סיפורים

פגשתי אותה בטינדר. היא הייתה בת שלושים ושש, מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים, אבל עם גזרה דקה, חזה גדול ושיזוף יפה.
״אתה באמת רק בן 25?״ היא שאלה. ואני עניתי, ״תתפשטי.״

בנס-ציונה לא הייתי הולכת איתו הביתה. אבל עברו חודשים. הפעם האחרונה היתה בארץ. יש לבריאן ריח חמוץ מתוק שאני לא מזהה. עיניים כחולות. מוצא חן בעיניי איך ששמי הזר מתנגן לו בשיבוש על הלשון. אני אישה. יש לי צרכים. יש לי סט יוקרתי של ויקטוריה'ס סיקרט. יש לי יום הולדת. אני בחופש מחר.

"תגיד.. מה אתה אוהב בסקס?" שאלתי וניסיתי להראות הכי נורמטיבית עם השאלה הזאת. הוא היה טיפה מופתע, שתק לרגע ואז הסתכל עלי "למה את שואלת?" "סתם סקרנות.. מעולם לא דיברנו על הדברים האלה". הוא חשב לרגע "אני אוהב כל מיני דברים, אבל אני הכי אוהב לשלוט".

כמה זכרונות שעלו לי כשראיתי את אלבום החתונה של האקסית שלי

מאוריץ קורנליס אשר הוא אמן שעיצב עבודות עם הקשר סוריאליסטי שיש בהן מימד ריאליסטי חזק. אשר נהג ליצור שינויים מוזרים ומופלאים בצורות שעיצב ואשליות הנראות כבלתי אפשריות. הוא עיעב את היצירות כך שיהיו שרויות בעולם של הזיות ותעתועי חושים. הוא פיתח דימויים נפרדים זה מזה לחלוטין, הפוכים לגמרי לפעמים, ועיצב אותם כך שיחדרו זה לתחומו של זה באורח כה דו משמעי, עד שאין העין יכולה לקבוע איה מתחיל אחד והיכן נגמר השני

אני מתעצבנת ומצהירה שהוא פשוט "פוץ מתנשא ונפוח". "זה נכון", הוא אומר בחיוך רגוע, "ואת הולכת לחטוף מהפוץ הזה המון סטירות הערב".

פעפוע (בלועזית דיפוּזיה), הוא פיזור של חומר במורד מפל ריכוזים, על פי רוב מריכוז גבוה שלו לריכוז נמוך שלו, על מנת ליצור שוויון ריכוזים, וזאת על פני הנפח העומד לרשות החומר. הפעפוע הוא תנועה עצמית של חלקיקים, תהליך הנגרם בשל תנועתם המתמדת והאקראית של חלקיקי החומר, שנובעת מהאנרגיה הקינטית שיש להם. תוצאת הפעפוע היא ערבוב הדרגתי של החומר.

הוא הצחיק אותי. כל כך מתפתל, מנסה לנגב, מנסה לשמוע, בא אליי ואז חוטף הערה.
"לא, פשוט לא שמעתי אותך, אני הולך לנקות". הוא ניקה היטב, ממש התאמץ לא להשאיר רטיבות ולא התיישב בכסאו כשסיים, אלא הסתכל עליי, כאילו מחכה לסימן ממני.

יש משהו בבדס"מ, שכשמוציאים אותו ממהמיטה למקומות אחרים, מקומות שנועדו ל"חיים הרגילים", מתחולל שם איזשהו קסם אפל. נפתחת דלת בין העולם הגשמי ובין עולם הפנטזיה ומתחיל ביניהם ריקוד יפה.

"סבתא, מה זה הזרג הענק הזה?" שאלה הלגה כשעיניה לא יכולות להתנתק מן הזרג השחור והארוך שבאמצעיתו בליטה דמויית קשר.
"כיפה אדומה חמודה שלי, זה בשביל שאוכל לזיין אותך כמו שאף אחד לא יכול".

אני ממש לא נמשך לגברים אבל גם אני הרגשתי שהחור האחרון הזה – הפה של הבעל – הוא השיא של הערב. בלי לחשוב פעמיים יצאתי ממנה והחלקתי אליו.

בכלל לא שמתי לב אליך, אבל תפסת לי את היד והייתי בהלם מוחלט, גם בחלומות הכי פרועים שלי לא הייתי יכולה לתאר מצב שגבר יתפוס לי את היד ויעצור אותי מלעבור במעבר חצייה. בעצם לא יכולתי לתאר לעצמי מצב שגבר בכלל יעז לתת לי הוראה, אני רגילה לבקשות ותחנונים.

אני קופצת אחורה כאילו הכיש אותי נחש, מסתכלת לו בעיניים, אני לא מאמינה, הוא מסתכל עלי המום, הוא לא מבין, אני לא מאמינה. הוא לא יודע איך לאכול את התגובה שלי.
אני רותחת, אני לא מאמינה, אני... אבל דבר כבר לא משנה מרגע שזה נאמר.

לאחר שנים של בריחה, מפגש מקרי וזמני מחזיר לתשוקות האסורות.

אמרתי לו בהתחלה שאני לא מצליחה להיות נשלטת טובה.
אני מנסה. אני אוהבת את זה. אני נהנית מזה. אבל יש בעיה, אני אדם עם אגו ענקי

קובי אחז בה והשליכה על הספה כמו בובה. היא שכבה שם, פניה לעבר הספה וישבנה החמוד כלפי מעלה. קובי לא בזבז זמן, הוא החל להפליק לישבנה בעוז, מכה אחרי מכה, לאט בתחילה ומגביר את הקצב לאט. תוך כמה דקות הפך ישבנה של מיה להיות אדום כעגבניה.

בדירה הקטנה בפלורנטין שרר ריח של פחד וחושניות, צבעי השחור והאדום התמזגו עם השקיעה האדירה שצבעה את שמי תל אביב והזמינה את האפילה של הלילה לתוך החלל אפוף העשן בו אני עמדתי כבר ערומה וכנועה לעומד להתרחש.

״יש לך פה אחלה דירה. היי, אני ענת.״ ״נעים מאוד ענת״ אמרתי, תוך כדי שאני מפנה אליה את קופסת הסיגריות פתוחה. היא לוקחת סיגריה ואני מדליק לה אותה. ״התגעגעתי״, היא אומרת לאחר נשיפת העשן.

דיברנו על הגדר שמפרידה בינינו, קילומטר ימינה עד השער הקרוב, דיברנו הרבה. בעיקר היא, אני הקשבתי הרבה. היא הייתה צריכה את זה מאד, הייתה זקוקה לי, והעייפות נעלמה ממני. חלקנו את קופסת הסיגריות שלי עד שנגמרה, יושבים זה לצד זה, נשענים בגבנו האחד על השני, נתמכים בגדר מתכת קרה ומרושתת שחוצה את המרחב הבלתי עביר שבינינו.

מראה מדהים. כל דקה רכבת או שתיים, לפעמים שלוש או ארבע ביחד. זו יוצאת וזו באה. רכבות פרוורים צבעוניות או שינקאנסן מבריקה ולבנה עם חרטום אווירודינאמי של מטוס. דקות ארוכות עמדתי וההרגשתי איך לאט לאט הזיקפה שלי מתעוררת

כשהערתי לו שייתכן והמקור למשחק החדש שהמציא הוא שהוא סובל מחסך ילדות במשחק בבובות, התובנה הזו זיכתה אותי ביחס שבובות בארבי על פי רוב זוכות לו מידי בנים צעירים

אני לא מצליחה לחשוב, זה פשוט ניצת שם בתוך המוח שלי, צועק ומהבהב. מסתכלת שוב שמאלה, הוא עדיין לא כאן. נותרו לי אולי שניות בודדות. מסתכלת לצדדים אין אף אחד, "כאילו שזה היה משנה משהו" מהדהד לי קול באחורי ראשי, אין לי זמן להקשיב לו.

הארון כבר נמצא עמוק באדמה. לפחות מטר אחד בפנים בתוך חדר אחד מקורה אבל ללא רצפה, שנמצא ביישוב די מבודד בדרום, שאפילו לא שייך לאדון שלה אלא למישהו אחר.
לפתע היא מרגישה ערימת חול כבדה שנוחתת על מכסה הארון שמעליה.מעט חול נוחת על פניה מבין המרווחים הצרים של קורות העץ. עוד ערימת חול אחת אחריה. היא מתנשפת ומתנשמת. משתעלת עם כל נחיתת חול עליה. זה לא בסדר. זה לא בסדר. למה אני פה? למה אני צריכה את זה? אני רוצה ללכת. אני רוצה ללכת. תשחרר אותי. זהו. הבנתי. הספיק לי.

הוא מעביר אגודל על הדגדגן שלי ולא מוריד את עיניו מפניי, רואה שבריר שניה של עונג חולף על פני, ואז מחדיר שתי אצבעות ארוכות ובשרניות לתוכי

התרוממתי ונטלתי את הפינג'ן מידו. הכף עוד הייתה בפנים וניכר שהתערובת הסמיכה, הריחנית, מבעבעת עדיין

ללמוד להסתכל מעבר לצוואר. כאילו הקעקוע שלמטה כתוב אי שם למטה. התחושה שכולם יודעים. כולם רואים. בגדי המלכה החדשים. חשופה וערומה כלבושה. היא מגרדת את הקעקוע כאילו זה משהו שהיא יכולה להוריד. אבל למה התעוט. למה התעוט.

רציתי שתרגיש.
תרגיש יחד איתי.
הביטים הנמוכים האלה, הסקסיים האלה.
שכובשים אותי.

סגרתי את היומן, וסובבתי את ראשי אליה. פעם ראשונה שהסתכלתי לעיניים שלה
מהרגע שהיא הגיעה. עיניים כחולות, גדולות עם מבט של מישהי שלא ממש מבינה
איפה היא נמצאת. לגמתי מהקפה. ״איך הוא?״ היא שאלה. ״סביר״. ראיתי אכזבה קלה בפניה.

"רגע מה GO, תן לי שניה לחשוב "
13 ... 12
"פאק בן זונה, אני לא מבטלת, אני לא מבטלת " אני צועקת
10 ... 9 ...
אני מסתכלת במסך, העור שלי מצטמרר מהריגוש, הפטמות מכווצות, הגוף שמשתקף לי במסך, הגוף שלי, הגאווה שלי, הכוח שלי, המשיכה שלי, הצורך שלי להראות אותו, כולם יראו אותו
6 ... 5 ...