סיפורים
פנטזיות וסיפורים אישיים
כבר בתחילת הערב ידעתי שמשהו הולך להיות שונה. זה הורגש באווירה המחשמלת שבערה מסביב. נגיעות, ליטופים ומבטים של זימה, הכל או כלום - וכלום לא מוגדר...
כשבאתי אליו, הוא אמר לי שהתנהגתי רע מאד, ושמגיע לי עונש קשה. ואז הוא ציווה עלי לשכב על הבטן, וסרבתי. אבל לא כל מה שמשפר את הרגשתנו מועיל לנו, ולא כל מה שמכאיב לנו הוא רע, וחוץ מזה, יש לנו ברירה?...
לא לזה ציפיתי, חשבתי שזה יהיה עוד מפגש רגיל, שבסופו כל צד יחזור למקום שממנו בא, עד שיחת הטלפון שכנראה תבוא כעבור יומיים ותסמן את הפגישה הבאה. מנסה להגיד איזו מילה באמצע, אבל ללא יכולת...
אני קוראת את תנאי החוזה, לוקחת את העט מעל השולחן וחותמת. הוא קרב אלי, לוקח את העט וחותם גם הוא. ואני יושבת פה מבולבלת לחלוטין: איך תוך רבע שעה הגעתי מראיון עבודה - לחתימה על חוזה שייכות...
ניו יורק. תחילת הקיץ. לפני הסיוט הגדול של יולי אוגוסט. אחר צהרים שקט, לפני טיסת חצות לארץ. מטייל לאט בשדרה החמישית. את העין תופסת פרסומת - המכירה החצי שנתית של "ויקטוריי'ס סיקרט" (הלבשה תחתונה לנשים)...
סיפור מחווה לצ'כוב, שמת בגיל 44 בלבד, ושביצירתו המדהימה הציג את גיבוריו חסרי ההוד, באירוניה דקה ומאופקת, ובהימנעות מכל הערה שיפוטית.
באמצע קריאת מאמר קופץ לי פתאום חלון מעצבן של אתר היכרויות. אני שונאת את השטויות האלו. התעלמתי. מספר דקות עברו ושוב החלון המעצבן מופיע, שוב סגרתי אותו, שוב הוא נפתח... זה סימן?
נשמעת נעילת אזעקה. צעדים בחנייה. הדלת שלי נפתחת ואדוני נכנס. אדוני מטייל סביבי, סוקר את החדר, בוחן את גופי. השגעון של השקט. אי הידיעה של העתיד להתרחש, הציפייה. אני כולי דרוכה, מוצפת...
מתה על ההדסון האוניות נידמו כטירות עלומות על רקע אור הדימדומים. משייטות לאי-שם רחוק וקסום, למשאת נפש, צפירה עמומה, אות לנודד...
נכנסת לחדר בו נמצא אדוני. אדוני יושב על המיטה ומחכה לשפחתו. מיד מתבקשת לרדת על הברכיים מולו ולא להישיר מבט בלי אישור. נורא רוצה להישיר מבט, נורא רוצה לנשק את אדוני, אבל לא מעיזה אפילו לבקש...
הכל התחיל בכלל מאהוד. לפני שלוש שנים. היינו יחד, ומהר מאוד הקשר שלנו הפך אותי להיות הכלבה שלו. זה פשוט קרה. מצאנו שהרבה יותר נעים לשנינו לתפקד מתוך הקסם הזה של ההתמסרות, של השליטה...
מטוס המודיעין של חיל האוויר רעד והשתעל בעודו מגהץ את נתיב "אלסקה", משתדל ככל יכולתו לקלוט מידע רגיש מהאויב ובה בעת לא לרסק את גופו הזקן והמרופט על יושביו. על צג המחשב יושבת דניאל, שעושה משמרת ראשונה...
עד כמה רחוק ניתן להגיע בכניעות, למקום בו העצמי מאבד כל משמעות, המקום שהרבה מאיתנו חולמים עליו, אבל רק מעטים הגיעו.
יושבת בחדר העבודה, בכורסת המנהלים הרחבה, וחוטאת לי קצת בעיון בסיפורי הכלוב. לא מודעת לחלוטין לזוג עיניים ירוקות, עירניות וחודרניות, העוקבות להן בשקט חתולי, מעבר לכתפי, אחר חומר הקריאה הלא שגרתי שלי...
הו מה מדהים הסיפור / שאספר לכם אצילים נכבדים / סיפור על אביר ומלכה / שאל תוך רומן אהבה נשאבים. / היא מלכה / העונה לתואר שפחה / והוא משורר הנלחם על לבבות גבירות כמו נמר...
זה היה יום קיץ חם ולח מאלו הבלתי נסבלים. היא עמדה בכניסה למועדון וחיכתה לחברותיה שיגיעו. המועדון היה המקום בו נהגה לבקר כשרצתה קצת להשתולל אך מעולם לא דמיינה את אשר יקרה בהמשך...
פתאום היא מופיעה משום מקום. היא בת 27, היא מדהימה, היא מקסימה, היא סקסית בטירוף, אבל בזמן שהתגייסת, היא עדיין לא נולדה, ואתה מוצא את עצמך מעדיף לדבר אתה על היידגר...
קרולין, בת שלושים וחמש ואמא לילד בן חמש, נשואה בעושר אבל לא באושר, ניצבה מולי. נתתי לה כיסוי עיניים כמו במטוסים והיא, מרגע זה ואילך, הפכה לעיוורת לחלוטין...
היא מרגישה אותו לידה, את חום גופו, את נשימתו לידה. היא לא זוכרת איפה היא. לאט לאט הזיכרונות שבים אליה. היא מנסה להסתובב, לגעת בו, אבל מגלה שהיא קשורה...
החדר היה מוכן לבואה, הנרות שדלקו כבר כמה שעות, אזיקים מחוברים לכל ארבעת קצוות המיטה, כיסוי העיניים, הקיין מונח ליד המיטה ותיבת ההפתעות של אדונה...
הוא בא אלייה לעבודה, מציץ בה מהצד. הוא מביט בה והיא לא רואה אותו. הוא יודע שהיא שלו ורק שלו, אבל הוא לא ראה אותה כבר הרבה זמן...
ההקדמה ובה יסופר על מנחם מנדל, חובב הטיפה המרה, ועל בלה פרומה, אלמנת השוחט, שתי נשמות בודדות המוצאות זו את זו בעיירה הקטנה...
האולם היה מלא אנשים עטויי מסיכות שחורות מעור, קולות השוטים נשמעו למרחוק, ריח הדם עבר באפה, ראתה עבדים ומלכות מקיימים את טקסיהם, אדונים ושפחותיהם מבצעים זממם אלה באלו...
קראו לה ג'וד – נייס ג'ואיש גירל - ככה לפחות חשבתי בהתחלה; היא דפקה חלושות על הדלת, אני כמובן לא שמעתי, אבל אז היא הופיעה, עם שני ספרים חבוקים בידיה, שיער אסוף בקשת וחיוך ממיס...
יד לשריון