סיפורים

"תשתיני", אתה פוקד. "אבל אין לי", אני אומרת, "כבר השתנתי את כל מה שהייתי צריכה". "תשתיני", אתה אומר שוב, ועושה ככה עם העיניים לכיוון האדמה, ואני יודעת שאין לי ברירה. אני מנמיכה את ישבני עוד קצת, אני עוצמת עיניים ומדמיינת קולות של מים. אני מזכירה לעצמי כמה הייתי צריכה קודם, ויוצאות לי כמה טיפות.

פסעתי בצעדים הססנים לכיוון האגם, חולפת על פניהם של לא מעט קברים לבנים וקרים, מכוסים באבנים, עפר אפור ופרחים שנבלו כבר מזמן. נשימתי נעתקה כשהוא התרומם והבחין בי. הוא הסיר את משקפיו והביט בעיניי בשאלה ששאלתי גם אני את עצמי: "מה אנחנו עושים כאן באמצע הלילה?".

"הלו ..." ("רק חצי שעה עברה מאז תחילת המשמרת.")
"הלו? האם זו התלמידה האהובה עליי?"
"אדוני המנהל?" ("איך קוראים לו? שיט! שכחתי!")
"כן! את טובה! נו? מה שלומך? התנהגת יפה?"
"לא, אדוני המנהל! בשביל זה קראת לי לבוא למשרדך, לא?"

"אחת, אדוני. שתיים, אדוני".
היא נפלה ארצה על ברכיה.
"אני לא יכולה יותר!"
"אוי, מה קרה? נכנענו כל-כך מהר? אנחנו רק ב-שתיים!"
"למה, למה אני?! אוף, תמיד אני נדפקת".
"הרצונות שלך הביאו את זה עלייך".

מבטו קרא עליה תיגר מעברו השני של השולחן, מבעד לאפלוליות הצמיגה של החדר. לא מיד היא נענתה לו - מבטה חלף בהיסוס על פני המסובים הגוהרים מעל לעצמות העוף שבצלחותיהם, פניהם בעלי הבעה של זכוכית וכלביהם שרועים לרגלי אדוניהם בסבלנות אינסופית - ממתינים.

דפנה רצתה לראות אותו בוכה. רצתה לשבור אותו. היה משהו מאוד מתסכל בהתמסרות שלו אליה. לפעמים נדמה היה לה שהוא החזק, שהוא הקובע. כן, כשהענישה אותו הוא זעק לבסוף מכאב. כן, כשהשפילה אותו בצורה נוראית הוא נפגע. אבל היא הרגישה שהוא לא ממש נשבר. זו היא שנכשלת.

השעון הכה חצות. לבוש בחלוק ישן, הוא ישב בכורסת העור האהובה והישנה שלו מול האח המבוערת וקרא ספר עב כרס בכריכה מרופטת. למרגלותיו, על שטיח הדוב, ישבה היא, עירומה לגמרי פרט לקולר עור דק סביב צווארה.

אנחנו נוסעים בין ההרים עכשיו. יום שמש חורפי נעים. הכל ירוק מסביב. תחושת חופש מלווה במתח. מגיעים לנקודת תצפית יפהפייה המשקיפה אל נוף ההרים. מורה לי לעמוד שם. לפשוט את בגדיי. מסתכלת עליו בעיניים שואלות. מחזיר לי מבט. יודעת שאין מה להתווכח. מקללת בלב.

"חתיכת כלב, אני אהרוג אותך!" היא צורחת, ונאלמת בהלם כאשר אני עוקר את החגורה מאחיזתה. הפרש עשרת הסנטימטרים לטובתי פתאום מקבל משקל. "כלב, תחזור חזרה לרצפה!", היא אומרת בקול רם, ופתאום נדמה שהפרש הגובה צומח לעשרים סנטימטרים. "אמרתי, תחזור לרצפה", אני שומע רעד קל בקולה. ההפרש גדל לשלושים סנטימטרים. היא נראית כל כך קטנה לפתע...

משעמם לו, הוא התלונן שמשעמם לו. אז הוא משחק איתה. הוא אוהב לשחק משחקים. השיחות שלהם במסנג'ר הגיעו הרבה פעמים למשחקים, משחקי מילים, משחקי גילוי אחד על השני, משחקי התקלה הדדית, כל מיני משחקים שאנשים יכולים לשחק במדיום טקסטואלי. אבל...

היא הלכה בזהירות על העקבים הגבוהים, מבטה החושש מתרוצץ על הצללים של הסביבה הבלתי מוכרת. הם היו במושב. מקום הולדתו. הוא הדריך אותה בנייד איך להגיע לשם. והיא, במיטב מחלצותיה, עם כל רצונה להרשים אותו במראה העדין והמאופק, דידתה לעבר הגורן, שם אמר שיחכה לה. גורן. עוד מילה ארכאית מוזרה שנתקלה בה רק בשיר ישראלי ישן נושן.

התגלח מול הראי בבוקר, לקראת ראיון העבודה, שחיכה לו חודשיים. סוף סוף עבודה ראויה. משכורת גבוהה, עניין, מעמד. הרגיש גבר. עד אתמול הוא חשש מהראיון. אבל אתמול היא באה שוב, וחוויית השליטה שהעניקה לו, נסכה בו בטחון. הגבריות שבו ניעורה שוב, והוא הרגיש שהמשרה עומדת ליפול לידיו כפרי בשל.

לפעמים אני עוד שואלת את עצמי איפה נשארו הכנפיים שלי. אני מדמיינת אותן, מוטלות בערימה עם הכנפיים שלו, זה שאני לא רוצה לזכור. כל כך הרבה זמן היינו כלואים ביחד. טלאים של שחור בוהק ולבן מסנוור, מתערבבים זה בזה, עם נתזי אדום עז של דם – צבעו זהה אצל שנינו. (שלושה סיפורים קצרצרים, על שניים שנפלו לחוד וכלואים ביחד.)

"בוקר טוב", קופצת הודעת מסנג'ר על המסך מולי.
אדוני. מחייכת לעצמי. עונה לו.
"את בעבודה?"
"בבית".
"היום תלכי לעבודה ללא תחתונים".

"על הברכיים, שפחה", אמר הגבר במסכה ואני כרעתי. "הביטו בה. גיל: 21, גובה: 1.65, משקל: 64 קילו. מידת חזייה: C 75, מותניים: 69, ירכיים: 98. שיער שחור ועיניים חומות. עור שחום. עברה שני אדונים כולל הנוכחי. שאלות לפני שאני מתחיל במכירה?" שאל בתקיפות.

"אנחנו לא הולכים לסשן היום, חמודה." קולו היה שקט ועצור. "היום יהיה יום מיוחד, משהו שונה."
"מיוחד?" הריגוש החל לבעבע בה.
"מבחן קטן", אמר ולא יסף.

כל כך הרבה קרה בזמן מועט. הכניעה שזרמה ממני בצורה כמעט מוחלטת, הרצון בכניעה. סשן ראשון, אשר חיכיתי לו זמן כה רב. חשבתי על הצלפות, על כאב, על קשירות, על אטבים. לא חשבתי על מה שקרה בפועל.

אם היא היתה הולכת ברחוב לא היו רואים עליה. בעצם, על אף אחד מאיתנו לא רואים. אבל עליה באמת לא רואים. רווית, עורכת דין. מעל שנה היא בכלוב. רוצה, מעוניינת, חוששת ופוחדת. המעמד שלה במקצוע שלה לא מאפשר לה לעשות טעויות. המעמד האישי שלה בזוגיות הוא כה כושל עד שאין עוד מקום בו היא לא טעתה.

נו דוקטור, אתה יודע. העור הלבן הזה, מתוח כזה ודק, וקצת רואים נימים של דם שמטפסים על הרגל. מה, אל תגיד לי שאתה לא מסתכל לשמה. לא? אפילו לא קצת? טוב אתה בטח סתם מתבייש ממני, או שאתה פוחד לשבור את הדיסטנס הזה שיש בינינו, הא דוקטור?

"אני לא יכולה. בבקשה. אל תבקש ממני את זה. כל דבר אחר... בבקשה, אדוני." היא ישבה על ברכיה, על המיטה, דמעות זורמות על לחייה. כל כך רצתה לרצות אותו, אבל הבושה היתה הכאב הכי עמוק שהרגישה עכשיו.

"פתחי את המצלמה, כלבה. אני רוצה לראות אותך", קפצו המילים מולי. אני כלבה. כועסת. מה פתאום הוא מדבר אלי כך? נרגשת, מגורה, אני כלבה. הפנטזיה מתגשמת. "עכשיו התפשטי ועמדי מול המצלמה. יש לך שלושים שניות לעשות זאת".

בוחנת את עצמי בפעם האחרונה מול המראה. המראה אדוק, שמרני. חצאית לבנה ארוכה, חולצה שחורה עם מחשוף קל, נעלי עקב שחורות לא מחמיאות במיוחד. לא פלא שחושבים שאני בחורה דתייה. רק שמתחת, הגוף חשוף לחלוטין.

חודשים עברו מאז קיבלה האלי את ההחלטה האחרונה בחייה. זמן רב קודם לכן, כבר קינן הרצון בליבה. היא רצתה להיות שייכת לו לחלוטין. לא רצתה עוד להיות שותפה להנאותיו, אלא רצתה להיות שפחתו, רכושו. והיא רצתה להביע את זה בפניו, אך חששה ממה שיחשוב.

כבר מן המציצה בכביש הערבה, הייתי יכולה להבין באיזה גוון תצבע חופשתנו. חופשה משותפת ראשונה, יום אחרי שזרקתי אותו מלבי. יום אחרי שזחל, ועוד איך זחל. ואני עד הערב מותחת מושכת מתלבטת אם ראוי שניסע, אם כדאי שאסע, ויודעת שלא. ובכל זאת.

למדתי לראות באמצעות עורי. כל תא ותא כאילו הצמיח אלפי ידיים זעירות שמיששו את האוויר מסביב. ניסיתי לקחת נשימה והבזק של כאב חד פילח את החזה. ריאותיי קורסות תחת משקל גופי, נכנעות לכוח המשיכה.

השולחן היה עטוי מפה צחורה, הנרות דלקו בפמוטים. הכלים היו ערוכים בסדר מופתי, וסידור הפרחים ממוקם במרכז השולחן. היא בדקה כי כל הנרות במקומם, והעיפה מבט אל הקישוטים הקטנים שהעזה לתלות, מחוץ לרשימת ההוראות שקיבלה.

''את יודעת שפחה, את קצת כמו רפונזל'', צוחק אדונה בעת שהיא למרגלותיו. "היא הייתה שבוייה במגדל שלה, וזו הייתה המציאות שלה."

באותו חורף נסעתי אל המחוזות החמים של הארץ הגדולה. סוג של בריחה? נכון. אבל אתה לא יכול לברוח מעצמך. אתה נוסע איתך, ואת זה אתה אף פעם לא לוקח בחשבון.

הותיקה אמרה לחדשה שקודם כל היא תעמוד למבחן - פשוטו כמשמעו. היא תעמוד והוא יבחן אותה. החדשה קצת רעדה והותיקה ניסתה להרגיע, אבל ידעה בלבה שלמעשה היא זו שעומדת למבחן - גם אם לא באופן מילולי שכזה. היא זו שבחרה אותה והוא יבחן את בחירתה. היא זו שלוקחת אחריות על המפגש.

הוא מגיע, ועל אף שתמיד יש לו מראה נערי, וזה המראה שאני מצפה לו כבר, הוא מפתיע, ומתיישב מולי בז'קט עור. כל הדומיות שבי נכבית ברגע, ושוב אני רוצה להיות קשורה באזיקיו ונתונה לחסדיי הצלפותיו.