סיפורים

היום מלאו שנתיים לפטירתו המדהימה והמוקדמת של קייל, חבר הכלוב וחבר טוב. לרגל יום השנה העצוב הזה אנחנו מפרסמים סיפור שלא הספיק לראותו מתפרסם בימי חייו. מתגעגעים, קייל

הוא המאסטר שלי, האדון, מושלי ללא עוררין. הוא זכה בי בלי שהיתה לי מעולם יד בדבר. הוא מפקיר אותי לחסדיהם של הגברים הרבים שעוברים במיטתי, מעביר אותי ביניהם כמו השפחה השותקת והכנועה שאני

היא יורדת על הברכיים ואז מתחילה להגיד משהו כמו "זה מלוכלך", אבל היא לא מספיקה כי אני נותן לה סטירה. אז היא שותקת. אני מוציא את הזין שלי ואומר לה למצוץ. כשהיא מסיימת להכניס את החלק מהזין שלי שהיא מסוגלת להכניס לפה שלה, אני מחזיק לה בשתי ידיים בראש ודוחף אותו עד הסוף

הבגדים הנקיים הוכתמו מהיין שניתז לכל עבר. המפה נראתה אדומה כדם. הצלחות התרסקו בקול גדול. על הרצפה היו פזורים ראשי דגים בוהים חסרי עיניים, שוחים בתוך ג'לי עכור ודביק. מחולצתו של אביו טפטף לאיטו גוש דבש ותסרוקתהשל אימה התמלאה ברבעי תפוחים, היא נראתה כאילו יצאה מסט של סרט של פליני. הוא התנצל בפני האורחים. אנחנו חייבים מרתף, היא אמרה לו

להתעלם מזה שאתה יודע איפה היא אוהבת שנוגעים בה ואיפה היא ממש אבל ממש לא. אתה לא חייב תירוצים. תהפוך לאובייקט. תנטרל. תמסור. תעביר ותשלוט. תתחיל מההתחלה. תתייחס אליה כמו אל מגששת טרייה. לחזור עם אותם ניואנסים נדושים אבל מחייבים. לא להפוך אותה לאובייקט. להחזיר אותה לאובייקט שהיא הייתה תמיד. וכך תישאר. גם במסווה של אמא ורעייה ומאהבת ואשת סוד ושותפה לחיים.פשוט להחזיר אותה לאובייקט שהיא.

היא נרתעת, כושלת על ברכיה ושולפת אותו, מכניסה אותו לפיה ומוצצת. הוא מזדקף, והיא מפשקת את רגליה למענו, מרטיבה את עצמה קצת בג'ל. הוא חודר, היא גונחת. אחרי כמה דקות היא מרגישה אותו מתכווץ בתוכה. היא נאנחת עוד קצת, ומוותרת לו. היא מושכת את השמיכה ומתעטפת בה. היא נרדמת מושפלת.

בתי שחי מזכירים לי כוס, רק שבתי שחי באים בזוגות. גם הכוס וגם בית השחי, שניהם איברים מוצנעים, ריחניים, שקועים, מעוטרים בשיער (לפחות במקור), רגישים למגע, ובעיני חלק מאיתנו גם מגרים וחושניים למראה, למגע ולהרחה, או אם תרצו, למישוש ולהסנפה.

היא סגרה את הטלפון וכבר התחרטה שהסכימה. היא כל כך נהנית כשהיא מכריחה אותם להתחנן בדואט, ליילל ולנבוח דרך הטלפון עד שהיא מסכימה שוב ללכת אליהם. לא שאין לזה גם יתרונות, הרי בסופו של דבר זה נחמד לצאת מהחור שהיא גרה בו ולהעביר את סוף השבוע בבית הגדול שלהם.

החלטתי להוסיף כלי נגינה נוספים לתזמורת. ולחילופין – להסיר אלמנטים אחרים. על כן פיה נסתם בתחתוניה, אשר ספגו את נוזליה קודם למעשה הבעילה. את צמד שפתיה העליונות הדבקתי בנייר דבק

אני יודעת שאתה נהנה כשאני נהנית, אבל הפעם תחשוב קצת אחרת. אל תקשיב לקריאות הכאב שלי, אל תדאג לי, נצל אותי, תכאיב לי, אל תעצור לשאול אותי אם אני מוכנה, אם זה בסדר, אם טוב לי, אם קשה לי, אם רע לי, אם קר לי מדי. לא שברת אותי עדיין.

הורדתי את הבגדים וקיפלתי אותם בפינה. ידעתי שככל שאני אעשה את מה שהיא אומרת, כך יגדל הסיכוי שאני אשן הלילה. "תמזוג לי כוס יין ותביא אותו למרפסת", היא אמרה. השפלתי עיניים. ידעתי מה יש במרפסת.

היום גם מפריזים בערכו של הסטוץ וגם לא מעריכים אותו מספיק. אבל זה סטוץ אחר. זה סטוץ בין מאסטר מנוסה לבין שפחה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, אישה שידעה לשמור את עצמה ולשמר את עצמה באותה נשימה.

הוא עומד על הברכיים על ארבע משבצות בדיוק בסלון שלי. הוא עירום ועומד לו. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שראיתי גבר אחר עם זקפה. זה מוזר לי, אבל לא מוזר כמו שזה היה לפני שעתיים, כשהיא באה איתו עם שרשרת ומזוודה קטנה.

היא הורידה את הרתמה המתאימה מהמדף והראתה לי אותה. אמרתי לה שאני סומך עליה לחלוטין. היא אמרה שהיא צריכה לעלות למעלה כדי להביא לי רתמה חדשה מהאריזה. בינתיים חזרתי לבחון את הצעצועים שהשארתי על המדף. גפן חזרה עם הרתמה כשעל פניה חיוך ממזרי. "אתה רוצה לנסות אותם?", שאלה והצביעה על המדף. הבנתי מיד למה היא מתכוונת. היא אמרה לי לחכות והלכה לנעול את דלת החנות.

"אני עושה את זה כדי להזכיר לך שאתה לא לבד במערכת היחסים הזו, ושאני לא רק החבר שלך והאדם שאתה חולק איתו דירה אלא גם האדון שלך, ויש דברים מסוימים שאתה צריך לחשוב עליהם פעמיים לפני שאתה עושה אותם, כמו האם הגיוני להיעלם לשעות בלי להודיע ובלי להיות זמין כשקבענו תוכניות." הוא קיפל בזהירות חגורה לשתיים, וידא שהאבזם אצלו ביד ולא עלול להתעופף ולפגוע בבועז, והנחית אותה על הירכיים שלו. את החגורה לא היה צריך להציג בפני בועז, לא אחרי מה שהוא קיבל בבית, והוא ייבב וניסה להתחמק ממנה.

"מה עכשיו?" אמרה בקול הכי יציב שהצליחה לגייס והביטה בו בהתרסה. "תעלי על המיטה ותעמדי על ארבע, ראש למטה, תחת למעלה וידיים לצד הקרסוליים", הוא אמר ויצא מחדר השינה.
בשלב זה כבר לא היה לו ספק שהיא תבצע את מה שפקד עליה, חשב לעצמו כאשר צעד חזרה לחדר השינה, חמוש בחבלים.

הנה משהו שישמח אותך. בואי, על ארבע. מאז שהחלפתי לך מרכך כל כך כיף למשוך לך בשיער. שימי את הכוס שלך על המגף שלי. תתחילי לחכך. את יכולה לחבק את הרגל שלי. אני אוהב אותך כשאת מסתכלת במבט מסכן כזה מלמטה. כן, הנרות האדומים יותר כואבים. אבל תראי איזה יפה הוא דולק.

חדר 306. סדק צר. הדלת לא נעולה. דחיפה קלה והדלת נפתחת לרווחה.
עיני פוגשות בישבנו המוצק והמורם.
"בוקר טוב, גבירתי". המשפט הראשון מבין שניים שמותר לו לומר בזיון של בוקר.

"תראה את עצמך, כמו כלבלב רטוב", צליל אחר, ישן, מתגנב לקולה, "אתה יודע מה עושים כלבלבים?"
"מה?" אני ממלמל.במקום תשובה אני זוכה במשיכה חזקה ברצועה המחוברת לקולר שלי שהופכת אותי על גבי. "כלבלבים מלקקים", מגיע אלי קולה כאילו מעולם אחר, שעה שאני משקיע את לשוני לתוך איבר מינה.

הוא שיגע אותך ביחס שלו לנשים, ילד מדהים ביופיו שלא ידע להעריך מה יש לו. ואז, לילה אחד, לקחת אותו אליך לדירה.

“הנה אני נוסע על כביש תל אביב – באר שבע. ולידי, מעבר למעקה הביטחון זה כביש באר שבע – תל אביב, נכון? אותו דבר אבל הפוך. למה, הוא לא מגיע גם לבאר שבע? מעניין אם בכביש באר שבע – תל אביב ניתן להגיע דווקא מתל אביב לבאר שבע. זאת אומרת הפוך.”

במעלה המסע הנוקב אל הכאב, אל עינויי הגוף החדים, ניבטה אלי נשמתה. מתוך יסוריה ראיתי אותה מחייכת, משוחחת, מקשיבה, מתנהלת. מתוך ההשפלה ניבטה אלי דמותה המיוחדת, הסקרנית, החכמה, עתירת הקצוות.
לא הייתי יכול לנתק בין השפחה הנתונה למרותי ובין דמותה האחרת. שניבטה אלי תמיד. האצתי את עוצמת יסוריה. שמחתי בקושי הזה שחוותה. אותו הייתה תאבה כל כך לצלוח. למעני. למענה.

"אין כאן אף אחד" היא אמרה "הרם את הכותונת והראה לי את הזין שלך. עומד לך פולו? אני מעמידה לך את הזין?"
"בבקשה גבירתי", התחנן פולו.
"הראה לי את הזין פולו או שאצרח. ואז לבטח תסורס או אף גרוע מכך".

נעמה טלפנה אלי מוקדם יותר הערב עם ההצעה הזאת, אמרה שזה נראה לה כמו מסיבה ממש נחמדה. שאלתי את רוני אם בא לה משהו כזה, והיא אמרה שכן, והאמת ששמחתי כי אחרי ערב כזה ידעתי שרוני תהיה חרמנית יותר.

היא ידעה שהוא צודק. הוא תמיד צדק והוא תמיד יצדק.

"אני רעבה, בוא לאכול", והיא מקפצת החוצה מחדר האמבטיה, כבר לבושה בפיג'מה ריחנית ועוטפת שקנה לה. יוני, מתוסכל, נשרך אחריה. לו אסור היה להתלבש. סנדרה התיישבה לשולחן ויוני שירת אותה נאמנה. לאחר שהגיש את האוכל לשולחן, הוא תפס את מקומו לרגליה, מלקק את המרק מקערת כלב. ככה היא אוהבת אותו.

סיכום הפרק, היא משתנקת והחבל נרגע מעט. גופה מתכופף ומתקרב אל הספר והוא חודר אליה בישבן. לאט, כל מילה - מילימטר. היא נפתחת אליו עד שהכל נכנס. הוא מושך את שערה אליו, מסובב את ראשה ומנשק אותה על פיה.

"לשם", אני מראה לך לאן אתה נכנס. באותו רגע אני מרגישה את הבטן שלך מתהפכת, את העלבון - אתה נכנס לבאגז' בעוד שאנחנו נוסעים במכונית מרווחת ונעימה. ואתה, כעבד צייתן, מעמיס את התיקים ונכנס לתוך הבאגז'.

"אני לא מרשה לך לגמור בשעתיים הקרובות, כי תמצא עצמך עובד קשה מאוד בין רגלי בזמן הזה".
"אין לי איך להודות לך, גבירתי", אני אומר בבושת מה.

מי שמסתכל בעיון, ולא בטוח שמישהו מעוניין לעשות זאת, יכול לראות הבעת אי נוחות גדולה על פני הכלבה-אישה. האם זה מפני שכואב לה (ישבנה האדום מספר שבהחלט ייתכן שזו הסיבה), או שירכיה כואבות מההליכה על ארבעותיה? ייתכן שהיא סתם מרגישה מושפלת מהמעמד בו היא עירומה על ארבע למרגלות גבירתה הלבושה.