סיפורים

שאלת אם אני רוצה למצוץ לך. ממש חששתי מכך, כי זו הייתה פעם ראשונה, אבל אמרתי שכן, ואז ענית את התשובה שהייתי צריכה לדעת מראש שתענה: "אני לא מרגיש שאת מספיק רוצה". זו התשובה שכבר הספקתי להכיר, זו שאומרת שאני צריכה לנבוח בשביל לקבל את מה שאני רוצה. אז אספתי את עצמי ונבחתי. אבל חלש...

היא ניגשה אל מצקת המים והסתכלה עלי במבט נעים, כאילו מבקשת רשות להתחיל בטקס הרחצה. הסרתי את הלונגי ותליתי אותו בצד. ניסיתי לשמור על ארשת מקצועית ועניינית, ולשדר עסקים כרגיל, כאילו שהסיטואציה נורמטיבית לחלוטין, ואין לידי יפנית קטנה וסקסית בטירוף, עירומה וחייכנית...

לפעמים אני אוהבת שאתה מזכיר לי למי אני שייכת.
אבל עכשיו כשאני מחכה, ולא יודעת איך תעניש אותי אני קצת מתחרטת.

סיפור אחד, שלוש נקודות מבט.

"חוצמזה, דאגתי: לא עונה, לא עונה, לא עונה. לא אופייני לך". הוא אומר ברצינות. מבטי מתלכסן הצידה לשלו, גם שלו לכיווני ומבטינו נפגשים אך לרגע קט; יש לו סדק זעיר של חיוך שובב בקצה הפה וכשאני מזהה אותו שנינו צוחקים.
"נראה לי שאתה פשוט רוצה להיכנס למיטה חולה", קרבתי אליו את המרפק בעדינות, מחייכת עדיין, מוסיפה קריצה. הוא משיב לי בחיוך צחור משלו.

חברתי שנהגה זרקה הערה לאחור "תהיי טובה דקלה! אלו חברות הכי טובות שלי! פנקי אותן!" ביקשתי סליחה, לא הספקתי לסיים והבלונדה קירבה את כף רגלה ואמרה בנימה מתפנקת "אוף, הרגל הורגת אותי!".

"שפשפי זונה, ואסור לך לגמור! אני משפשפת, ואתה משחק לי בחור ואני גונחת. כשאני קרוב אני עוצר ואתה מכניס עמוק יותר ואני אומרת "בבקשה אדוני תן לי לגמור אני לא מסוגלת". אתה מוציא את האצבע ואומר עוד לא זונה קטנה. קחי תלקקי את האצבע ותמצצי אותה. לאחר שאני מוצצת אתה אומר לי "לכי להתקלח ודיר באלק את נוגעת בו"

לאחר שני משקאות, ברגע של שקט, את תגידי פתאום "בוא תתפשט". אני אהיה מופתע – זו לא ההתפתחות הרגילה במצבים אלה. אהסס קצת, ואת תאמרי שוב בשקט "נו, תתפשט, ממה אתה חושש?". אני אחשוב לעצמי שבאמת אין זה ראוי שגבר שכמותי יפגין חשש, אחייך ואומר "בסדר" ואסיר את החולצה. "גם את המכנסיים, מה אתה ילד קטן?". משום מה השאלה הזו תגרום לי להרגיש בדיוק כמו ילד קטן,

אני מנהלת איתו שיחה שנשמעת כמו שיחת מכירה ועוד רגע אתה עובר בעלות בזכות רוך אשכיך. כבעלת עניין בעיסקה, אני חופנת אותם בחוזקה, "שוקלת" בכף ידי ומקפיצה קלות, מזמינה גם את האורח להרגיש בעצמו. הוא לא מהסס לרגע וכעת גם אצבעותיו ממששות אותך. הוא מצחקק קלות.

ופתאום אני מוצף ברגש כלפייך - לא יודע אם זו אהבה; לא יודע מה זו אהבה. אבל זה שילוב של חיבה, של הערכה, של אכפתיות, של בעלות

עוצרת בתחנת הדלק בכניסה לעיר, בקור של ערב יום שישי, בשמלה צמודה קצרה עם רגליים חשופות, בולטת מתוך נוף המשפחות שעצרו לתדלק בדרך לארוחת שישי. הספקתי להיות ארוחה בשביל מישהו, מנת פתיחה, טרף קל, כי זה ברור שדניאל יאכל היום גם מנה עיקרית וקינוח.

״אל תקרא לי כלבה.״
״אז איך?״
״אמם... חומד?״

שירה אף פעם לא הצליחה להתמיד בספורט מאומץ מעבר ליומיים או שלושה נחושים בעבר הרחוק. מהבחינה הזו הנוכחות הצמודה של האיש, שבוודאי יגרום לה להתמיד חודש שלם, היתה יתרון גדול מאוד, כמובן. והיא ידעה שאין כמו ריצה כדי להשיל משקל במהירות. ובכל זאת, היא קיוותה שהוא לא יכריח אותה לרוץ.

הגעתי מזיע - אפילו מסריח; והוא קילח אותי, מכף רגל ועד ראש, מבחוץ ומבפנים, עד שהרגשתי נקי.

אני מניח את התיק על שולחן האוכל ומחווה לעבר אחד הכיסאות הנוקשים, הכבדים, רחבי המשענות. את מתיישבת. אני מוציא חפיסת קלפים מהתיק ומושיט אותה מאחורי הכתף. "אני הולך לנחש איזה קלף שלפת בלי לראות את הקלפים אפילו לשנייה".

ייבשת לי את הפנים שנרטבו מכל הדמעות. "עכשיו קומי". התמהמהתי לרגע כי הייתי כל כך כלואה בסיטואציה, בניסיון להירגע. "עכשיו. קומי!" הרמת את הקול בכעס. קמתי במהירות, מנסה לייצב את עצמי. "עכשיו תעמדי מולי כמו שצריך". נעמדתי זקופה, ידיים בצדדים והראש מוטה מעט כלפי מטה. לא מעיזה להרים אלייך את העיניים. עצמתי אותן ונשמתי עמוק. מדמיינת איך אתה מסתכל עליי, איך אתה בוחן את הגוף שלי.

אני מוזג לה עוד כוסית, סטו גרם. צוחקים כשהיא קופצת מהחריפות בגרון, צוחקת בהיסטריה ונחנקת מזה. "מים מים" היא רצה מתפוצצת מצחוק למטבח, חוזרת עם חצי כוס ריקה, פניה אדומות ופרועות, עדיין משתנקת קורנת מאושר. "זאתי כמעט הרגה אותי" .
"אולי באמת די ? "
"היה לנו הסכם, והבטחת לי "
"בסדר בסדר , מופרעת אחת ..."

״את רוצה לגמור?״ שאלתי, ״תגיד ואתן לך.״
״אני...״ הוא בלע את רוקו. ״כן, אבל... לא, רק כשתגיד. אני, אמם, תודה. אני רוצה... אבל...״
לחצתי את הביצים שלו. ״כן או לא?״
הוא כמעט בכה. ״אני... אה...״ ואז נאנח, ואמר בקול רועד: ״לא.״

גם לא רציתי להתווכח. אז הלכתי לקניון מלחה וקניתי לה דובי.
דובי גדול, ורוד-לבן-לפחות-שבעים-שקל-כזה.
שתהיה מרוצה, שתעוף על עצמה קצת.

-"תמורת הסכום הנכון תקבל שטר מחילה אותנטי, שיציל את נשמתך ואת נשמת זוגתך החוטאות מהגיהנום לעולמי עולמים, וכך תבטיח שאחרי שתשתחרר מכבליו של העולם הגשמי, ישמר לשניכם מקום לצידו של האל, וכמובן - כל החבילה של תחיית המתים, קץ הימים, וכולי וכולי". -"וואלה. וכמה כל זה יעלה לי?"

פגשתי אותה בטינדר. היא הייתה בת שלושים ושש, מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים, אבל עם גזרה דקה, חזה גדול ושיזוף יפה.
״אתה באמת רק בן 25?״ היא שאלה. ואני עניתי, ״תתפשטי.״

בראש את מתחילה לעשות חישובים. את לא לגמרי בטוחה, את שוקלת את הסיכוי מול הסיכון - ומחליטה לסמוך על האינסטינקטים שלך. לפני זה את מבצעת בדיקה קטנה, וכאילו בהיסח הדעת את משחקת עם הנעל שלך, מנדנדת אותה על הרגל. אני מיומן בלהסתיר את זה, אבל עליך אני לא מצליח לעבוד.

בנס-ציונה לא הייתי הולכת איתו הביתה. אבל עברו חודשים. הפעם האחרונה היתה בארץ. יש לבריאן ריח חמוץ מתוק שאני לא מזהה. עיניים כחולות. מוצא חן בעיניי איך ששמי הזר מתנגן לו בשיבוש על הלשון. אני אישה. יש לי צרכים. יש לי סט יוקרתי של ויקטוריה'ס סיקרט. יש לי יום הולדת. אני בחופש מחר.

"תגיד.. מה אתה אוהב בסקס?" שאלתי וניסיתי להראות הכי נורמטיבית עם השאלה הזאת. הוא היה טיפה מופתע, שתק לרגע ואז הסתכל עלי "למה את שואלת?" "סתם סקרנות.. מעולם לא דיברנו על הדברים האלה". הוא חשב לרגע "אני אוהב כל מיני דברים, אבל אני הכי אוהב לשלוט".

כמה זכרונות שעלו לי כשראיתי את אלבום החתונה של האקסית שלי

מאוריץ קורנליס אשר הוא אמן שעיצב עבודות עם הקשר סוריאליסטי שיש בהן מימד ריאליסטי חזק. אשר נהג ליצור שינויים מוזרים ומופלאים בצורות שעיצב ואשליות הנראות כבלתי אפשריות. הוא עיעב את היצירות כך שיהיו שרויות בעולם של הזיות ותעתועי חושים. הוא פיתח דימויים נפרדים זה מזה לחלוטין, הפוכים לגמרי לפעמים, ועיצב אותם כך שיחדרו זה לתחומו של זה באורח כה דו משמעי, עד שאין העין יכולה לקבוע איה מתחיל אחד והיכן נגמר השני

אני מתעצבנת ומצהירה שהוא פשוט "פוץ מתנשא ונפוח". "זה נכון", הוא אומר בחיוך רגוע, "ואת הולכת לחטוף מהפוץ הזה המון סטירות הערב".

פעפוע (בלועזית דיפוּזיה), הוא פיזור של חומר במורד מפל ריכוזים, על פי רוב מריכוז גבוה שלו לריכוז נמוך שלו, על מנת ליצור שוויון ריכוזים, וזאת על פני הנפח העומד לרשות החומר. הפעפוע הוא תנועה עצמית של חלקיקים, תהליך הנגרם בשל תנועתם המתמדת והאקראית של חלקיקי החומר, שנובעת מהאנרגיה הקינטית שיש להם. תוצאת הפעפוע היא ערבוב הדרגתי של החומר.

כשפתחתי לו את הדלת הוא קד קידה עמוקה, וירד מייד לכריעה על מנת לנשק לי את הנעליים. בעטתי בו שתי בעיטות עדינות יחסית, השתחררתי מיידיו האוחזות בקסוליי וזירזתי אותו לקום, כי אין לי את כל היום. ערכתי לו סיור בבית, הראיתי לו היכן חומרי וכלי הניקוי, הבהרתי לו מה אני רוצה, והתכוונתי ללכת.