סיפורים

בלי מילים אני מסמנת לו להתרומם מישיבתו. כמו מעצמו הוא מבין, פושט חולצה, מכנסיים, גרב ועוד אחד. בתחתונים לבנים הוא נראה קצת כמו ילד קטן שהלך לאיבוד בעולם של גדולים. עכשיו גם התחתונים הוסרו. הוא מרים שתי אצבעות לנחם את שפתו הפצועה. ביד זריזה אני מונעת ממנו כל נחמה. אני נושמת לעברו נשימות כבדות, עמוקות, והוא נושם אלי חזרה כחיה שניצודה, יודעת שאלה רגעיה האחרונים. תיכף גם נשימותיו יהיו שלי.

"יש שתי אפשרויות להמשך הערב", היא אמרה במפתיע. "אנחנו יכולים לעשות סשן ידידותי, או סשן קשה. מה אתה מעדיף?" אני חושב שסשנים, בדיוק כמו סקס, מאוד משתפרים עם ההכרות, וסשן פרוע דורש הכרות בשביל ליהנות ממנו באמת. "אני מעדיף שננסה את הידידותי", עניתי. "גש לחדר השינה ותמתין לי שם עירום", אמרה. יש משהו חזק מאוד בלהיות עירום מול אישה חזקה ולבושה.

טאקי הוא משחק פשוט למדי: מקבלים רצף של קלפים, וצריך להיפטר מכולם הכי מהר והכי נקי כדי לקחת את הפרס. אולם דרור ובני המציאו כללים חדשים: כולם משחקים, אך המנצח יכול להיות רק שולט. אם המנצחת היא אחת הבנות, הניצחון עובר אוטומאטית לשולט שלה. המנצח זוכה תמיד בבת הזוג של השולט המפסיד.

הוא עומד מולה. גבוה, מיתמר מעליה. מבטו נוקשה וקר. הכי מפחיד הרגע הזה. לא ההצלפות או הפקודות שיבואו אחריו. גם לא הטון הסמכותי, המתכתי כמעט. אלא הרגע הזה ממש.

אט אט, היא פקחה את עיניה. היא לא הצליחה להעריך את השעה כי החדר היה מאוד חשוך. מהר מאוד היא הבינה שידיה ורגליה כפותות, והיא ידעה שהיום הולך לכאוב. היא שמחה, אך גם הרגישה תחושה לא ברורה, לא שלווה. היא חשה בבירור שכבר בוקר, אבל החדר היה מוזר. לקח לה הרבה זמן להבין שהקירות צבועים בשחור! - שחור עם אותיות אדומות. קרן האור היחידה שבקעה מן החלון האירה על המילה:"STOP", מילת הביטחון שלהם.

מה שנמצא נמוך, למטה מפני הכביש, למטה מהמפלס עליו מהלכים בני האדם, אינו יכול להיות אלא אחד מאגפי הגיהינום. רגע אתה על המדרכה, ורגע אתה יורד במדרגות תלולות, עובר בפתח כמעט נסתר מעין, ומגיח אל תוך האפלולית. ברגע אחד הנחת מאחור את גלימת הנורמל ועטית על כתפיך את גלימת הטוטאל.

פגשתי את החברה הכי טובה שלי מגיל חמש-עשרה באמצע השדרה התל אביבית שלי, כשאני עסוקה בענייני "גדולים". לא ראיתי אותה כ-15 שנה. "את משוררת, סופרת או שחקנית, נכון?" היא שאלה. "ואת עדיין מעריצה את דוראן דוראן?" אני שאלתי. "זוכרת איך דיברנו על אהבת חיינו העתידית לבוא ומה הוא עושה בדיוק עכשיו?"...

הולך להיות משחק ממש טוב. חייבים לנצח. הפעם זה באמת חשוב ולא "רק ספורט" כמו שתמיד אומרים. אני יושב ונזכר בתמונה שהוא שלח לי. היא, השפחה שלו, נראית מצוין, בדיוק כפי שאני אוהב. שיער אדמוני, עיני שקד, ולחיים אדמדמות עם שתי גומות חן חמודות שמבצבצות לעיתים נדירות. התמונה מאד מחמיאה לה. היא נראית שייכת ולא שייכת, נוכחת אך משוטטת. רונן אולי בר מזל בדרך כלל, אבל בקרוב היא אצלי. התערבות זו התערבות, אני מזכיר לו.

במעלית, עבדי מנשק אותי. הוא גבוה ממני. הוא אוחז אותי כמו גבר. כל עניין השליטה פה מופרך. החדר נפתח, ואני מורידה את עבדי לרצפה. עדיין יש לו יותר מדי נוכחות. אני מורידה את הסוודר ואת הג'ינס שמעל למחוך, ומתנחמת במראה. אני מהממת. הציצים שלי נשפכים מעל המחוך. המותניים מידה 36 שלי מודגשים. עדיין אין לי שמץ איך אני הולכת להיות דומית.

יש לי נקודות תורפה, נקודות של פחד שאני לא יכולה להתגבר עליהן, והנקודה הרגישה ביותר היא מחטים. אדוני הוא חובש קרבי, לא מפחד ממחטים ומדם ויודע להתעסק עימם במיומנות, ועל כך העידו גם הסאביות הקודמות שלו. אבל אני זה סיפור אחר...

אני אוהב להכאיב לך בבית הזה. יש בו חמימות תל אביבית בימים גשומים. אין בו אח, אבל המזגן מזרים אוויר חם לחדר הגדול – זה שצורתו כצורת כדור אקדח, ווילונות כבדים מכסים את החלונות הגבוהים שלו.

פתחתי את הדלת. היא הייתה יפה. היא הייתה שלי. השפחה שלי. חיבקתי אותה חיבוק חם ואוהב ונשקתי לה על מצחה. היא התבוננה בחלל החדר, יודעת שהיא הולכת לפגוש היום את הכלב שלי.

האור מעומעם, אבל אני מבחין בסימנים על גופה. היא מסמיקה ומתחילה לספר לי בלחש על האדון, על ההשפלה, על הכאב, על הסיפוק. לפתע היא נשכבת למרגלותיי, ומבלי לומר מילה, תופסת ברגליי. אני נבוך בליבי, אובד עצות. מעולם לא פגשתי מישהי מהעולם הזה. אמנם תמיד פנטזתי, אבל מה פתאום זה קורה עכשיו?!

כפרחחית קטנה נתגנבה לחדר המחשב שלו בשעת היעדרו, והניחה נעצים קטנים על מושבו. ידעה היא שיבוא, יפתח את הדלת, וימתין בכניסה שתחלוץ נעליו. לאחר מכן יכניס רגליו החתוליות לנעלי הבית שחוממו מבעוד מועד ליד התנור, ויניח ישבנו האדנותי על כיסאו.

הוא ראה את היד החבושה שלי והבחנתי בזיק של דאגה חולף בעיניו. "מה קרה? נפצעת?"
חייכתי את החיוך המפורסם שלי, חיוך שמעוות את קצות השפתיים, מגלה שיניים, אבל לא מגיע לעיניים. "כן, נפצעתי. ובגללך!"
"בגללי?! איך?!"
"בגלל שלא פינית את הזבל, נעקצתי". החיוך השטני שלי הפך לצחוק. "אבל אל תדאג. גם אתה עוד תיעקץ"...

נכנסת הביתה. מוצאת אותו איתה. הם שוכבים יחד על הספה, חבוקים. "שלום", הם מחייכים אלי. "שלום", אני עונה, ומתיישבת על הכסא ממול. היא קמה, מכינה לכולנו קפה. שותים ומדברים בנחת. "תתפשטי", הוא אומר לי. אני מסתכלת עליו בשאלה. מבטו לא מותיר מקום לשאלות. מתפשטת. "גשי לחדר וחכי לי שם". אני הולכת על ארבע לחדר, עומדת במרכזו על ארבעותי, ראשי מורכן, וממתינה. שומעת אותם מתלחששים ומצחקקים בחדר השני, וליבי שוקע.

כמתמחה, העבודה שלי הייתה עינוי אחד, ארוך ומתמשך. מיותר לציין שעבדכם הנאמן נשאר במשרד לא פעם עד חצות ועד בכלל בכדי למלא את מכסת העבודה הבלתי-הגיונית שמוטלת באופן טבעי על אנשים חסרי מעמד. לשמחתי, תמי, רואת החשבון של החברה וזו שקיבלה אותי לתפקיד, לא התרגשה אם התעכבתי או אם היו לי שאלות שונות ומשונות. הגישה שלה אלי הייתה, תמיד, עניינית. אך לאחר מספר שבועות של התמחות, תמי החלה לבקר אותי כמעט על בסיס יומי, ובדרך כלל, בשעה שבה המקום כבר התרוקן ממרבית יושביו.

קור מקפיא שורר בחוץ. אני מחכה מחוץ לדלת דירתו, ובינתיים פורפת את כפתורי המעיל וחושפת שמלה קצרה שחורה. לא לבשתי גרביונים כי אסרו עליי, ואפילו המגפיים הגבוהים שלי לא מחממים יותר מדי. נוקשת בדלת שלוש נקישות קצובות. ממתינה. הדלת נפתחת והוא עומד בפתח, מואר כולו. הוא מחייך אליי, וגם לי פורץ חיוך של געגועים בלי שליטה. שבוע תמים לא ראיתי את אדוני האהוב. אני מנגבת את המגפיים במחצלת, נכנסת פנימה, ומבלי להסתכל אפילו, תולה את המטריה על הווים בכניסה. הדלת נסגרת מאחוריי בטריקה.

''בואי נשחק משחק קטן'', אמר אדונה ערב אחד, בזמן שישבה בכלוב הברזל. הוא פתח את הכלוב והניח לה לזחול אליו ולנשק את ידו לאות תודה על ששחרר אותה. לאחר מכן הם ישבו בסלון: הוא בכורסא הגדולה שלו, היא - מולו, על השטיח. האח הייתה מוסקת, נרות ריחניים דלקו, ולרגע דימתה לעצמה כי הם זוג מאוהב ולא אדון ושיפחה.

היא פקחה עיניה, התיישבה במיטתה, וניסתה לשחזר מה היה הדבר אשר הסעירה בחלום והעירה. צלעותיה כאבו כאילו ננעצו בצידי גופה חניתות. בחלומה, אצבעות ארוכות לשו את עורה, מחדירות את חומן פנימה וטובעות בגופה. היא יכלה לחוש את מגע שפתיו הנושקות לשדיה, ואחר זכרה אותו מחייך ואת שיניו סוגרות עליה. לא כך רצתה זאת, ותחושת הביזוי וההשפלה הרתיחה את דמה.

מלכתחילה היה לה ברור שזה לא הולך להיות קל או פשוט, אך היא הוסיפה לתהות בינה לבינה מה גורם לה לרצות להיות שם, במקום ההוא, השפחתי, הכנוע. ככל שהוא ייקח ממני יותר, כך אטהר יותר, חשבה, אך אפילו היא ידעה שמשהו אחר מסתתר שם, ובינתיים, זמן המבחן שלה הגיע. האם עבורה נועד המבחן, או שמא עבור אדונה?

הרכב עצר בחריקת בלמים. הבנות מאחור קפצו בבהלה. מייק הסיט את הרכב לדרך הצדדית והרכב קיפץ על המהמורות.
"מה עכשיו?" שאלה שפחתי בחשש גלוי.
"אם יש לך תלונות על הטיפול, נעשה מקצה שיפורים," עניתי, וסימנתי למייק לעצור.

אני הולכת ברחוב הסואן, עקביי מתקתקים על המדרכה הבקועה ועל האספלט הקרוע, עד שלבסוף אני עוצרת מול בניין אפור, צדדי ושקט. כפי שתודרכתי, אני עולה לקומה הרביעית, נכנסת, וניגשת לפקידת הקבלה: "שלום, באתי לעיסוי אצל איתמר". היא מפנה אותי לחדר 201. מתוחה כקפיץ, אני ממתינה ליד הדלת שלו, תוהה אם להמשיך או לברוח. לבסוף, אני אוזרת אומץ. מה שיהיה, יהיה.

כמה שעות לפני שהחוזה ביניהם הסתיים, הוא דרש ממנה להגיע למסעדה מסוימת, מתיר לה לבחור, לראשונה מאז בואה אליו, את בגדיה. הוא ביקש לדון עמה בהמשך הקשר. ההיגיון שלה זעק שתברח כל עוד נפשה בה מתוך בועת האשליה שהוא יצר בעבורה, אך היא למדה לאלף את סערת רגשותיה, וכשישבה מולו במסעדה, פניה לא הסגירו דבר. ''אני מוכנה", היא אמרה, "מוכנה ללכת עוד צעד קדימה, אדוני".

פנייתו אליה עוררה בה גיחוך ברגע הראשון. לטענתו, לא היו שפחות '''אמיתיות''. כולן באו עם רשימת דרישות אשר כוונו, למעשה, לסיפוקן-הן. "מאסתי במשחקים. אני מעוניין בהסכם חתום וכתוב בין השפחה וביני, שבו היא מבצעת את כל המוטל עליה, וכן, מקבלת תשלום. אני רוצה אותה, בעיקר, שותקת וניתנת לעיצוב על-ידי''. היא חשה כאילו מכתביו גררו אותה מאות שנים אחורה בזמן. מדוע נשים ממשיכות לשמש גברים? היא ידעה את התשובה: כי זהו רצונן, כלי לסיפוק מאווייהן-הן. אולם, יחד עם זאת חשבה על על הצורך לרָצות, ועל הפחד העמוק לאכזב.

נכנסתי לאינטרנט, ואז לרשימת האתרים האחרונים שבהם הייתי. האתר לפני אחרון, בו גלשתי אתמול, היה זה שחיפשתי. הקשתי על הקישור ונכנסתי לאתר המבוקש, "הכלוב". הכנסתי את שם המשתמש שלי ואת הסיסמה. ל"מלכה מרשעת" היו ארבע-עשרה הודעות. פתחתי את ההודעה הראשונה: "מלכתי היקרה. אני בן 31...". סגרתי אותה. בפירוש ציינתי שאני מעוניינת בגברים בטווח הגילאים של 22-28. עברתי להודעה הבאה: "היי". וואו, לו יש הרבה מה לומר! עברתי עוד ועוד, וכמו בחוק מרפי, מצאתי את מה שחיפשתי בהודעה האחרונה.

החלטנו, חברי מייק, ואני, לשבור שגרה ולצאת לסוף שבוע בטבע. העמסנו אוהל שינה לארבעה ומעט ציוד. מייק ואני ישבנו בספסל הקדמי, הבנות פלרטטו בקולות צחוק מאחור. הייתה אוירה של חופש. נכנסנו לפארק הירוק, מצאנו חלקה פנויה ועצרנו לחנייה. "תעזרו למייק בהכנה, אני מיד חוזר," אמרתי לבנות, שלפתי את המקדחה וניגשתי לספסל העץ הסמוך. קדחתי חור רחב במרכזו, והוצאתי מתיקי אביזר שובב במיוחד, רכש חדש – דילדו גומי מתנפח שבבסיסו דיסקית רחבה, ניתנת להברגה.

אחרי שבועיים של שיחות בטלפון, הוא החליט שנפגשים. במבט לאחור לא היה לי מושג מה מצפה לי באותו ערב, ובדיוק בגלל זה חיכיתי בקוצר רוח לצלצול של הפלאפון שייתן את האישור לצאת מהבית. הוא לקח אותי מהבית. הפלאפון צלצל. התזתי על עצמי כמות אדירה של בושם וירדתי. החלק הראשון של הפגישה שלנו היה ידידותי להפליא. אחרי הארוחה החלטנו לנסוע לחניה של הים שבדרך כלל עומדת ריקה בלילות חורף קרים כגון זה. במהלך הנסיעה רצו לי סרטים בראש לגבי מה אני עושה כאן, אבל גם הם נעלמו כשכבר הגענו למחוז חפצנו.

לאחר כשעה, המשפט הסתיים. האולם התרוקן והיא יושבת, מחכה לאדונה שיאסוף את מסמכיו ויכניסם לתיקו. הוא עושה כן, ושוב חולף על פניה ללא מילה וללא מבט. היא הולכת אחריו, שומרת על מרחק של שני מטר ממנו. אדונה מוביל אותה לכיוון חדר המדרגות. הוא יורד קומה אחת, ועוד אחת. שלט מעיד על כך שזו קומת הקרקע, אבל אדונה ממשיך לרדת קומה נוספת, למרתף. היא שומעת את צליל פתיחת שער הברזל. היא עוברת את הדלת המסורגת, ונכנסת. אדונה נעלם מטווח הראיה שלה, אך גבר נאה למראה במדי שוטר מחייך אליה חיוך זדוני.

"בואי, מתחילים", אני אומר. "אי אפשר להשאיר אותך ככה ברחוב. יש לי עבודה בשבילך, ועוד יעצרו אותנו על התערטלות בציבור." אני מחבר שרשרת לקולר ומתחיל להוביל אותה. כמה צעדים, והרעש משתנה. היא מבינה שנכנסנו לאנשהו. "רדי על ארבע", אני מצווה, וכלבתי יורדת. אני ממשיך להוביל. צעדים בטוחים שלי, צעדים רופסים שלה. "שלום, חברים", אני מכריז, "המתנה הגיעה". "תרגישו חופשי לבחון למשש ולשפשף", אני צוחק בזלזול. "אפשר לגעת בסחורה".