סיפורים

she was lying in her bed, enjoying the touch of brand new satin sheets caressing her naked body, sleeping a deep sweet sleep after getting home late at the end of a very long day at work...

הוא שוב אמר לה שיש לה סייפוורד וברגע שהיא תאמר אותה הוא ילך, אבל היא לא הייתה מסוגלת, הסאבית שבה לא הייתה מוכנה יותר לשתוק או לוותר, וכשהוא תפס בשיערה וגרר אותה לחדר השינה, היא הלכה בצייתנות...

יום חמישי, חצות הלילה, הוא ואני משתחלים למועדון, מעיפים מבטים סקרניים וכובשים לעצמנו טריטוריה צדדית. שם, ממעלה היציע, מעבר למעקה הנוטה ליפול, קומת הכניסה מתחילה להתמלא בהדרגה...

אם זה כואב, אז למה את לא בוכה?
לא יודעת...
אז אולי זה לא מספיק כואב...

היא הפנתה מבטה אליו, ובשנייה שראתה את מבטו הפנתה מבטה לרצפה. משהו במבטו גרם לה לחוש לא בנוח. לא עניין אותה שכל הסטודנטים מסביבה בוהים, הספיקה העובדה שהוא שם כדי שתרגיש נבוכה...מושפלת...

דפיקה בדלת, אתה ניגש, שומעת צעדים. איש, אנשים נכנסים אין לי מושג כמה. גם לא רוצה לדעת. אתה מציג אותי, השיפחה שלך...

כשאמא של שוקו הלכה להביא מים מהבאר הגמלים היו מגרגרים בקול ניחר, הנחשים היו זוחלים בזיגזגים והחמורים זקפו את הדגל לחצי התורן. על החברות המופלאה של שוקו ויורם מבית הילדים עד בית לוינשטיין, על לילה מלכת המדבר ועל זרובבל מזכיר הקיבוץ, על דנה הצנחנית ועל הצב המחורמן, על סיירת גולני ועל 202, על מנחם ועל אריק ועל הכל.

"מה אתה רוצה?", אני שואלת והוא ממלמל. "מה אתה רוצה?", אני חוזרת. אני כבר יודעת את התשובה אבל עדיין רוצה לשמוע אותו מתחנן ומבקש.

מביטה לעברי, פותחת עיניים כחולות גדולות, מופתעת מההתפתחות המהירה, משתהה... היה לנו ערב נעים יחד, שום דבר לא רימז על שעתיד לקרות.

אני יושבת שם עכשיו לבדי במועדון, ידי קשורות מאחורי גבי, עיני עצומות, בקבוק זכוכית נעוץ בי…מפוחדת מעט. מעולם לא התנהגת אלי ככה בקשיחות. מעולם לא השארת אותי לבד ככה.

השעה מאוחרת, ואנחנו חוזרים מהמועדון. קצת שיכורים אבל לא ממש עייפים. מגיעים לדירה שלך. אני מתיישבת על כסא המנהלים וחושבת שוב האם לבקש את מה שאני מבקשת ממך בכל פעם: "תוריד לי את הנעליים בבקשה"...

המצע עליו שכבתי היה נוקשה, קר. התהפכתי מצד לצד, מנסה למצוא לעצמי תנוחה שבה אוכל לתת מרגוע לאברי. סורגי המיטה הקיפו אותי מכל עבר. איפה הלכתי לישון? למה המזרון קשה כל כך?

חזרתי ממינרווה, ומתתי להשתין את כל הבירות שהורדתי שם. אז נכנסתי לאיזו סמטה ליד שוק הכרמל, לאיזה חצר של בית שבבניה, עמדתי והשתנתי.
הוא היה גבוה, גדול ורחב, שיכור בעליל, וברור שבא לו לחפש ריב.

עלילות הביזאר של האכזר מכפר אז"ר, עיניו המימיות, הצלפותיו העירקיות, והבולעת בעלת הלוע הבלוע והחושחשי...

סטודנט מבריק, ביישן ומזוכיסט נמשך אל סטודנטית תמירה ויפהפיה ומשתוקק להתמסר לה, אך חושש מפני הפנטזיה הבלתי שגרתית...

מבליל הקולות הריחות המראות הזכרונות שחוויתי
לעיתים המניפולציה מרטיבה יותר מסטירה

שבעה ימים בחייה של שיפחה לאחר פרידה מהמאסטר...איך עושים קניות בסופר לאדם אחד, איך מרגיעים את האמא ההיסטרית, ומה עושים עם המתנות שהוא קנה ליום האהבה?

שלי, מלכה בת 28, היא זו שעוררה בו לראשונה את הסקרנות כלפי עולם הבדס"מ. לאחר שהות של שנתיים באנגליה, שלי חוזרת לחופשת מולדת ומספרת לו על רצונה להתנסות כשיפחה...

החיוך הזומם עוד מרוח על פניי כשיד קרה פולשת לרווח שבין גבי לג'ינס שלי, מחליקה פעם אחת על העור ואז תופסת בפס של החוטיני ומושכת לאחור. ברור שזה אתה - אבל זה מבהיל. שניה של פחד ואני מחליטה ללכת עם זה.

לאחר חודש של היכרות, המאסטר מחליט שהגיע הזמן לשחק עם שיפחתו החדשה. היא אפילו לא יודעת לאן הוא מוביל אותה. סיפור לוהט על סשן בין אדון, שיפחה ועבד.

תתפשטי", אני אומר. את מצייתת.
תרכני מעל השולחן, ידיים לצדדים" אני ממשיך. את מבצעת.
אני קושר לך את הרגליים לרגלי השולחן, ואת הידיים לרגליים הנגדיות...

"תרדי." פקד ואני, נתמכת בו, הובלתי למדרגות ולשקט שלא הסגיר דבר.
"תחכי לי." אמר ונעלם, התרחק ממני למקום מרוחק ממנו עלו שברי קולו הלוחשים. "בואי." משך את ידי ואני פסעתי ברעד, מצפה.

כן אולי לא נעים תמיד להודות בזה, אבל לפעמים קשה לדעת בדיוק מי ה"שיפחה" ומי ה"אדון"...מבט הומוריסטי על שליטה מלמטה.

סיפור קצר ומצחיק על מה שקורה כאשר המחשב לא עובד והטכנאי שמגיע לתקן נכנס לחדר מלא ברמזים על בדס"מ...

אני רוצה שיהיה האדון שלי, באמת, אחד כזה ששולט בגופי ובנשמתי, עד כלות. אני רוצה והוא משתוקק אבל שנינו מבוהלים, חוששים, לא יודעים לאן תשוקתנו לוקחת הכל.

הוא נכנס בדלת. השארתי אותה פתוחה וחיכיתי במרחק בטוח. לחוצה, עצבנית, מפוחדת, מוכנה לקרב. ראש מורכן מעט, חיוך עצבני.
סוגר אחריו את הדלת, מניח את התיק שלו על הכורסה הצהובה ומסתובב לנעול.

אנחנו מין זוג כזה כבר שנתיים, זוג נורמאלי שנשאב לכל הסצינה של הסאדו, ועכשיו כבר איננו יכולים בלי זה. אתמול בלילה, כשהסכין החדה שקנה טיילה על פטמותיי השתוקקתי לעוד, רציתי לחוש את חוד הסכין דוקרת בגופי, רציתי את מלוא הכאב.

זוגתי התיישבה על השולחן והביטה בי בציפייה. התיישבתי לצדה, חיבקתי את כתפיה ונשקתי לה. בעיניה קראתי בבירור שאלה ששפתיה לא ביטאו במפורש: האם ננצל את הכיתה הריקה לשיעור פרטי?

היה לו קשה להודות שמצד שני נפתח אצלו משהו, הוא רצה ללכת הכי רחוק שאפשר והכי נמוך שהתחתית תמשוך. הוא ידע שאישה שאוהבת אותו כל כך לא תוכל לעשות לו את הדברים שהוא מפנטז עליהם ושהוא זקוק לניתוק הרגשי כדי להגיע למקומות האלה.

כשתגיעי אחכה לך בחוץ. אני יודע. מבין. לא אפגע בך... את תראי אותי ואם תאמרי כן הכול ייתכן. וזו ההחלטה היחידה שעליך לעשות. אמרי כן ומשם ההחלטות נתונות בידי..."
"כואב מדי?" - "כואב... אבל אני יכולה" עניתי. כמעט בכל הפעמים.