מאוד אוהבת את הדיסק וגם את הטייפ והכול נראה לך מושלם. יום אחד אני בא ומביא לך במקום הטייפ המסכן הזה, מערכת מדהימה עם סאונד מורכב פי אלף ווליום הרבה יותר חזק. פתאום את מגלה שאת הדיסק ששמעת עד היום אפשר לשמוע בווליום הרבה יותר חזק, ובסראונד אפשר גם לגלות בו הרבה כלים חדשים ותווים שלא שמעת בטייפ המצ'וקמק שלך".

על משמעות המילה "סשן", על הגעגוע לדברים שקרו ושטרם קרו, ועל החיים בעולם שיש בו עדיין בני מלוכה ועבדים. פגישה ראשונה על ספת הפסיכולוגית של מוש.