סיפורים
פנטזיות וסיפורים אישיים
"ברור לך שאתה כלום, ואתה מגיע למטרה אחת, ואחת בלבד: אתה מגיע לסדנת חינוך", ככה החלה השיחה שלי ושל הבחור שפנה אליי, בבקשה לקחת אותו תחת חסותי, לחנך אותו ולהפוך אותו למצליח. קצת הופתעתי לראות שבפרופיל שלו הוא סטרייט, נפגש עם נשים בלבד, דיסקרטי מאוד. לא הבנתי למה הוא פונה אלי, כשלמעשה את שירותיי אני מציע לגברים שמבינים גברים. אבל אני בהחלט לא שולל כל גבר שצריך את עזרתי...
אבנר היה מפקד של כלבתי, אטילה, בסדיר לפני עשר שנים, ואם הבנתי נכון, הוא מתחלף. ברוב הפעמים הוא היה הדום והיא הייתה הכלבה-זונה שלו, ורק לעיתים רחוקות הוא רצה לחוש את שליטתה עליו עד כדי השתנה על פניו. בתקופה האחרונה היא מקיימת איתו פגישות חפוזות שבהן היא פשוט הכלבה שלו. אבנר אוהב כנראה גם משחקי שליטה עם גברים, פעם כחודר ופעם כמצע לכיבוש היעד...
בכל פעם שהמרצה העבירה שקופית, מצאה נועה את עצמה מאבדת ריכוז. בתחילה ניסתה לשכנע את עצמה שמדובר בסתם מחשבות אקראיות, אך ההכחשה לא החזיקה מעמד. היא חשבה על האיש, היא חשבה על הלילה שעבר! זה קרה שוב ושוב. נדמה היה לה, שבכל פעם שהיא מפספסת משהו מדברי המרצה, היא פותחת חור נוסף דרכו נכנסות המחשבות. ככל שעסקה במחשבות, כך הן התגברו. אולי לא נכון היה לומר שהיא עסקה בהן, אולי עסקו הן בה. שליטתה בעצמה הלכה ופחתה מרגע לרגע. מבוהלת, מצאה את עצמה קמה לשירותים...
אתה מתקשר אלי בערב ואומר לי להיות מוכנה עוד שעה. אני מתארגנת בחשש, פוחדת ממה שהולך להיות הערב. חמש דקות לפני הזמן, אתה מסמס לי כתובת, להודיע לך שאני מגיעה. אתה אומר לי: ״עשרים דקות ואת בחוץ״. אני מסתכלת על השעון לוקחת נשימה עמוקה, חושבת: אני כבר רטובה מהדרך, מה כבר יכול לקרות, עוד הרפתקה. חוששת ודופקת. פותח לי את הדלת איש מבוגר, לא פחות מ-55, לבוש בתחתונים בלבד...
אתה לבוש בחולצה לבנה קצרה צמודה, חצאית קצרה בצבע תכלת, וגרביים שחורים, ארוכים, שמגיעים לך על אמצע הירך שלך, בדיוק כמו שאני אוהבת. אתה כל-כך יפה ועדין. הגוף שלך בהיר מאוד וחלק, כמו דמות מצוירת, רק שאתה אמיתי. היום לא בא לי לחדור אלייך, סתם בא לי לשחק איתך, ובך...
אהוד, שולט מנוסה, חי עם השפחה שלו, שרון. כשאהוד נקלע לקשיים כספיים ונזקק להלוואה, אריה, איש עסקים עשיר, הסכים להלוות לו סכום כסף גדול. אריה, שידע על קיומה של שרון וחשק בה, הציע לאהוד להפוך חצי מההלוואה למענק, תמורת זה שאהוד ימסור לו את שרון לשימושו האישי ל-24 שעות. אהוד התקשה לסרב להצעה...
אני מעלה ומוריד את המחבט פעם אחר פעם על הישבן שלך. הרעש שהוא עושה חזק כל כך והגוף שלך קופץ אחרי כל חבטה, זה נשמע ונראה נפלא. מוצא את עצמי בוהה כיצד התחת שלך הופך מאדמדם, לאדום, לאדום צועק ובוהק, בעודך סופרת: "1 אדוני", "2 אדוני", עד שאת מגיעה ל-"10 אדוני"...
הגיע הזמן לשחרר ולהפסיק להסתתר, להתחבא. אני יודע שזה לא מה שחשבת שיהיה. אני יודע שזה לא מה שחשבת שתרגישי. זה אף פעם לא מה שאנחנו חושבים או מצפים שנרגיש. אני יודע שזה הרבה יותר אינטנסיבי מכפי שיכולת להעלות על הדעת, אבל תחשבי לרגע - מה אם תִּסְטִי פעם אחת בחייך מדרכך, ותחיי את הרגע הזה, בו מתקיימים שנינו, רק אני ואת...
כשמגיעים אליה, אני עוצר את הרכב ואומר לה: "אני לא הולך לזיין אותך היום". היא מסתכלת עליי לשנייה ומשפילה מבט. היא כבר לא החצופה שהייתה באפליקציה. "אבל אני אתן לך למצוץ", אני אומר תוך שאני לוקח לה את היד ושם על הזין שלי מעבר לג׳ינס...
תמיד היתה לו חולשה לנשים עם סטטוס בטוח, יציב, מקצוע, תפקיד נחשב, סטטוס חברתי שמקרין עוצמה. הוא במסע ארוך של פיצויים ותיקונים. כל הזמן בתנועה בשינוי. היא היתה סמויה איפשהו במרכז הארץ. קעקועים, מראה סטלני, ורק הספגטי באוזן יכול להסגיר שהיא בשליטה, בתפקוד מלא, בריכוז, בניגוד גמור לדימוי הסטלני המרושל...
הייתם מצפים ממנהל הליין הבדסמי הכי גדול בעולם להיות דום, אבל כמובן שהוא הסאב הכי פתטי ואפס בעולם. ואם הוא יידע שככה אני חושבת עליו, אולי הוא יסכים להחזיר אותי לעמדות השוות יותר. אבל נמאס לי לדפוק אותו בתחת...
את מוציאה חגורת צניעות מבריקה, לוקחת את האשכים בידי ומחליק מגן מתכת מעליו, מעבירה את הטבעת שתתפוס את החגורה, מורחת מעט חומר סיכה על הזין שלי ומתחילה לאונן לי. ״בתקופה הקרובה, זה המגע היחיד שהזין שלך יקבל, אז תהנה מזה. עבד לא צריך הנאה מינית״...
היא צוחקת, ואור הערביים ניתך על שיערה באלף גוונים של אדום. "הוא מוסר את התנצלותו. הוא יצא לפני חצי שעה בערך, משהו דחוף בעבודה — אז תיאלץ להסתפק רק בי הפעם." לא, היא לא ניסחה את זה ככה; "אז אאילץ להסתפק רק בך הפעם," זה מה שהיא אמרה, וחייכה את חיוכה המסוכן...
הוא מסתכל אלי חזק לתוך העיניים והגוף שלי רועד. החתכים שעל הירך שלי נעשים בולטים מתשוקה. הוא מסמן לי אם הראש שנצא, הוא קם ואני אחריו. הגב שלו. הרגליים. ההליכה. כל הגוף שלו מדגדג לי את הפטמות שכמו נשאבות אליו, רוצות להיצמד אליו, להתאחד עם אלו שלו. כשאנחנו נכנסים זו הפעם הראשונה שנאמר ביננו משהו, והוא יוצא מהפה שלי. הכלל הראשון: ״אין מגע״. הוא מהנהן, ופותח את הפה גם הוא, לומר את הכלל השני: ״אין מכות״...
לאחר שנתיים של נישואים, לא הייתה לי ברירה אלא לשתף את אשתי בפנטזיות מעולם השליטה. כאחת שמכירה רק דברים "נורמטיביים" וסקס "ונילי", הן גרמו לה להישאר עם פה פעור. היה לה פשוט בלתי אפשרי להאמין, שאדם שתלטן כמוני – בחיים, וגם, לפעמים, במיטה - אוהב להרגיש כנוע ומושפל, ואף מפנטז על פנטזיות ניוש, כשאני נחדר מכל כיוון אפשרי...
אני שולח הודעה: ״אוקיי, אז… רימינג ורומנטיקה. זה מצלצל יפה ביחד״. את מגיבה: ״חחח אוה מיי גאד, מה?״ אני משיב: ״זה בסדר, אנחנו בפורום בדס"מ, זאת לא בושה אם את אוהבת לטלטל סלט. זה די חמוד, אפילו, בהקשר הזה״. את עונה: ״חח אבל מאיפה הבאת את זה?״ ושוב, אני: ״פשוט, מהפרופיל שלך... כל הקבוצות, שלושת הוידויים הראשונים ב׳מועדפים׳. בחייך. את גורמת לי להרגיש מקריפ, אבל לחטט בסייברספייס זה בייסיק לייף סקיל בימינו״...
חיכיתי שהרכב יהיה מוכן. ישבתי והמתנתי בפינה, שתיתי xl ועישנתי סיגריה. פתאום הגיע בחור מבוגר בן 60+, שחום גברי וערס, עם קרחת. נראה כגבר קשוח. שאל אותי: ״יש לך סיגריה?״ אמרתי: ״כן, בטח״. נתתי לו סיגריה, והוא הסתכל עלי, ישב מולי וחייך. החזרתי לו חיוך, ודיברנו. ״תגיד״, הוא שאל, ״אם אזמין אותך לשתות איתי איזה משקה אלכוהולי, אתה תזרום איתי?״
"תתפשטי", פקדתי עליו. הוא יודע שמהרגע שהדלת נסגרת אחריו, הוא הבובה שלי. את הגבר החזק, המוצלח, הנחשק והדומיננטי הוא משאיר בחוץ. אני מרגישה שהוא מתקשה עם זה, אבל אני יודעת שכל בגד גברי שיסיר מעצמו, יפשיט מעליו חשש אחר, חרדה אחרת, וכל בגד נשי שאלביש לו, יוסיף לו ביטחון ותשוקה, שהוא לא חווה מעולם...
כבר שכחתי איך זה מרגיש, אובדן השליטה המוחלט, הליפופים הנעימים והמרגיעים, הכאב החד, שהופך לטראנס עמוק, שגורם לי להיעלם בתוך עצמי, ולשכוח מי אני ואיפה אני נמצא. מתי הייתה הפעם האחרונה? שנתיים וחצי? אולי שלוש? מה שאני זוכר בוודאות הוא, שגם הפעם הקודמת הייתה איתה. זה פשוט שהיא קבעה רף, שכמעט אף אחת אחרת לא הייתה מסוגלת להתקרב אליו...
הזיכרון הזה כנראה כבר נחרט בי לנצח. זכרון של מודעה קטנה, שהשאירה אותי בהלם: ״רק לעבדים, צניעות, שרות, 50 ש״ח". משהו כזה, בערך. ויש שם את המילה: ״לעבדים״, ואפילו ״רק לעבדים״, שלא יהיו ספקות ואי הבנות. ויש שם: ״צניעות״, שזה ללא ספק קיצור של ׳חגורת צניעות׳ או עילגות של ׳חגורת צניעות׳. לא ברור. ויש שם, 50 ש״ח. שזה כלום כסף. מישהו חכם בנה את המודעה הזו. ועכשיו אני לכוד בה. עכשיו אני ימים על גבי ימים, בקרים על גבי לילות, רק בוהה בה, ומנסה לעצור את עצמי מלהתקשר. אני מתקשר, ועונה קול אשה מבוגרת...
"הוא גם אוהב פילוסופיה, והוא חמוד. אתה תחבב אותו."
"יותר חמוד ממך?"
היה יום חם מהרגיל, ושכבנו על המיטה עירומים, מיוזעים ומסופקים. טוב, לא לגמרי: הוא לבש כלוב מתכת קטן, מהסוג האכזרי, העגול והשטוח, שלא איפשר לו להתקשות אפילו קצת, ובאטפלאג מתכת תואם, שהכנסתי לתוכו אחרי שגמרתי...
"יותר חמוד ממך?"
היה יום חם מהרגיל, ושכבנו על המיטה עירומים, מיוזעים ומסופקים. טוב, לא לגמרי: הוא לבש כלוב מתכת קטן, מהסוג האכזרי, העגול והשטוח, שלא איפשר לו להתקשות אפילו קצת, ובאטפלאג מתכת תואם, שהכנסתי לתוכו אחרי שגמרתי...
הוא ירד על ברכיו, חיבק את רגליי והסתכל עלי מלמטה. "בבקשה, אדוני, אני יכול להיות המשתנה שלך ליום שלם?"
"בסדר," עניתי, מלטף את שערו. "אבל אתה יודע שאני אוסיף לזה טוויסט משלי, נכון?"
"יודע," הוא ענה, "ואני מצפה לזה בקוצר רוח״...
"בסדר," עניתי, מלטף את שערו. "אבל אתה יודע שאני אוסיף לזה טוויסט משלי, נכון?"
"יודע," הוא ענה, "ואני מצפה לזה בקוצר רוח״...
אקצר לכם את ההיסטוריה בשביל שתוכלו להבין את הסיטואציה. הכרתי את שימי לפני כשנה בכלוב. אז עוד הייתי ״גורה קטנה״ (ככה הוא קרא לי), בת 23 שעושה את צעדיה הראשונים בעולם השליטה. הוא היה מנוסה ומלא ביטחון, ונזלתי בכל פעם שהשם שלו הופיע על צג הטלפון שלי. הוא אימץ אותי, קילר אותי, ובסבלנות הסביר לי מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. שימי תמיד אמר שאגו וקינאה הן העקב אכילס שלי. אז עוד לא ידעתי כמה שהוא צודק...
את מקרבת את פנייך קרוב-קרוב אל פניי, ואני יכול לשאוף מפיך את אדיו המשכרים של היין האדום שלגמנו יחד קודם לכן, בבית הקפה, כשעוד הייתי במעמד שווה לך. אלא שעכשיו זה נראה בלתי אפשרי. עכשיו, בחדר הסגור, ליד המיטה הזוגית, צעיף משי שחור קשור סביב ראשי ומאפיל את עיני מראות, ואת שולטת בי ביד ברזל...
פגשתי אותה בעבודה והתאהבנו. כבר דמיינתי איך אני ממשיכה את חיי איתה, בווניליות ורדרדה. השלמתי עם נטישת יקום הבדס"ם, והתקבעות רק על ווירטואליית הכלוב. אך דווקא בשלב של חיפוש בית החלומות המשותף לשתינו, היא פתאום נשברה. היא בכתה, התנצלה, ולבסוף זה יצא ממנה: "אני שפחה". הייתי בהלם. היא לא ידעה, שפעם אני עצמי הייתי שפחה...
הם היו זוג מקסים. הוא היה שזוף וקטן קומה, עם היופי הלטיני הזה, המחוטב, על חיתוכיו הצ'איליאניים; והיא ג'ינג'ית מנומשת וארוכת רגליים, עם שן אחת שבורה שהפכה חיוך שובב מלכתחילה לשדוני ממש. אפשר היה לחוש את הכימיה מבעד לתמונות. משהו בשפת הגוף שלהם, או בסינכרוניות המנח, או בזויות העיניים — הם לא נראו כמו סתם נפשות תאומות, אלא נפשות שהתערבלו זו בזו, כל אחת מהן משאירה משהו מעצמה באחרת, יין ויאנג. תקראו לזה חצאים משלימים, או זיקה רוחנית, או הסתבכות קוונטית, זה לא משנה; אני רק רציתי לשקע בזה את פני ולנשום עמוק, כמו בחזה שופע או בתחת יפה...
אני שומעת אותה מתקרבת אליי, ומרגישה איך הלב שלי מתחיל לפעום במהירות. אני מקדישה רגע לתחושה הזו, כמה שהתגעגעתי אליה. ברגעים האלה אני מרגישה כל כך דרוכה, שקשה להבין מה אני מוצאת בתענוג האלים הזה. ובכל זאת, הנה אני, יושבת על הרצפה, משפילה מבט ומתענגת על גלים של צמרמורות שחולפות לי בגוף. אני נמסה אל תוך ההרגשה הזו כשלפתע השיער שלי נמשך אחורה בעוצמה...
״תוריד חולצה", היא אמרה לי, ואני מיד הורדתי. הידיים שלה היו חמות ומאוד נעימות לעומת שלי, שהיו מלאות ביבלות בגלל עבודת האריזה. המגע שלה כ״כ נעים, חשבתי לעצמי. ואז הרגשתי את השוט. הייתי יכול לראות את ״האני מזוכיסט" שלי נשכב לו כמו אריה בתוך הדשא ומגרגר מרוב עונג. סוף סוף שחררתי את ״האני מזוכיסט״ הפנימי שלי לחופשי...
סיפור נהדר על הבר