סיפורים

חפץ מטונף בזרע וזיעה של גברים זרים, כלי קיבול. אולי הוא בכלל לא שם. אולי ברגעים אלה הוא מזיין אחרת, נוגע בה כמו שרק הוא יודע.

היא שוכבת בשקט, מקשיבה לטלוויזיה. מנסה לזוז קצת, לשנות תנוחה. החבלים חותכים את הידיים והגב כואב. היא דומעת והראייה שלה מטושטשת. היא מדמיינת לעצמה שברגע שהוא ישחרר אותה, היא תתמוטט על הרצפה. תתכרבל לתוך כדור ותשקע לתוך עצמה.

מה זה היה, אני מנסה לפענח, תתפשטי? תשבי על הרצפה? תתקרבי? או סתם תעופי לי מהעיניים? השניות עוברות ואני עדיין עומדת, מביטה בו, מנסה לדלות רמז ממבטו.

אני צריך לכוון אותך לפני אבל לוקח לי רק כמה רגעים לפני שאני מרגיש את החמימות דרך הבד של התחתון. כן, המיתר מוכן

החלטה חשובה ברגע שנתקבלה, כך פירט הסופר ג'ון הווארד, ממתינה בסבלנות בג'ונגל היומיומי ואורבת לשעת הכושר כדי להתממש

"אה... אדוני... חשבתי אולי לשנות קצת. מדוע תמיד אנו משתמשים באותו הדימוי של כלבה כחיה למשחקי השפלות? אולי נצא קצת מהמסגרת ונהיה מקוריים?"

גם עכשיו, אחרי שבועיים בעבודה, הבהלה הזו התחפרה בתוכי. לפעמים היה נדמה לי, ברגעים מסוימים, שהיא לא שם, אבל אז, במבט אחד שלו, היא שוב היתה מזנקת עליי, ומשתקת את היכולת שלי להגיב – לא לדבר, לא לכתוב, לא לחשוב; הייתי מורכבת אז רק מנשימות מהירות וקלות ובהלה גדולה וכבדה.

מדהים כמה נקבות משוכנעות שהן מוצצות על וכמה מעט מכן טובות בזה באמת.

התבוננתי כיצד הנקודה המבוישת בין האיבר שלה לחור התחת, מלוקקת בשקיקה ולאחר מכן מוכה ללא רחמים. ראיתי את ההשפלה של אצבעות חופרות ומתעמקות בכל חור ונקב בגוף שלה בזמן שהיא מתאמצת בנואשות לא לפספס אף תחושה

הם ישבו שם במרכז הסטודיו, היא בחליפת יום ההולדת שלה והוא בג'ינס קרוע. עישנו סיגריה מגולגלת חומה, דיברו המון וצחקו בלי הפסקה. רפי הציע לי לשבת איתם קצת.

אף אדם לא נולד עם הידיעה שהוא אוהב אלימות. את התחושה של היד שפוגעת בישבן, התחושה החמימה שמתפשטת שניה אחר כך. או חגורה, או שוט. אפילו סרגל פשוט, האלה שהיינו משתמשים בהם בשיעורי חשבון.

אני שונאת את ההנאה שאני מוצאת בהשפלה של להיות כלבתו של גבר שמנמן ומבוגר, את זה שהוא צריך לעשות כל כך מעט כדי לגרום לי לסיפוק

בבת אחת אני נזרקת למקום אחר, והמעבר הפתאומי הזה ממש מסחרר אותי, גורם לי להרגיש שהחדר כולו מסתובב סביבי. איך הוא אומר לי את זה? איך הוא יכול?

אתה תהיה בסדר איתו, נכון?
את סומכת עלי.
באש ובמים.

הוא כנראה הרגיש שאני מתכוונת להגיב "בלי וויכוחים." ירדתי על הברכיים והרגשתי את טעם ההשפלה. שמעתי צליל מהיר, "תספרי." החגורה שלו פגעה לי בבת אחת בגב. כאב מפלח תקף אותי. "מה לעזאזל אתה עושה?" עוד מכה. "אמרתי לך לספור זונה." ניסיתי להגיב אבל מכה שלישית רביעית וחמישית שתקו אותי. "קדימה." הוא זרז אותי. התחלתי לספור...

אני נשאר קשוב לנשימות שלה. יש שם רגע שאסור לי לפספס. הרגע שהיא מוותרת. הרגע שמתחיל כשהיא מבינה שאני לא שום דבר ממה שהיא רצתה ולפני שהיא מחליטה להפסיק. הרגע של שיא האכזבה. התזמון פה הוא קריטי

הוא לוחש לאוזני: "תראי את הזין שלי - כמה הוא קשה עכשיו ממך. את כל כך יפה כשאת בוכה. את רוצה להרגיש? בואי, תרגישי"

"אה", אני אומר. "אה, תודה". אני מאוד סקרן לדעת מה עומד לקרות. מתחת לחולצה שלה, הפטמות שלה התקשו ויצרו שתי גומות על האריג. הרבה יותר קיצוני מהפעם ההיא, שהשלט של המזגן התקלקל והמזגן היה תקוע על טמפרטורה נמוכה מדי. מה אני אמור לעשות? מה הולך לקרות? סקס על ספת הפסיכולוג? זאת אולי הפנטזיה הכי גדולה שלי.

מכורה נפשית למבטים האלה: מבטים עירומים, בלתי מתפשרים, קשים, מבטים שאומרים רק דבר אחד: "אני יודע מה את, ואת יודעת שאני יודע"

ואני לא יכול אפילו לראות את התנועה העדינה שבה היד שלה מצווה עלי לשכב בשקט אבל אני נשכב בשקט. ובשקט הזה אני יכול לשמוע, לשמוע את האצבעות שלה נסגרות על משהו ומחזיקות חזק בזמן שהיד השנייה שלה ממשיכה ללטף את הזין שלי ולרגע אחד פתאום ברור לי שאין לי מושג מה עומד לקרות

אתה מושך בשיערי, מרים לי את ראש, נותן לי לגמוע אוויר. משתנקת ומשתעלת אני מביטה בעיניך במבט של הכרת תודה אינסופית

היא דחקה הצידה את המחשבות הגועשות במוחה ופתחה את דלת חדרו. החדר היה חשוך יחסית, אך מואר בנרות אחדים. המחזה שנגלה אליה היה היפה ביותר שראתה מעודה

לא ככה היא חשבה שזה יהיה. הפנטזיה הגדולה והאסורה שהיא שמרה בליבה כל השנים. לא ככה.

אני כבר מעוצבן ממילא. ועכשיו זה – הטלפון שלה מצלצל. על הקו – חברה מעבודה / הבוס / המורה של הילד / הקוסמטיקאית הקרצייה / הדודה הזקנה / השד יודע מי

"בן זונה!" היא חושבת לעצמה כשהיא רואה את גבר מספר 4. הוא עומד מולה ומחייך, והיא נמלאת בתחושה של שנאה. היא תעבה אותו עוד מהכתיבה שלו בפורומים. הפגישה איתו במסיבות של הקהילה רק הגבירה את השנאה שלה כלפיו ועכשיו הוא נמצא פה מולה והיא לא יכולה אפילו לומר כלום, רק לנסות לרייר קצת פחות

לקח לי שבוע (בחלום זה עובר בצ'יק) להעיז לאונן. ולא רק בגלל הרעש. אתם יודעים, זה לא נעים לאונן על אשתך עם מישהו אחר, חסמים פסיכולוגיים ושיט, אבל כמה זמן כבר אפשר להתאפק.

"ויש שני היפוקמפוסים במוח, אחד בכל המיספרה" היא סיימה, מתנשפת. הוא ליטף והרגיע את הפטמה הדואבת שלה בסיפוק ושאל אותה איזה עקרון של למידה היא הדגימה עכשיו

"זה די מסריח," אמר השני. "למה אני לא יכול לעשות כלום?"

"כי אתה תחרוג מהתכנית, והבחורה מולך שילמה די הרבה כסף לקבל בדיוק מה שהיא רוצה".

"אני לא אחרוג משום דבר," אמר הצעיר. "אני גם יודע לקרוא מהדף. בחייאת, בן, אל תהיה אפס".

השתרר שקט במרתף. מים טיפטפו באיזה מקום. שילמה כסף! לקבל מה שהיא רוצה! אני לא מי שצריכה להיות פה! וכל מה שעומד ביני לבין החופש זה להגיד --

והפעם: גירסה חדשה לאגדה היפה העוסקת בנסיך, בנעל, בשלוש אחיות מרשעות ובאחותן החורגת לחלוחית, ומדוע כינוה כך

אולי אני אשלח אותך לעשן בחוץ עירומה עד שתמצאי נושא לשיחה. מעניין אם מרגישים את הכוס יותר כשקר. אם כשלוקחים שאיפה מהסיגריה מרגישים אותה בין הרגליים.