סיפורים

יש משהו בבדס"מ, שכשמוציאים אותו ממהמיטה למקומות אחרים, מקומות שנועדו ל"חיים הרגילים", מתחולל שם איזשהו קסם אפל. נפתחת דלת בין העולם הגשמי ובין עולם הפנטזיה ומתחיל ביניהם ריקוד יפה.

"סבתא, מה זה הזרג הענק הזה?" שאלה הלגה כשעיניה לא יכולות להתנתק מן הזרג השחור והארוך שבאמצעיתו בליטה דמויית קשר.
"כיפה אדומה חמודה שלי, זה בשביל שאוכל לזיין אותך כמו שאף אחד לא יכול".

אני ממש לא נמשך לגברים אבל גם אני הרגשתי שהחור האחרון הזה – הפה של הבעל – הוא השיא של הערב. בלי לחשוב פעמיים יצאתי ממנה והחלקתי אליו.

בכלל לא שמתי לב אליך, אבל תפסת לי את היד והייתי בהלם מוחלט, גם בחלומות הכי פרועים שלי לא הייתי יכולה לתאר מצב שגבר יתפוס לי את היד ויעצור אותי מלעבור במעבר חצייה. בעצם לא יכולתי לתאר לעצמי מצב שגבר בכלל יעז לתת לי הוראה, אני רגילה לבקשות ותחנונים.

אני קופצת אחורה כאילו הכיש אותי נחש, מסתכלת לו בעיניים, אני לא מאמינה, הוא מסתכל עלי המום, הוא לא מבין, אני לא מאמינה. הוא לא יודע איך לאכול את התגובה שלי.
אני רותחת, אני לא מאמינה, אני... אבל דבר כבר לא משנה מרגע שזה נאמר.

לאחר שנים של בריחה, מפגש מקרי וזמני מחזיר לתשוקות האסורות.

אמרתי לו בהתחלה שאני לא מצליחה להיות נשלטת טובה.
אני מנסה. אני אוהבת את זה. אני נהנית מזה. אבל יש בעיה, אני אדם עם אגו ענקי

קובי אחז בה והשליכה על הספה כמו בובה. היא שכבה שם, פניה לעבר הספה וישבנה החמוד כלפי מעלה. קובי לא בזבז זמן, הוא החל להפליק לישבנה בעוז, מכה אחרי מכה, לאט בתחילה ומגביר את הקצב לאט. תוך כמה דקות הפך ישבנה של מיה להיות אדום כעגבניה.

בדירה הקטנה בפלורנטין שרר ריח של פחד וחושניות, צבעי השחור והאדום התמזגו עם השקיעה האדירה שצבעה את שמי תל אביב והזמינה את האפילה של הלילה לתוך החלל אפוף העשן בו אני עמדתי כבר ערומה וכנועה לעומד להתרחש.

״יש לך פה אחלה דירה. היי, אני ענת.״ ״נעים מאוד ענת״ אמרתי, תוך כדי שאני מפנה אליה את קופסת הסיגריות פתוחה. היא לוקחת סיגריה ואני מדליק לה אותה. ״התגעגעתי״, היא אומרת לאחר נשיפת העשן.

דיברנו על הגדר שמפרידה בינינו, קילומטר ימינה עד השער הקרוב, דיברנו הרבה. בעיקר היא, אני הקשבתי הרבה. היא הייתה צריכה את זה מאד, הייתה זקוקה לי, והעייפות נעלמה ממני. חלקנו את קופסת הסיגריות שלי עד שנגמרה, יושבים זה לצד זה, נשענים בגבנו האחד על השני, נתמכים בגדר מתכת קרה ומרושתת שחוצה את המרחב הבלתי עביר שבינינו.

מראה מדהים. כל דקה רכבת או שתיים, לפעמים שלוש או ארבע ביחד. זו יוצאת וזו באה. רכבות פרוורים צבעוניות או שינקאנסן מבריקה ולבנה עם חרטום אווירודינאמי של מטוס. דקות ארוכות עמדתי וההרגשתי איך לאט לאט הזיקפה שלי מתעוררת

כשהערתי לו שייתכן והמקור למשחק החדש שהמציא הוא שהוא סובל מחסך ילדות במשחק בבובות, התובנה הזו זיכתה אותי ביחס שבובות בארבי על פי רוב זוכות לו מידי בנים צעירים

אני לא מצליחה לחשוב, זה פשוט ניצת שם בתוך המוח שלי, צועק ומהבהב. מסתכלת שוב שמאלה, הוא עדיין לא כאן. נותרו לי אולי שניות בודדות. מסתכלת לצדדים אין אף אחד, "כאילו שזה היה משנה משהו" מהדהד לי קול באחורי ראשי, אין לי זמן להקשיב לו.

הארון כבר נמצא עמוק באדמה. לפחות מטר אחד בפנים בתוך חדר אחד מקורה אבל ללא רצפה, שנמצא ביישוב די מבודד בדרום, שאפילו לא שייך לאדון שלה אלא למישהו אחר.
לפתע היא מרגישה ערימת חול כבדה שנוחתת על מכסה הארון שמעליה.מעט חול נוחת על פניה מבין המרווחים הצרים של קורות העץ. עוד ערימת חול אחת אחריה. היא מתנשפת ומתנשמת. משתעלת עם כל נחיתת חול עליה. זה לא בסדר. זה לא בסדר. למה אני פה? למה אני צריכה את זה? אני רוצה ללכת. אני רוצה ללכת. תשחרר אותי. זהו. הבנתי. הספיק לי.

הוא מעביר אגודל על הדגדגן שלי ולא מוריד את עיניו מפניי, רואה שבריר שניה של עונג חולף על פני, ואז מחדיר שתי אצבעות ארוכות ובשרניות לתוכי

התרוממתי ונטלתי את הפינג'ן מידו. הכף עוד הייתה בפנים וניכר שהתערובת הסמיכה, הריחנית, מבעבעת עדיין

ללמוד להסתכל מעבר לצוואר. כאילו הקעקוע שלמטה כתוב אי שם למטה. התחושה שכולם יודעים. כולם רואים. בגדי המלכה החדשים. חשופה וערומה כלבושה. היא מגרדת את הקעקוע כאילו זה משהו שהיא יכולה להוריד. אבל למה התעוט. למה התעוט.

רציתי שתרגיש.
תרגיש יחד איתי.
הביטים הנמוכים האלה, הסקסיים האלה.
שכובשים אותי.

סגרתי את היומן, וסובבתי את ראשי אליה. פעם ראשונה שהסתכלתי לעיניים שלה
מהרגע שהיא הגיעה. עיניים כחולות, גדולות עם מבט של מישהי שלא ממש מבינה
איפה היא נמצאת. לגמתי מהקפה. ״איך הוא?״ היא שאלה. ״סביר״. ראיתי אכזבה קלה בפניה.

"רגע מה GO, תן לי שניה לחשוב "
13 ... 12
"פאק בן זונה, אני לא מבטלת, אני לא מבטלת " אני צועקת
10 ... 9 ...
אני מסתכלת במסך, העור שלי מצטמרר מהריגוש, הפטמות מכווצות, הגוף שמשתקף לי במסך, הגוף שלי, הגאווה שלי, הכוח שלי, המשיכה שלי, הצורך שלי להראות אותו, כולם יראו אותו
6 ... 5 ...

ואז הוא פשוט שם לי ביד את השקיות שלו שאחזיק. אני מרגישה לכודה בשלב זה של המשחק, כבר לא לגמרי יודעת איך לשבור את הכלים מבלי לצאת מפסידה, אני לוקחת את השקיות כאילו מעולם נועדתי להחזיק לו אותן, משכנעת את עצמי שזה מוכיח עד כמה אני חזקה, עד כמה אני בשליטה. תוך כדי שיחה, הוא מסמן לי עם היד להישאר במקום והולך.

מסיבה לא ברורה מקננת בי הרגשה שאם היו קוראים לי עליסה משהו בכל הסיפור היה יותר הגיוני.

"מה יש, חמודי?" היא התקרבה אלי מאוד וחייכה. השענתי את המצח שלי על שלה. תפסתי לה קצת את הטוסיק ואמרתי, "פשוט עבר כבר שבו--"

"אוי, מתוקון," היא אמרה, וזרקה אותי על המיטה. הפשטתי אותה והיא התיישבה לי על הפנים.

שמעתי אותה אוספת את עצמה מהרצפה, מחזיקה הכל בבטן חזק-חזק. מקווה שאולי אני סתם צוחק. בבקשה שזו פשוט מתיחה גרועה, היא וודאי מייחלת. העפתי לכיוונה מבט. הנה, הוא תיכף מתחרט, העיניים שלה זרחו אליי. היא דרוכה וחיוורת ואפשר לראות את הרעד מתפשט בגופה, עורה סמרמר והיא מתקרבת באיטיות מדודה לכיווני

"סרפד, יפה שלי. סרפד. העונה שלהם רק החלה וכעת העלים שלהם מלאים ברעלנים..."

אני רואה מיידלע צעירה, לבושה במגפיים עד הירך, וחזיה ממש תואמת. והיה לה שוט ביד. והיה מישהו על ארבע. ושמשון שלי רואה. בגלל הרמקולים שהוא שם באוזניות, הוא לא ראה אותי, ואני חזרתי לחדר. המומה. וצמאה.

תיאור של מפגש אינטנסיבי וכואב בין קבוצת ענפים לבין ישבן לבן ורעב במהלך מה שהתחיל כטיול תמים באחד הפארקים בהר הכרמל בסוף החורף האחרון.

היא דווקא אוהבת שמדגדגים אותה, אבל עד לא מזמן לא הבינה איזה שימוש יעיל אפשר לעשות ברגישות הקיצונית שלה. עכשיו היא יודעת.

היא יושבת בקצה השני של הבר, השיער השחור מסתיר חלקית את הפנים שלה, אבל אני יודעת שזאת היא. אני רואה אותה, בכל פעם שהוא פותח את הארנק כדי לשלם באיזה חדר זיונים לפי שעה.