סיפורים

תמיד אספר לגברתי הכול עליי: צרכיי, תשוקותיי, מגבלותיי, ניסיונותיי. תמיד ולעולם בכנות מוחלטת. אני מבין שכשלון לעשות כן, לא רק שימנע מגבירתי וממני מלהתנסות בחוויה הטובה ביותר שניתן לחוות, אלא אף עלול להוביל לנזק נפשי וגופני...

מעל לכל, הגבירה מוקירה את עבדה בידיעה שמתנת כניעותו לה היא המתנה היפה מכולן. הגבירה תובענית ומנצלת עד הסוף את הכוח שניתן לה, אך יודעת היא גם לחלוק את כל ההנאות המגיעות ממתנה יקרה זו...

היא רצתה אותו, אבל אסור לה להראות. זו חולשה! / היא רצתה לנשק אותו, אבל אסור לה! היא מלכה! / היא רצתה ללחוש באוזנו עד כמה היא אוהבת. אבל, שוב, היא לא יכולה...

"יהיו לך שלושה מבחנים," אמר דניאל להלנה. "הראשון יהיה מבחן של צייתנות. עלייך לבוא לגור בביתי ולעשות כל מה שייאמר לך. את תענשי אם לא תבצעי את המטלות על הצד הטוב ביותר. את מוזמנת להפסיק את המבחן בכל עת, אולם אז גם תיכשלי בו..."

אתה עם הגב אליי, שקוע במוסיקה, במחשבותיך, לא מודע כלל לנוכחותי. מתיישבת על הרצפה מאחוריך, מביטה בגבך ודמעות בעיניי. איך ארצה, איך אזכה בסליחה? הרי אתה המשמעות, אתה הכוח, אתה הסיבה להמשיך. מפנה לי מקום כל כך קטן בעולמך, כשאני זקוקה לכל כך הרבה יותר...

תמיד אומרים: "כשזה שם, אתה יודע" או "כשתרגיש - תדע", ואלה הן רק חלק מהקלישאות שדי מעצבן לשמוע אותן, כשאתה בצד הלא נכון, הקצת בודד, של הרגש, ובעיקר תוהה מתי הדבר הגדול הזה יקרה גם לך. עד שרגע אחד, הוא קורה...

הגעתי אליו חדשה, ריקה, סקרנית ולא בטוחה. כל כך הרבה זמן לא נתתי את עצמי, את אהבתי, ודווקא כשהחלטתי לתת אותה, בחרתי לעשות זאת בדרך הקשה ביותר. אבל מישהו לימד אותי שככל שהעבודה קשה יותר, התוצאה שווה הרבה יותר...

שתי נשים עמדו באמצע הסופר והביטו סביב במבטים סקרניים.
"הוא?" שאלה אחת מהן וסימנה בראשה לעבר אחד המוכרים באטליז.
"לא, יותר מדי בטחון עצמי," השיבה השניה בצחקוק. "אני מתכוונת אליו," והיא הביטה לעבר עובד אחר שסידר מדפים, מלקקת את שפתיה...

לא האמנתי שאעמוד בכך. הרי אני שפחה בכל רמ"ח איבריי, והיא - היא כל כך מלכה, קשוחה, דעתנית, דורשת, מקיימת. הרגע הגיע ולא היה לי מושג מה עושים, תמיד הייתי בצד השני, הצד שלא נדרש לחשוב, להחליט, לנהל. בברכיים רועדות פתחתי את הדלת והיא עמדה שם, יפה ומלכותית, אך לראשונה, במבט מושפל...

נשמתי עמוקות, לא יודעת מה מצפה לי. זו היתה הפגישה הראשונה ביני לבין ארז, המטפל בו בחרתי. ארז לא היה פסיכולוג רשמי, והטיפול נשען יותר על משחקי תפקידים ותרגילי דמיון מודרך. היו לי כמה וכמה מחסומים לעבור, כשאני מדלגת מעל לשדים שהספקתי להרוג בדרך בעצמי, נותנת להם שמות, סוגרת מעגלים...

בילינו ערב ארוך עם חברים בפאב. ערבים כאלה הם תמיד אתגר. רוב החברים לא יודעים, אז אנחנו מתנהגים כמו זוג רגיל, ותוך כדי כך שומרים על פרוטוקול מצומצם באמצעות סדרה של סימנים, תנועות ידיים ולחישות...

הלכתי בחושך פעם, לא לפני הרבה זמן. מרחוק ראיתי אור. אדום או כתום ואולי בכלל היה זה ניצנוץ חוזר של מבט חתולי לילי. עצרתי. שוב התבוננתי. הוא נעלם, שלחתי יד ארוכה, מאוד ארוכה, עוד ועוד, לא היה שם כלום...

דפיקה על הדלת. אביטל הזמינה אותו לבוא אליה. הם נפרדו, אבל היא היתה חייבת לראות אותו עוד פעם אחת, אחרונה. היא יודעת שכל פגישה מכאיבה, אבל כנראה שהיא אוהבת להכאיב לעצמה. היא פותחת את הדלת. אבל הוא לא בא אליה לבד. הוא הביא איתו את ענבל, ענבל עם הגוף המושלם...

המפלצות הקטנות הופיעו שוב, כשהן מלוות גוף גדול, מוכר. התרגשות עצומה הציפה אותי. ירכיי וחזי עדיין כאבו מהצלפות המכשפה האדומה המטרפת ומבט מהיר גילה כי הפסים האדומות התכהו והחלו להכחיל. נמתחתי לכל אורכי, מרוצה משום מה מהסימנים על עורי. ממעמקים צפה ועלתה גאווה...

ההכרה החלה לחזור אלי אט אט, חמימות מוזרה עטפה את עורי. פקחתי עיניים אל תוך בלהות. הייתי עירומה, נשענת על קיר שנראה כקיר מערה, פרקי ידי נתונים באזיקים שהיו מחוברים לשלשלאות מוזרות למראה, עשויות אור אדום, בוהק...

הפעם ידעתי שצברתי יותר מדי נקודות שליליות אצלך. הבנתי שאני הולכת להיענש כמו שעוד מעולם לא הענשת אותי. חיכיתי לך כמו שאתה אוהב, על ברכיי, בטני וחזי נשענים על המיטה, ידי מאחורי גבי. עירומה לחלוטין פרט לקולר שלי. רועדת. עיניי עצומות...

המסיבה היתה בעיצומה כאשר סימן ראנדום לקיין שהזמן הגיע להבריח את קורי וג'רארד. מצויידים בקנקני יין, הם חמקו בשקט מן האולם הגדול ומיהרו לכיוון הצינוק. השומרת, אמזונה בהירת שיער, פתחה להם את השער. הפיתוי יצא לדרך...

כל מה שחששתי שאולי היא תבקש, הפך למשאת לב. אני מתפלל בכל ליבי שהיא תדרוש ממני את מה שלפני שחזיתי בה היה בעיני קו אדום. וזהו המבחן האמיתי, שמה שאני חושב שאני לא אוהב, יהפוך פתאום למשאת ליבי, רק כי היא אוהבת ורוצה ודורשת ונהנית...

בעקבות סדרת מלחמות עקובות מדם, מצאה המאה העשרים וחמש עולם עם מספר מצומצם של גברים. העולם חולק לעשרים אזורים עיקריים, כשכל אזור נשלט ע"י מלכה. לכל אחת מהמלכות היה הרמון גברים שנבחרו בקפידה וגודלו על מנת להרביע אותה ולהמשיך את הגזע האנושי. אחד מאותם גברים היה קורי...

קורי התיישב בפינה מרוחקת, מתמקד בקנקן היין ובגושי הבשר שעל מגשו. כשהניח את הגביע מידו הרגיש כי מישהו מביט בו. הוא נשא אליו אל פתח חדר האוכל וראה את ג'רארד. נוכחותו של ג'רארד כה קרוב אליו חוללה שמות בנפשו ובגופו...

רבים מהעבדים, ואני מודה שגם אני בתוכם, מפנטזים על המלכה הרעה, הביצ'ית והאכזרית, כי זה מה שמייחד אותה מאישה ונילית, לבבית וטובה. מן הסתם הצורך הוא בהשפלה, אגרסיביות ויצר סדיסטי. אבל הבעיה היא חוסר ההפרדה בין דמיון ופנטזיות לבין מציאות...

"תתפשט ושכב על הבטן," אמר ראנדום לקורי. "בעוד כמה דקות יגיעו אליך. אם אתה מרגיש שאתה נרדם, זה בסדר. זה לא יפריע לעיסוי. אני מבטיח לך חוויה שלא תשכח..."

האמזונות הובילו את קורי לתוך אולם השינה של המלכה. כעשרים גברים עמדו שם בשורה, ממתינים להיבחר. ליידי פלורה, המכינה הראשונה למלכה הופיעה בפתח. עיני חתול ירוקות בחנו את שורת הגברים, חיוך קטן מותח את זוויות השפתיים. נשימתו של קורי נעצרה. הוא לא ראה מימיו אישה כזו...

קורי שמע על המלכה הצוננת שלקחה אל חדריה חמישה גברים שונים בכל לילה. בנות משפחת המלוכה היו יפהפיות ארוכות איברים וחשקניות, שונות לחלוטין מהאמזונות ששמרו עליו. אך קורי עדיין לא פגש במלכה ולא דמיין עצמו מתענג על גופה של אישה. הוא הוסיף להתגעגע למגעו העדין של גבר...

העגלות שלנו התנגשו בסופר, מה יכול להיות יותר בנאלי מזה? לקחתי סיבוב מהשורה של הפסטות לכיוון השמנים ו-בום! הרמתי עיניים ופגשתי במבט משועשע מאחורי משקפי מתכת קטנות. זה לא היה רק משועשע. זה היה בוחן, זה היה חודר, זה היה ירוק, וההגיון התאדה באוויר הספוג בקולה של לודמילה המודיעה על מבצעים...

במשך שנים היו רק פנטזיות, כאלו מהסוג השקט, שלא מדברים עליהן. לבסוף תפסתי אומץ ופשוט נכנסתי לצ'ט. גיליתי שבוירטואליה הרבה יותר קל לי לתת דרור לפנטזיות, לשחרר את האמת שלי, זו שהיתה חבויה מאחורי כל הססמאות ההן של הוליווד והרומנטיקה להמונים. ואז פגשתי אותו...

"אדוני, בבקשה לא... אני מתביישת."
"אני יודע. תתרגלי. תתרגלי להיות נטולת בושה מולי. גאה. את הרכוש שלי. הצעצוע האהוב שלי. ואין בך שום דבר שאני לא אוהב. תביני את זה..."

ועם השקיעה זה התערבל והסתחרר, עבר והתהווה ונקלש אל סבך שיערה, הנפרע מכל חובותיו והקשריו. נחת קטנה של אנחת כאב חנוקה, צבעה ריחות הדרים משכרים בניחוח של סוף עכור. איזה צידוק יכול להיות לכל זה, כשמולה תולה ומתנדנד עצם קיומה, במשב מצטלצל של ערב שיכור שקיעה...

התנועה בכביש התנהלה לאט. לצידי משאית גדולה לבנה, מסתירה כליל את השמש, על דופן המשאית מצויירים שמש גדולה ופרחים ועלים צבעוניים. עד קצה האופק נראית שורת המכוניות, הנעה לאט מאד. שלחתי יד אלייך, חייכת. ליטפתי קלות, ואט נעת אל מול ידי...

בדרכנו לחדר השינה לחשה לי שירה: "זואי לא מבינה עברית, אבל זה לא אומר שאתה יכול לדבר. תשתמש בעיניים, וחוץ מזה אל תשכח שאני יודעת הכי טוב מה אתה אוהב. סמוך עלי, תשתחרר ותתפנק!"...