סיפורים

הייתי המנוסה מבינינו. הוא מעולם לא התנסה בעולמי. ראיתי את הכוח שהיה טמון באיש. ידעתי שיספיקו צעד, שניים כדי לשחרר את הטורף. את העוצמה החבויה הזו שריגשה ולחלחה ירכיי.

אני צפה רגע, המחשבה שלי עוברת אליך. איך שאני אוהבת להיות מתחתיך. איך שאני אוהבת להיות מעליך. איך שאני אוהבת לשכב על הגב, לכודה בידיך, חסרת-אונים ולא יכולה לזוז, להתפתל בלי כל סיכוי להיחלץ, ולראות אותך מעלי, מביט בי, קשוח ואוהב, מחייך אלי.

טיפות טיפות של אושר רקדו בתוכה באותו יום. אדונה אמור היה להגיע. ''נבלה ערב קצר אמנם, אך שקט וחביב. בלי מבחנים הפעם. אני פשוט רוצה לראותך'', אמר לה בשיחת הטלפון אמש, שהותירה אותה כה נרגשת ומצפה.

הדלת נפתחת באיטיות, ובעוד מבטי נעוץ במרצפת שלפניי, אני מתחילה לנענע את אגני באושר, משל זנב צמח בן רגע מישבני. יד, כצפוי, מלטפת את שיערות ראשי ברכות, אולם אני שומעת שיחה מתנהלת ממש מעל ראשי. בתמיהה אני זוקרת אותו ורואה אותך נכנס עם גבר נוסף לדירה.

הוא מלטף את צווארה והיא מתענגת על אצבעותיו.הוא מביט בה, בטרף החדש שלו. מעניין כמה זמן תשרוד את דרישותיו בטרם תישבר. רובן לא חזקות נפשית דיין, והוא אוהב אותן חזקות מאוד ו... כנועות להפליא.

ראיתי את דמותו מתקרבת. הוא לבש חולצה שחורה צמודה עם דוגמת קעקועים, מכנסיים שחורים ומשקפי שמש כהים. כאשר הגיע למרחק נשימה ממני אמר: "אז את המרגלת, הא?"

"אני מגיע אלייך מחר," סינן מבין שיניו.
"אלי?!" נבעתה.
"כן, אלייך הביתה."
היא ידעה שהוא מתכוון לכך והזדעזעה לנוכח המחשבה.

"אתה לא מאמין לי, מה?"
"את חייבת להודות שזה לא נשמע הגיוני."
"אני יכולה להוכיח לך, אם אתה רוצה. אתה לא חייב להאמין למה שאני אומרת. אבל אתה עלול להצטער על זה שביקשת. אם אתה רוצה הוכחה, אתה תקבל הוכחה, עד הסוף."

יושב על הספה בחדר, מעשן לי סיגריה, מביט עצלתיים בעשן המסתלסל. היא הודיעה בטלפון שתגיע עוד 10 דקות, אבל לא הבטיחה שתכנס. "נראה" היא אמרה, וניתקה. בעצם, לא היה שם כלום, או שאולי היה שם הכל? סיפורה של חצי שעה בחיים.

"אני לא מסוגלת יותר! די, אני כבר לא יכולה להיות איתך. למה אתה לא מנסה להבין אותי? אין בך טיפת רגישות. אתה אכזרי ולא אכפת לך ממני בכלל!" היא לא ידעה כמה היא עוד תתחרט על המילים שיצאו לה מהפה. היום היא תלמד להעריך את אדונה, ולא יהיה זה הוא שילמד אותה.

כשאת רעבה, ואתה רעב, ואין כלום במקרר. אתם עומדים שניכם מחובקים מולו, לאורו. את נשענת עליו מעט, רגל שמאל שלך מקופלת מעט, הראש שלך נח על צד גופו החם. אתה מחבק אותה, מקיף בידך את מותנה. לפעמים אתה קצת חושש מהרגעים האלה, כשהיא רק שותקת. "רק" שותקת.

אני אוהבת את המקצוע שלי. אוהבת להיות מזכירה, למרות שאני מודעת ליכולותיי, ויודעת שאוכל להתמודד בקלות עם תפקיד הרבה יותר בכיר במערכת. אני עוסקת במקצוע הזה מעל לעשרים שנה, ולמרות פיתויים שונים ומשונים שנתקלתי בהם בימי חיי, תמיד העדפתי את מה שאני עושה כעת.

לפעמים הוא ניגש לכלוב שלי ומושיט יד מבעד לסורגים, נותן לי להתענג על פיסת מגע קטועה. לפעמים הוא בכלל לא מספיק ללטף אותי כי אני מתרפקת על היד שלו כאחוזת תזזית. לפעמים הוא ניגש אל הכלוב ומשתופף במרחק של כמה סנטימטרים ממנו ולא מושיט יד – רק מסתכל.

סופשבוע פרוע בניו-יורק. כל קשר בין הדמויות והמקומות למציאות מקרי. בכלל, ניו יורק היא פיקציה ואין מקום כזה, ארה"ב.

הרפיתי את שרירי ההתחכמות בפני ולקחתי נשימה עמוקה. "אמא, אני צריך לדבר איתך." היא קפאה ועיניה ריצדו בחשש בין עיני, מחפשות תשובה. "אולי כדאי שנשב בסלון?" הצעתי. היא פסעה אחרי בחרדה, והכינה עצמה לנורא מכל – The H word.

כבר שעות שהוא ככה, בתנוחה הזו, לא יכול לזוז, לא יכול לראות, לא יכול לדבר, לא לצעוק לעזרה, קשור, עירום, לאסלה. על מצחו המלכה כתבה בלורד שחור וגדול: "בית שימוש אנושי". הוא עשה מעשה טיפשי מאוד. מעולם לא פגעו במלכה ככה. הוא יענש, כך היא אמרה.

כותבת את עצמי למוות. במילים אני טובה. עם המילים אני הולכת הכי רחוק. במילים אני גיבורה, מלכה. עם המילים אני כלבה, אני זונה. יכולה לכתוב על ההשתוקקות. על הערגה, על כמה שאני צריכה להיות למטה, נשלטת.

אומרים שלום / נשיקה חפוזה / הכל שחור לבן / קזבלנקה של שנות הארבעים / אני המפרי / היא אודרי / Here's to looking at you, kid.../ היא נסעה / אני עומד שם / מעכל את השמיים ואת הארץ בלעדיה

הוא הביט בה ארוכות וחייך שוב. היא התחילה להתעצבן. זה לא מתאים לה העניין הזה. הבנאדם מופרע. היא שונאת כשהאנשים שהיא מכירה הופכים להיות מוזרים פתאום בלי שום התרעה.

בעודי מרוכזת במסך, אני מבינה שהוא מתחיל "לעבוד עלי" בלי אף מילה - לא שלו ולא שלי.
אחרי כמה דקות, אני קשורה לחלוטין על הספה, עם הגאג בפה. הוא לוקח את השלט, מעביר תחנות ומתביית על איזו תחנה ממש משעממת.

הכל התחיל לפני שלושה חודשים, כשגילי (שם בדוי), שלח לי הודעה מתוקה במיוחד באתר היכרויות ידוע. התחלנו לדבר במסנג'ר, אבל, כהרגלי בקודש, לא תמיד עניתי לו, שלא לומר התעלמתי ממנו במתכוון.

זה היה סופו של יום נורא, מאותם ימים שהכל בהם הולך הפוך. כל הדרך חזרה מהמשרד קיללתי. לא חושב שהייתה קללה שלא השתמשתי בה.

חורף. היא עטופה בבגדים חמים ונקיים, מגפיים לרגליה, פוסעת בזהירות בין השלוליות בדרך העפר, חוזרת הביתה.

בעיניים זורחות ישרה את הפתק הישן והדהוי, קוראת לעצמה את הכותרת : "גפילטא פיש (6 מנות)"
היא ידעה בדיוק מה עליה לעשות.

הוא צילם אותי מכל מיני זוויות. ממש הביך אותי לשבת מולו פשוקת רגליים ולגלות שהוא (כמעט) מצלם אותי גם משם.
"מה אתה עושה? צילומי פורנו?", אני מזדעקת.
"לא, אל תדאגי, אני רק לומד כרגע את הגוף שלך", הוא אומר בחיוך ואפילו לא מזיז את המצלמה.

כמו סקס, רגיל, בחושך, מתלטפים כמה דקות, מנשקים ומלקקים, ואז חודרים, ואז גומרים, ומתנגבים. אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך. כמו סקס רגיל, כמו גביע גלידה וניל. להתמסר, ולדעת שמשהו חסר...

איך גבר שולט כ"כ מתקשה לראות זאת? הרי הכניעות לא נחבאת אל הכלים כשאתה מביט בי, ומוליד לי בו ברגע פרפרים בתוך הבטן. אבל זה קשה, כי רובכם באים עם ספר מתכונים לאיך זה בדיוק צריך לקרות ולהתנהל...

היא לא ראתה אותו כבר שבועיים, מאז שהוא המריא לאירופה, ולכן החליטה להפתיע אותו. היא רצה לארון הבגדים, גרבה את הביריות, לבשה את תחתוני התחרה שכה אהבה, והחלה במלחמה עם קרסי המחוך...

"את בכלל לא נשלטת 'אמיתית'" - משפט זה כבר הוטח בה עשרות פעמים על-ידי כל אותם דומים שניסתה. מתסכל! רק היא ידעה עד כמה באמת היא חפצה להישלט, ועד כמה הפנטזיות שלה היו קיצוניות ומוחשיות...

"כבר אמרתי שאין לי כוח אלייך?"
"אולי תשתוק?"
"אולי תסתמי? איפה הגאג כשצריך אותו?"
"איפה הפלאג כשצריך אותו?!"