סיפורים

לאחר שנתיים של נישואים, לא הייתה לי ברירה אלא לשתף את אשתי בפנטזיות מעולם השליטה. כאחת שמכירה רק דברים "נורמטיביים" וסקס "ונילי", הן גרמו לה להישאר עם פה פעור. היה לה פשוט בלתי אפשרי להאמין, שאדם שתלטן כמוני – בחיים, וגם, לפעמים, במיטה - אוהב להרגיש כנוע ומושפל, ואף מפנטז על פנטזיות ניוש, כשאני נחדר מכל כיוון אפשרי...

אני שולח הודעה: ״אוקיי, אז… רימינג ורומנטיקה. זה מצלצל יפה ביחד״. את מגיבה: ״חחח אוה מיי גאד, מה?״ אני משיב: ״זה בסדר, אנחנו בפורום בדס"מ, זאת לא בושה אם את אוהבת לטלטל סלט. זה די חמוד, אפילו, בהקשר הזה״. את עונה: ״חח אבל מאיפה הבאת את זה?״ ושוב, אני: ״פשוט, מהפרופיל שלך... כל הקבוצות, שלושת הוידויים הראשונים ב׳מועדפים׳. בחייך. את גורמת לי להרגיש מקריפ, אבל לחטט בסייברספייס זה בייסיק לייף סקיל בימינו״...

"תתפשטי", פקדתי עליו. הוא יודע שמהרגע שהדלת נסגרת אחריו, הוא הבובה שלי. את הגבר החזק, המוצלח, הנחשק והדומיננטי הוא משאיר בחוץ. אני מרגישה שהוא מתקשה עם זה, אבל אני יודעת שכל בגד גברי שיסיר מעצמו, יפשיט מעליו חשש אחר, חרדה אחרת, וכל בגד נשי שאלביש לו, יוסיף לו ביטחון ותשוקה, שהוא לא חווה מעולם...

אקצר לכם את ההיסטוריה בשביל שתוכלו להבין את הסיטואציה. הכרתי את שימי לפני כשנה בכלוב. אז עוד הייתי ״גורה קטנה״ (ככה הוא קרא לי), בת 23 שעושה את צעדיה הראשונים בעולם השליטה. הוא היה מנוסה ומלא ביטחון, ונזלתי בכל פעם שהשם שלו הופיע על צג הטלפון שלי. הוא אימץ אותי, קילר אותי, ובסבלנות הסביר לי מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. שימי תמיד אמר שאגו וקינאה הן העקב אכילס שלי. אז עוד לא ידעתי כמה שהוא צודק...

פגשתי אותה בעבודה והתאהבנו. כבר דמיינתי איך אני ממשיכה את חיי איתה, בווניליות ורדרדה. השלמתי עם נטישת יקום הבדס"ם, והתקבעות רק על ווירטואליית הכלוב. אך דווקא בשלב של חיפוש בית החלומות המשותף לשתינו, היא פתאום נשברה. היא בכתה, התנצלה, ולבסוף זה יצא ממנה: "אני שפחה". הייתי בהלם. היא לא ידעה, שפעם אני עצמי הייתי שפחה...

הם היו זוג מקסים. הוא היה שזוף וקטן קומה, עם היופי הלטיני הזה, המחוטב, על חיתוכיו הצ'איליאניים; והיא ג'ינג'ית מנומשת וארוכת רגליים, עם שן אחת שבורה שהפכה חיוך שובב מלכתחילה לשדוני ממש. אפשר היה לחוש את הכימיה מבעד לתמונות. משהו בשפת הגוף שלהם, או בסינכרוניות המנח, או בזויות העיניים — הם לא נראו כמו סתם נפשות תאומות, אלא נפשות שהתערבלו זו בזו, כל אחת מהן משאירה משהו מעצמה באחרת, יין ויאנג. תקראו לזה חצאים משלימים, או זיקה רוחנית, או הסתבכות קוונטית, זה לא משנה; אני רק רציתי לשקע בזה את פני ולנשום עמוק, כמו בחזה שופע או בתחת יפה...

אני שומעת אותה מתקרבת אליי, ומרגישה איך הלב שלי מתחיל לפעום במהירות. אני מקדישה רגע לתחושה הזו, כמה שהתגעגעתי אליה. ברגעים האלה אני מרגישה כל כך דרוכה, שקשה להבין מה אני מוצאת בתענוג האלים הזה. ובכל זאת, הנה אני, יושבת על הרצפה, משפילה מבט ומתענגת על גלים של צמרמורות שחולפות לי בגוף. אני נמסה אל תוך ההרגשה הזו כשלפתע השיער שלי נמשך אחורה בעוצמה...

״תוריד חולצה", היא אמרה לי, ואני מיד הורדתי. הידיים שלה היו חמות ומאוד נעימות לעומת שלי, שהיו מלאות ביבלות בגלל עבודת האריזה. המגע שלה כ״כ נעים, חשבתי לעצמי. ואז הרגשתי את השוט. הייתי יכול לראות את ״האני מזוכיסט" שלי נשכב לו כמו אריה בתוך הדשא ומגרגר מרוב עונג. סוף סוף שחררתי את ״האני מזוכיסט״ הפנימי שלי לחופשי...

שאלת אם אני רוצה למצוץ לך. ממש חששתי מכך, כי זו הייתה פעם ראשונה, אבל אמרתי שכן, ואז ענית את התשובה שהייתי צריכה לדעת מראש שתענה: "אני לא מרגיש שאת מספיק רוצה". זו התשובה שכבר הספקתי להכיר, זו שאומרת שאני צריכה לנבוח בשביל לקבל את מה שאני רוצה. אז אספתי את עצמי ונבחתי. אבל חלש...

היא ניגשה אל מצקת המים והסתכלה עלי במבט נעים, כאילו מבקשת רשות להתחיל בטקס הרחצה. הסרתי את הלונגי ותליתי אותו בצד. ניסיתי לשמור על ארשת מקצועית ועניינית, ולשדר עסקים כרגיל, כאילו שהסיטואציה נורמטיבית לחלוטין, ואין לידי יפנית קטנה וסקסית בטירוף, עירומה וחייכנית...

לפעמים אני אוהבת שאתה מזכיר לי למי אני שייכת.
אבל עכשיו כשאני מחכה, ולא יודעת איך תעניש אותי אני קצת מתחרטת.

לאחר שני משקאות, ברגע של שקט, את תגידי פתאום "בוא תתפשט". אני אהיה מופתע – זו לא ההתפתחות הרגילה במצבים אלה. אהסס קצת, ואת תאמרי שוב בשקט "נו, תתפשט, ממה אתה חושש?". אני אחשוב לעצמי שבאמת אין זה ראוי שגבר שכמותי יפגין חשש, אחייך ואומר "בסדר" ואסיר את החולצה. "גם את המכנסיים, מה אתה ילד קטן?". משום מה השאלה הזו תגרום לי להרגיש בדיוק כמו ילד קטן,

ופתאום אני מוצף ברגש כלפייך - לא יודע אם זו אהבה; לא יודע מה זו אהבה. אבל זה שילוב של חיבה, של הערכה, של אכפתיות, של בעלות

עוצרת בתחנת הדלק בכניסה לעיר, בקור של ערב יום שישי, בשמלה צמודה קצרה עם רגליים חשופות, בולטת מתוך נוף המשפחות שעצרו לתדלק בדרך לארוחת שישי. הספקתי להיות ארוחה בשביל מישהו, מנת פתיחה, טרף קל, כי זה ברור שדניאל יאכל היום גם מנה עיקרית וקינוח.

״אל תקרא לי כלבה.״
״אז איך?״
״אמם... חומד?״

שירה אף פעם לא הצליחה להתמיד בספורט מאומץ מעבר ליומיים או שלושה נחושים בעבר הרחוק. מהבחינה הזו הנוכחות הצמודה של האיש, שבוודאי יגרום לה להתמיד חודש שלם, היתה יתרון גדול מאוד, כמובן. והיא ידעה שאין כמו ריצה כדי להשיל משקל במהירות. ובכל זאת, היא קיוותה שהוא לא יכריח אותה לרוץ.

אני מניח את התיק על שולחן האוכל ומחווה לעבר אחד הכיסאות הנוקשים, הכבדים, רחבי המשענות. את מתיישבת. אני מוציא חפיסת קלפים מהתיק ומושיט אותה מאחורי הכתף. "אני הולך לנחש איזה קלף שלפת בלי לראות את הקלפים אפילו לשנייה".

ייבשת לי את הפנים שנרטבו מכל הדמעות. "עכשיו קומי". התמהמהתי לרגע כי הייתי כל כך כלואה בסיטואציה, בניסיון להירגע. "עכשיו. קומי!" הרמת את הקול בכעס. קמתי במהירות, מנסה לייצב את עצמי. "עכשיו תעמדי מולי כמו שצריך". נעמדתי זקופה, ידיים בצדדים והראש מוטה מעט כלפי מטה. לא מעיזה להרים אלייך את העיניים. עצמתי אותן ונשמתי עמוק. מדמיינת איך אתה מסתכל עליי, איך אתה בוחן את הגוף שלי.

אני מוזג לה עוד כוסית, סטו גרם. צוחקים כשהיא קופצת מהחריפות בגרון, צוחקת בהיסטריה ונחנקת מזה. "מים מים" היא רצה מתפוצצת מצחוק למטבח, חוזרת עם חצי כוס ריקה, פניה אדומות ופרועות, עדיין משתנקת קורנת מאושר. "זאתי כמעט הרגה אותי" .
"אולי באמת די ? "
"היה לנו הסכם, והבטחת לי "
"בסדר בסדר , מופרעת אחת ..."

גם לא רציתי להתווכח. אז הלכתי לקניון מלחה וקניתי לה דובי.
דובי גדול, ורוד-לבן-לפחות-שבעים-שקל-כזה.
שתהיה מרוצה, שתעוף על עצמה קצת.

-"תמורת הסכום הנכון תקבל שטר מחילה אותנטי, שיציל את נשמתך ואת נשמת זוגתך החוטאות מהגיהנום לעולמי עולמים, וכך תבטיח שאחרי שתשתחרר מכבליו של העולם הגשמי, ישמר לשניכם מקום לצידו של האל, וכמובן - כל החבילה של תחיית המתים, קץ הימים, וכולי וכולי". -"וואלה. וכמה כל זה יעלה לי?"

פגשתי אותה בטינדר. היא הייתה בת שלושים ושש, מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים, אבל עם גזרה דקה, חזה גדול ושיזוף יפה.
״אתה באמת רק בן 25?״ היא שאלה. ואני עניתי, ״תתפשטי.״

בנס-ציונה לא הייתי הולכת איתו הביתה. אבל עברו חודשים. הפעם האחרונה היתה בארץ. יש לבריאן ריח חמוץ מתוק שאני לא מזהה. עיניים כחולות. מוצא חן בעיניי איך ששמי הזר מתנגן לו בשיבוש על הלשון. אני אישה. יש לי צרכים. יש לי סט יוקרתי של ויקטוריה'ס סיקרט. יש לי יום הולדת. אני בחופש מחר.

"תגיד.. מה אתה אוהב בסקס?" שאלתי וניסיתי להראות הכי נורמטיבית עם השאלה הזאת. הוא היה טיפה מופתע, שתק לרגע ואז הסתכל עלי "למה את שואלת?" "סתם סקרנות.. מעולם לא דיברנו על הדברים האלה". הוא חשב לרגע "אני אוהב כל מיני דברים, אבל אני הכי אוהב לשלוט".

כמה זכרונות שעלו לי כשראיתי את אלבום החתונה של האקסית שלי

מאוריץ קורנליס אשר הוא אמן שעיצב עבודות עם הקשר סוריאליסטי שיש בהן מימד ריאליסטי חזק. אשר נהג ליצור שינויים מוזרים ומופלאים בצורות שעיצב ואשליות הנראות כבלתי אפשריות. הוא עיעב את היצירות כך שיהיו שרויות בעולם של הזיות ותעתועי חושים. הוא פיתח דימויים נפרדים זה מזה לחלוטין, הפוכים לגמרי לפעמים, ועיצב אותם כך שיחדרו זה לתחומו של זה באורח כה דו משמעי, עד שאין העין יכולה לקבוע איה מתחיל אחד והיכן נגמר השני

אני מתעצבנת ומצהירה שהוא פשוט "פוץ מתנשא ונפוח". "זה נכון", הוא אומר בחיוך רגוע, "ואת הולכת לחטוף מהפוץ הזה המון סטירות הערב".

פעפוע (בלועזית דיפוּזיה), הוא פיזור של חומר במורד מפל ריכוזים, על פי רוב מריכוז גבוה שלו לריכוז נמוך שלו, על מנת ליצור שוויון ריכוזים, וזאת על פני הנפח העומד לרשות החומר. הפעפוע הוא תנועה עצמית של חלקיקים, תהליך הנגרם בשל תנועתם המתמדת והאקראית של חלקיקי החומר, שנובעת מהאנרגיה הקינטית שיש להם. תוצאת הפעפוע היא ערבוב הדרגתי של החומר.

הוא הצחיק אותי. כל כך מתפתל, מנסה לנגב, מנסה לשמוע, בא אליי ואז חוטף הערה.
"לא, פשוט לא שמעתי אותך, אני הולך לנקות". הוא ניקה היטב, ממש התאמץ לא להשאיר רטיבות ולא התיישב בכסאו כשסיים, אלא הסתכל עליי, כאילו מחכה לסימן ממני.