סיפורים
פנטזיות וסיפורים אישיים
בעיניים זורחות ישרה את הפתק הישן והדהוי, קוראת לעצמה את הכותרת : "גפילטא פיש (6 מנות)"
היא ידעה בדיוק מה עליה לעשות.
היא ידעה בדיוק מה עליה לעשות.
הוא צילם אותי מכל מיני זוויות. ממש הביך אותי לשבת מולו פשוקת רגליים ולגלות שהוא (כמעט) מצלם אותי גם משם.
"מה אתה עושה? צילומי פורנו?", אני מזדעקת.
"לא, אל תדאגי, אני רק לומד כרגע את הגוף שלך", הוא אומר בחיוך ואפילו לא מזיז את המצלמה.
"מה אתה עושה? צילומי פורנו?", אני מזדעקת.
"לא, אל תדאגי, אני רק לומד כרגע את הגוף שלך", הוא אומר בחיוך ואפילו לא מזיז את המצלמה.
כמו סקס, רגיל, בחושך, מתלטפים כמה דקות, מנשקים ומלקקים, ואז חודרים, ואז גומרים, ומתנגבים. אני אוהב אותך, אני אוהבת אותך. כמו סקס רגיל, כמו גביע גלידה וניל. להתמסר, ולדעת שמשהו חסר...
איך גבר שולט כ"כ מתקשה לראות זאת? הרי הכניעות לא נחבאת אל הכלים כשאתה מביט בי, ומוליד לי בו ברגע פרפרים בתוך הבטן. אבל זה קשה, כי רובכם באים עם ספר מתכונים לאיך זה בדיוק צריך לקרות ולהתנהל...
היא לא ראתה אותו כבר שבועיים, מאז שהוא המריא לאירופה, ולכן החליטה להפתיע אותו. היא רצה לארון הבגדים, גרבה את הביריות, לבשה את תחתוני התחרה שכה אהבה, והחלה במלחמה עם קרסי המחוך...
"את בכלל לא נשלטת 'אמיתית'" - משפט זה כבר הוטח בה עשרות פעמים על-ידי כל אותם דומים שניסתה. מתסכל! רק היא ידעה עד כמה באמת היא חפצה להישלט, ועד כמה הפנטזיות שלה היו קיצוניות ומוחשיות...
"כבר אמרתי שאין לי כוח אלייך?"
"אולי תשתוק?"
"אולי תסתמי? איפה הגאג כשצריך אותו?"
"איפה הפלאג כשצריך אותו?!"
"אולי תשתוק?"
"אולי תסתמי? איפה הגאג כשצריך אותו?"
"איפה הפלאג כשצריך אותו?!"
מסתכלת על השעון, הדקות מתקרבות, פותחת את המנעול בדלת, קושרת מטפחת על העיניים, מחכה. עומדת עם הגב אל הקיר, ממש מול הדלת, ואז הוא נכנס, ואני שומעת אותו נועל את הדלת אחריו...
עד שהכרתי אותך, הצגתי את עצמי כ"שמנה מתוסבכת". אני לא יודעת אם אתה עדיין זוכר, אבל כששמעת אותי אומרת את זה, הפטרת בזלזול: "אל תחמיאי לעצמך, יש מעט מאוד אנשים באמת מתוסבכים בעולם הזה"...
היא דפקה בדלת. השעה היתה שתיים עשרה בצהריים של יום שלישי. הצצתי דרך חור ההצצה בדלת וראיתי אותה: שיער בהיר, פנים מושלמות, גוף יפה. באמת מתנה נחמדה, במיוחד כשאתה לא מצפה לאף אחד...
יושב מולה על הכורסה. לא זז. מבטו נעוץ בשלה, נשימותיו איטיות. אצבעותיו מתופפות על ירכו בקצב, דבר לא זע בחדר מלבדן. שקט...
"אדוני," אני אומרת לו, כשהוא ישוב על הכסא מול המחשב, ראשי מונח על ברכיו, ידיי מחבקות את רגליו, "אני מנסה ללמוד את המילים של הפסיכומטרי וקצת מתקשה. תוכל בבקשה לעזור לי?"...
השעה הייתה שבע בערב, הוא התקשר. ביקש שאגיע לגני יהושע על שפת הירקון, בדיוק בשבע ושלושים. נתן הוראות ביגוד, מיקום מדויק לחניית הרכב, וניתק את השיחה...
אתה אומר לי: כן, אז כן. אתה אומר לי: לא, אז לא. אני אומרת לי, כאילו לך, שעכשיו אני שלך: בוא תעשה בגופי, בוא תעשה לי, תעשה לי מה שאתה רוצה! אני שלך-שלך, אני בידיך, אני לך...
אני מרגישה שהוא כועס עלי, אני אפילו לא צריכה להסתכל עליו בשביל לדעת, וגם ככה הוא לא נותן לי להסתכל. הוא סינן לעברי: "ראש למטה. תמתיני", לפני חצי שעה בערך. ואולי זה היה רק לפני חמש דקות, אולי לפני שעתיים, אין לי מושג...
כעת את קשורה לרצונותיי, מעוצבת בתנאים של אסירה נחשקת, תפורה בגווני ההצלפות העוטים את גופך הכנוע, אשר מנסה להיאחז בכל אפשרות של תזוזה...
שעה ארוכה התכוננה, לובשת בייבי דול קצר אדום לוהט, ומתחתיו, חוטיני מפתה. חלקה, ריחנית ורכה נכנסה אל המיטה, שוכבת בתנוחה חתולית – מחכה...
אמילי רוכנת מעל שולחן המחשב. היא יודעת שאסור, אבל היא שם בכל זאת, מקלידה באצבע אחת על המקשים, מרפק היד השניה רכון על השולחן. "האדון שלי", היא כותבת, "לא מרשה לי להשתמש במחשב בלי פיקוח"...
"אתה מזניח אותי," אמרה לו בכעס. "כל היום אתה באולפן ההקלטות, ואני מבינה שאתה צריך לעבוד, אבל אני כאן, ממתינה לך. האם אני צריכה לחבר מיקרופון לאוזנך בכדי שתקשיב גם לצרכים שלי?"
זה זורם במורד גבי, אני נאנחת חרש. שומעת את קול צעדיו מאחורי ונושמת לאט, וכל נשימה היא מאבק בפני עצמו, אולי הוא ירגיש את הפחד שלי...
רוצה אותך הכי אמיתית, הכי פגיעה, הכי פריקה. תפרקי מולי, תתפרקי, תני לעצמך לבכות, לראות, לחוש. אך את חזקה, לא נשברת. כל כך מפחדת לאכזב את אדונך ורק רוצה להיות הכי יפה, הכי טובה, הכי מושלמת...
הוא מקבל את ההודעה ומחייך לעצמו. חיוך קצת עצוב. הוא לא חיפש שליטה, לא רצה לתת לה שום דבר, מלבד מה שהשתוקקה כל כך לתת לעצמה. הוא מטייל בשדרה החשוכה, אוהב את אוויר הלילה הקריר, מצית סיגריה וחושב עליה...
''יש לך שתי דקות להחליט בדיוק מה את רוצה שיקרה עכשיו, איך את רוצה שנמשיך," הוא אומר. הראש והבטן, קצות העצבים וחוט המחשבה מנהלים עכשיו מאבק בתוכי, זוכרת את מה שהוא אמר: "לא אבוא אלייך עד שלא תהיי מוכנה. אינך ראויה לגופו של המאסטר עד שלא תהיי מוכנה אליו. ואני אחליט מתי את מוכנה"...
רואים את הבחורה שיושבת לידכם במשרד, ברחוב, הבת של השכן ממול, או המלצרית שמשרתת אתכם עכשיו במסעדה? זאת יכולה להיות היא. האמת? לא הייתם מעיפים בה מבט נוסף, ואם כן הייתם מביטים בה, אולי הייתם נעצרים לשנייה ומביטים בתוך העיניים שלה, ורק אז הייתם מבינים...
היא רצתה להילקח כזונה, ללא רגש, ללא שום משחק מקדים, להיות על ברכיה כפי שירצה גבר שהיא לא מכירה ולא פגשה מעולם קודם לכן. היא תעשה כרצונו, תענג אותו בהתאם לצרכיו, תהיה שלו כפי שיצריו יכתיבו לה...
היא כורעת על הברכיים בחדר השינה. לא כבולה, עיניה לא מכוסות. הוא יושב ליד שולחן העבודה, אבל היא רואה רק את רגליו מפני שמבטה מושפל מטה. הוא העמיד אותה כך לפני יותר מעשרים דקות, ואף כי חמש הדקות הראשונות היו קלות, כאב החל לחלחל אל השרירים המאומצים, מוחה את החיוך הזחוח מפניה...
ההוראות שקיבלה היו ברורות ומדוייקות. "תבואי במיני שחור קצר, ללא תחתונים, שיער אסוף לקוקו גבוה. כשאת מגיעה, שבי על הספה והישארי כך עד למתן הוראות נוספות ממני." למרות ההתרגשות שאחזה בה, היא סירבה להיכנע, לא הצליחה לקבל על עצמה מרות מוחלטת...
קליפים