סיפורים

כבר מן המציצה בכביש הערבה, הייתי יכולה להבין באיזה גוון תצבע חופשתנו. חופשה משותפת ראשונה, יום אחרי שזרקתי אותו מלבי. יום אחרי שזחל, ועוד איך זחל. ואני עד הערב מותחת מושכת מתלבטת אם ראוי שניסע, אם כדאי שאסע, ויודעת שלא. ובכל זאת.

למדתי לראות באמצעות עורי. כל תא ותא כאילו הצמיח אלפי ידיים זעירות שמיששו את האוויר מסביב. ניסיתי לקחת נשימה והבזק של כאב חד פילח את החזה. ריאותיי קורסות תחת משקל גופי, נכנעות לכוח המשיכה.

את כל כך גאה. כשאת צועדת ברחוב, העלים מסתדרים בשלשות מפחד טפיפותיך הבלתי מתפשרות. הניחוח שלך בלתי מפוענח, והם תמיד מסובבים את הראש, ואת אפילו לא ממצמצת מתחת למשקפי השמש השחורים האטומים הקלאסיים שלך, אפילו לא כשהם יפים במיוחד.

השולחן היה עטוי מפה צחורה, הנרות דלקו בפמוטים. הכלים היו ערוכים בסדר מופתי, וסידור הפרחים ממוקם במרכז השולחן. היא בדקה כי כל הנרות במקומם, והעיפה מבט אל הקישוטים הקטנים שהעזה לתלות, מחוץ לרשימת ההוראות שקיבלה.

העברתי עוד ערב על הספה והתנוונתי לי מול הטלוויזיה כאשר נשמעה דפיקה בדלת. מן העבר השני מצאתי בחורה, שהציגה את עצמה כסוקרת ושאלה אם תוכל לשאול אותי מספר שאלות. לרוב אני מסלק סוקרים, אך היא הייתה נאה, ומספרים שלעיתים חלומות מתגשמים.

''את יודעת שפחה, את קצת כמו רפונזל'', צוחק אדונה בעת שהיא למרגלותיו. "היא הייתה שבוייה במגדל שלה, וזו הייתה המציאות שלה."

באותו חורף נסעתי אל המחוזות החמים של הארץ הגדולה. סוג של בריחה? נכון. אבל אתה לא יכול לברוח מעצמך. אתה נוסע איתך, ואת זה אתה אף פעם לא לוקח בחשבון.

הותיקה אמרה לחדשה שקודם כל היא תעמוד למבחן - פשוטו כמשמעו. היא תעמוד והוא יבחן אותה. החדשה קצת רעדה והותיקה ניסתה להרגיע, אבל ידעה בלבה שלמעשה היא זו שעומדת למבחן - גם אם לא באופן מילולי שכזה. היא זו שבחרה אותה והוא יבחן את בחירתה. היא זו שלוקחת אחריות על המפגש.

הוא מגיע, ועל אף שתמיד יש לו מראה נערי, וזה המראה שאני מצפה לו כבר, הוא מפתיע, ומתיישב מולי בז'קט עור. כל הדומיות שבי נכבית ברגע, ושוב אני רוצה להיות קשורה באזיקיו ונתונה לחסדיי הצלפותיו.

היינו שלושה חברים שעסקו בבדס"מ בשכר עבור בית בושת מקומי בראשות מאדאם אוולין. ערב אחד הטלפון צלצל, על הקו הייתה אוולין, והיא ביקשה ממני להתכונן. כעבור חצי שעה הייתי בדרכי לאזור סט. פאולי, לסשן מיוחד שנקבע לי.

ברגעים המתים שלי עם עצמי טוויתי בעצם את עלילת קורותיי, חושבת על המקומות בהם הייתי, מדמיינת את המקומות הנוראים בהם עוד ארצה להיות, תוהה מה השיא הבא אותו אצטרך לחצות בכדי להגיע אל האין המיוחל.

קראו לה מרים, ומייד כששמעתי את קולה, חשקתי בה. היה בקולה משהו מתרפק, כנוע, ארוטי, משהו ילדותי, כאלו היא מישהי שאינה שייכת לעולם הזה. יותר מאוחר הבנתי שאכן כך היה, היא לא הייתה ממש מהעולם הזה.

רמזור אדום. בדרך הביתה. לילה גשום כמו שסתיו חורפי צריך להיות. עורב שחור נוחת לי על מכסה המנוע הקדמי, מביט בי במשך שני רגעים, ואז מתעופף בתזמון מושלם עם הופעת הרמזור הירוק.

אני רוצה שתשלוט בי, אני מוכנה להפקיד את עצמי בידיך, לתת לך את הזכות לקבוע עבורי, אבל תבין שזה לא פשוט, זה לא בא לי כל כך בקלות. אתה לא יכול לצפות ממני להיות סאבית מבלי להשקיע בי קודם.

"שרית, יש לי בשורות לא טובות." כבר הכרתי את הנימה הדרמתית שהייתה כל כך אהובה על בת אחותי. היא פשוט פרחה כשהייתה צריכה לדווח על טרגדיות למיניהן. "מי מת הפעם?" שאלתי. "אף אחד לא מת. יותר גרוע", אמרה ברצינות וקולה נשבר, "שגיב בבית סוהר".

אני מרגיש חום עז מלטף את גופי, מכסה אותו בכאב מתוק עד עצם עצמותיי, מוריד את העיניים, זאת הדרך שלה להגיד שמספיק. בא לי לבכות כשאני רואה שוב את הרצפה במקום עורה החלק, בא לי לצעוק, אבל אני שותק. פשוט מרכין את ראשי בכניעה ושותק.

התחלנו כאן, בכלוב. הודעה שדמתה לכל האחרות, אך משהו בו לא נתן לי למחוק ולעבור לבאה ברשימה. לאחר כמה הודעות עברנו למסנג'ר, שם כבר גיליתי את הדמות המסתתרת. הוא היה כל כך יפה, אבל כל כך יפה, שבראשי התחילו לרוץ מחשבות: גם אם לא אהיה שלו, אסתפק בשעה אחת איתו.

היה קצת קריר באותו ערב, וראשה הלם בפראות, כנגד כל אותן מחשבות שהציפו אותה. שמלה קלילה, פשוטה, תיק בד, סנדלים, שיער פזור, שמיכה קלה. מתיישבת על החוף ומביטה בגלים. פותחת לעצמה בקבוק יין. ממתינה לו.

אני מביט בך, מרוצה מהציות הבלתי מעורער שלך. מוקסם מיכולתך להוציא מתוכך את כל השרמוטה שאת רוצה, מוכנה ומסוגלת להיות שלי ובשבילי,ופוקד עלייך לפתוח במסכת תחינות.

קראו לה דנית. עבור אוהד, האדון, הייתה לפעמים מלכה ולפעמים נשלטת, בהתאם למצב רוחם בכל רגע נתון; בשביל עדי הייתה תמיד שולטת, אבל רק מבחינת התנהגותה כלפיו ולא מבחינת הפנטזיות שלו ביחס אליה.

לפני שהתחתנו הבטחנו זה לזו להשקיע בקשר כמה שיותר. בינתיים חלוקת התפקידים היא כזו: היא לא מתערבת לי באיך להרוויח את הכסף, ואני לא מתערב לה באיך לבזבז אותו. כולם אומרים לי לעזוב אותה, אבל אני מרגיש שהנישואין שלנו לא מוצו כראוי.

עמרי הגיע אלינו ביום חמישי בערב, לבוש בקפידה. נעם לבש ג'ינס דהוי וטי-שרט מרופטת כדרכו בקודש. במצב הזה, היה ברור מי משני הבחורים בבית מושך יותר, ולו רק כי אחד מהם מקשיב לי כשאני אומרת לו מה ללבוש, ובעיקר מה לא.

היא לגמה מהקפה שלה, ואז, בשיא הטבעיות, לקחה את הכוס שלו, הרימה אותה לפיה כאילו כדי לשתות, וירקה לתוכה. הוא הביט בחשש סביבו, אבל אף אחד לא שם לב. היא חייכה, הביטה בו. הוא לא ידע מה לעשות, חיכה להנחיה. ואז הוא הבין.

אין צורך, אתה לא חייב לגרות עד שהירכיים שלי יבהיקו מרוב תערובת ריחנית של זעה ושל נוזלי גוף, עד ששביל דק של רוק יעטר את הפטמות הזקורות, מבריק בברק שמשתלב יפה בעיניים הכחולות שלי, שנשרפות בטירוף התאווה. באמת שאין צורך.

לפני הכל אנחנו מתחבקים. אני כבר לבושה בבגדים שבחרנו יחד, חצאית שחורה, תחתוני התחרה שאתה אוהב. החולצה סתם חולצה שחורה, פשוטה. אנחנו מתחבקים, ואז אני פושטת אותה.

מהרהרת ביום הכיפורים הזה. מדינה תאבת דם, שחיתות בכל מקום. למי היא סלחה בכלל, אי פעם? להוריה, לחבר הראשון שלה, לחברותיה, לעצמה? ידעה היטב לעטוף את עצמה במעטה של ציניות ששמרה והגנה עליה, כביכול, מן העולם, אך הותירה אותה כה ריקה מול עצמה? נוברת, נוברת, ואין בה את היכולת לסלוח לעצמה.

במעמקי לבי התרגשתי קצת. לא ידעתי מה מצפה לי והאם המפגש יזרום כשורה ולא יהיו בעיות. כל הדרך דיברתי איתו על הא ועל דא, כששום דבר לא קשור אף ולו ברמז למפגש שעמד להתרחש בדקות הספורות לאחר שירדנו מהמכונית וטיפסנו במדרגות.

אני אוהבת להביט בך מקרוב כשאתה משתרע על המיטה, חצי יושב חצי שוכב, פישוק קל של הרגליים, רגל אחת מקופלת, ראש מוטה אחורה, עיניים עצומות, נינוח, לא מגורה. ואני מחכה למילים שלך, מחכה שתקרא לי, מחכה למילה: "בואי".

הזכרונות מציפים אותי ברגעים הכי לא צפויים. חוויות ההווה משתלבות, משקפות ומעצימות את חוויות העבר, כמו קליידוסקופ של ניצנוצים צבעוניים שמשקף את חלומותינו המשותפים על גבי מראת המציאות. ולמרות שזו שונה מכפי שקיוויתי, האוויר שממלא את ריאותיי עם כל שאיפה אינו חותך בהן עוד, אלא זורם בנינוחות פנימה עד שחזי מרגיש כאילו מלא, כמעט כמו פעם, כמעט כמו אז.

רק אחרי הקפה ושטיפת הפנים אני נזכרת מה היה אתמול. המממ. הוא אמר בסופו של הסשן, שבפעם הקודמת לא היה מרוצה כי לא נשארו שום סימנים. אולי אני צריכה להסתכל בראי לפני שאני יוצאת עם אמא לשחות.