סיפורים

הוא מצליף בה ללא רחם, היא מתחננת, אני מתבוננת, צופה, מתוחה, מתבוננת בעיניה, היא רוצה את זה, היא פוחדת מזה, היא מתגרה מזה, היא סובלת מזה. אני מתבוננת וחושבת – איך אפשר לאהוב את זה? אני מתבוננת ומסתקרנת – איך ההרגשה? אני כואבת עבורה, ומחזיקה את עצמי לא להתערב.

היא לבשה את בגדיה, ומבלי לומר מילה, יצאה מהדלת. התבוננתי אחריה, מחכה לראות האם תסתובב. אך לא. היא הלכה וידעתי שלעולם לא אראה אותה יותר. תחושת ההחמצה איימה להכריע אותי...

אחרי שסיימה לגזור לי את הבגדים בלי טיפת רחמים, היא חילצה את הקרעים מגופי כך שנשארתי לשכב שם עירומה, קשורה, חייבת לשירותים, עם גרון צורב, דמעות חנוקות, קפואה מקור, רעבה, צמאה, והכי נורא - כל כך מושפלת.

הכרנו בעולם ללא קול, ללא פנים וללא זהות, אהבנו אותו ככה ובחרנו להשאיר את הקשר בינינו כזה. לאורך כל התקופה שאנחנו מכירים, מעולם לא החלפנו מילה בקולנו, מעולם לא התוודענו לשמותינו האמיתיים, והיא מעולם לא ראתה את פניי.

השכנה ממול רוצה "לדבר" איתי! כמה שאני שונאת אותה! איך שהיא מסתכלת עלי ומדברת אלי בהתנשאות ובזלזול. היא תמיד הזכירה לי "מלכת הכתה" מימי בית הספר היסודי. ביץ' אמיתית, אבל עושה את זה בסטייל.

רדי על הברכיים" אמרת לי. ואני, בהלם, לא מבינה את המעבר החד. מוזר וגם כל כך אמיתי. כמו שחלמתי זמן רב. "אבל", ניסיתי לומר, "אתה בטוח?". הנהנת אלי במבט עמוק. לא ויתרת. חשבתי שאני יכולה לצחוק, לבטל את הכל, להפוך את זה לרגע של כלום, אבל כל כך רציתי לחוות את זה איתך.

את אורית הכרתי באוניברסיטה בין השעורים המשמימים בפסיכולוגיה. הכנסתי את עצמי לטעות השכיחה של "חדר הידידים". צחוקים בין השעורים, הערה פה, סיכום משם, עוד צילום, מגישים עבודות ביחד. עכשיו היא שולחת לי SMS - "בוא נלך על זה".

המפגש הראשון שלי עם עולם הבדס"מ היה אחרי שהגעתי לפגוש את המו"ל שלי. הייתי צריך לחשוד שמשהו לא בסדר כשהוא אמר שהוא גר בשכונת הרכבת בלוד, והוא רוצה שאביא איתי 5,000 שקל. "אתה משלם חמישים אחוז מההוצאות בספר שלך," הוא הסביר לי בטלפון.

הם הכירו באתר הכרויות. היא נמשכה והתרגשה, הרגישה בשליטה שלו, מודעת לרצון שלה להתמסר לו. אמנם הדברים שהוא ביקש ממנה לעשות נראו לה קצת מוזרים, אבל הוא היה שולט מנוסה, וידע יותר טוב ממנה.

חצאית ג'ינס ארוכה עד לנעליה. אריג צמוד ארוך שרוולים. שערה פזור על כתפיה, ופניה קורנות תום ואמונה. הפרי האסור. אליענה הציתה את תשוקותיי וטרפה את דמיוני.

האשה והגבר נכנסו פנימה, והיא חשה משיכה גדולה להימצא בקרבתם, לראות מקרוב, עד כדי טשטוש, את המחוות, המגעים, את הכאב שניתן. התמסרות חסרת תגמול, התמסרות חד-פעמית ורצונית.

הוא נכנס לחדרה, גבוה, רחב כתפיים עם חיוך קל על שפתיו. התבונן בה ושאל: "אפשר חיבוק?". "לא", ענתה, "הפעם זה יהיה שונה".

על המסך הגדול הבהב מספר הטיסה שלך. כן, אתה שם, על טיסת אל על. אתה חוזר הביתה. אמנם רק לשלושה ימים, אבל גם זה מספיק. והיום הוא יום הולדתי, אני בת עשרים וחמש. כמתנת יום הולדת ביקשתי לי שלושה ימי פינוק, ואיך יכולת לסרב לי?

הבנות גררו גליל של ניילונית תעשייתית והחלו עוטפות את גופה של רונית, מצמידות את קרסוליה זה לזה, מטפסות במעלה ירכיה, מושכות את השמלה הלבנה על מתניה, כורכות את הניילון על מבושיה וישבנה, על בטנה, מכופפות מעט את גופה לפנים, מצמידות את ידיה לגופה ועולות אל חזה וצווארה.

הוא מושך את הכיסוי השחור מעיניה, והיא מרגישה נעים. האור בחדר מעומעם. קל לה להסתגל אליו. פניו נעימות , מחוייכות, משועשעות. ''בואי, כלבונת, הולכים לשירותים". היא נבהלת. רק לא זה! רק שלא יבקש ממנה לעשות פיפי מולו! רק לא זה! תפילותיה, למרבה הצער, נענות.

פגשתי אותה בבואנוס איירס, סניורה מכובדת ממשפחה חשובה בעיר. אישה בת ארבעים. כמה חודשים קודם לכן היא התגרשה, שני ילדים חמודים, מישרה חשובה בעיריית בואנוס איירס. רק שני גברים היא ידעה בחייה, ואז היא פגשה אותי.

היא חדשה בעולם השליטה, מאד מבולבלת, מאד חוששת, ולא התנסתה מעולם. אינה יודעת להגדיר את עצמה, שולטת, או אולי נשלטת. הצעתי לה, לבחור צד. היא בחרה, נשלטת. בקושי רב בחרה, לא לגמרי שלמה עם הבחירה, חוששת מאד. שאלתי אותה: "ירוק, צהוב, אדום?"

הסלון היה חשוך כמעט לחלוטין. רק אור נרות ריחניים האיר ברכות, מטיל צללים מרצדים על קירותיו. על הספה מסודרים מחוך לבן, ירכיות לבנות עם גימור תחרה, שמלה צמודה קצרצרה, אף היא לבנבנה, פאה בעלת תלתלים שחורים שפסים אדמוניים שזורים בה. על הרצפה לצידה נעלי סטילטו לבנות.

רצית להגיד משהו? אני רואה שאתה רוצה, אבל משהו מונע ממך. אולי, במקרה, זה הגאג שהכנסתי לך לפה, זה שמאלץ אותו להיות פתוח וגם די מונע ממך לדבר, אם כי לא להשמיע קולות מוזרים? אולי אתה רוצה להגיד שנעים לך? כן? נעים לך שאני עושה לך ככה? כן, אני נהנית לראות שאתה נהנה. אז חשבתי לעשות איזה משחק... אתה אוהב משחקים, נכון?

צליפה קלה של שרשרת הדסקית הבריחה את הפרפר ממקומו. הוא ביצע מספר תנועות כאוטיות באוויר ונחת על הקיר, אך היא לא הניחה לו אלא הפריחה אותו ממקום למקום, עד שלבסוף חמק החוצה מבעד לחלון הפתוח. היא סיננה קללה מבין שיניה, הסתובבה ובדלת עמד - עידן?! הקצין התמיר התמהמה רגעים מספר, לאחר מכן נכנס לחדר, כרע ברך לפניה ואמר: אנא, הרשי לי לתפוס את מקומו!

"האמת היא שאני מאלה שנורא רוצים שיקרה משהו, אבל אף פעם לא יוזמים אותו. את מכירה את זה?" הוא שאל. האמת היא שאני מכירה את זה מצוין, או יותר נכון, הכרתי. אבל למדתי משהו בחיים האלו: אם אתה רוצה משהו, תיקח אותו. "אתה מכיר את הסיפור על דג הזהב ושלוש המשאלות?" עניתי. "ובכן, תחשוב עלי הלילה כעל הפייה הטובה שלך..."

לפתע היא קמה מהמיטה, ניגשה לשולחן, לתיק שלה, והוציאה מהתיק אזיקים רחבים ומקצועיים מעור, עם ווים ואבזמים לידיים ולרגליים, וסט שרשראות לשימושים מגוונים. אני הייתי כבר בעניין של בדס"מ כבר לפני כן, אבל בחיי שאני שם התחלתי להזיע, ולא מהחום בחוץ, ולא רק במצח. ואז במבט שואל ונוקב היא שאלה: "אתה משחק" (You play)?

הפגישה ההיא, בבית הקפה, ארכה בדיוק 15 דקות. הם חיכו לי, שתי כוסות קפוצ'ינו ערוכות לפניהם, הקרח מחייך והחתיך נראה קצת עצבני. "איחרת", הוא אמר לי. "קבענו באחת, עכשיו אחת ועשרה!". התיישבתי. הבלטתי את אחורי לפני שהתיישבתי, כדי שיוכלו לבחון את הסחורה מקרוב. יש לי מה להציע, והיה חשוב לי שידעו זאת - על ההתחלה.

"תשתיני", אתה פוקד. "אבל אין לי", אני אומרת, "כבר השתנתי את כל מה שהייתי צריכה". "תשתיני", אתה אומר שוב, ועושה ככה עם העיניים לכיוון האדמה, ואני יודעת שאין לי ברירה. אני מנמיכה את ישבני עוד קצת, אני עוצמת עיניים ומדמיינת קולות של מים. אני מזכירה לעצמי כמה הייתי צריכה קודם, ויוצאות לי כמה טיפות.

פסעתי בצעדים הססנים לכיוון האגם, חולפת על פניהם של לא מעט קברים לבנים וקרים, מכוסים באבנים, עפר אפור ופרחים שנבלו כבר מזמן. נשימתי נעתקה כשהוא התרומם והבחין בי. הוא הסיר את משקפיו והביט בעיניי בשאלה ששאלתי גם אני את עצמי: "מה אנחנו עושים כאן באמצע הלילה?".

היא התירה את חגורת הבד שהייתה כרוכה סביב מותניה וחלוקה נפתח. היא הניחה אצבעות דקות, מעוטרות בשתי טבעות כסף, על שולי החלוק ודחפה מעט אחורה - החלוק החליק מגופה בקלילות ונשר אל הרצפה כגלים סביב רגליה. לבי החל לפעום מעט במרץ ועיניי סקרו אותה מלמעלה ועד למטה. עד עתה ראיתי את גלית רק פעם אחת, וזה היה כשהיא הייתה לבושה במועדון.

צלצול הטלפון הפר את השתיקה הרועמת.
"מעוניין?" שאל את גל קול מעוות שהוא לא ידע לזהות.
"יש לי כמה שאלות", הוא ענה.
"כן או לא, אלה הן האפשרויות שלך".
"כן", ענה גל בחוסר התלהבות אך מתוך רצון לדעת מי זה המציק הזה, שמשקיע בו כל כך הרבה.

"בואי נראה אם את ראויה ומסוגלת לשאת אותי על גבך" אמרה יעל, ונשכבה על גבה של רונית, מכופפת רגליה ומניחה את כפותיה על ישבנה של השפחה. תוך זמן קצר רעדו זרועותיה של רונית מהמאמץ, אך יעל לא ויתרה. "קחי אותי למיטה", ציוותה, ורונית, במאמץ ניכר, כשברקע נשמע קול צחוקה של יעל, צעדה באיטיות.

"הלו ..." ("רק חצי שעה עברה מאז תחילת המשמרת.")
"הלו? האם זו התלמידה האהובה עליי?"
"אדוני המנהל?" ("איך קוראים לו? שיט! שכחתי!")
"כן! את טובה! נו? מה שלומך? התנהגת יפה?"
"לא, אדוני המנהל! בשביל זה קראת לי לבוא למשרדך, לא?"

"אחת, אדוני. שתיים, אדוני".
היא נפלה ארצה על ברכיה.
"אני לא יכולה יותר!"
"אוי, מה קרה? נכנענו כל-כך מהר? אנחנו רק ב-שתיים!"
"למה, למה אני?! אוף, תמיד אני נדפקת".
"הרצונות שלך הביאו את זה עלייך".