סיפורים

בתי שחי מזכירים לי כוס, רק שבתי שחי באים בזוגות. גם הכוס וגם בית השחי, שניהם איברים מוצנעים, ריחניים, שקועים, מעוטרים בשיער (לפחות במקור), רגישים למגע, ובעיני חלק מאיתנו גם מגרים וחושניים למראה, למגע ולהרחה, או אם תרצו, למישוש ולהסנפה.

היא סגרה את הטלפון וכבר התחרטה שהסכימה. היא כל כך נהנית כשהיא מכריחה אותם להתחנן בדואט, ליילל ולנבוח דרך הטלפון עד שהיא מסכימה שוב ללכת אליהם. לא שאין לזה גם יתרונות, הרי בסופו של דבר זה נחמד לצאת מהחור שהיא גרה בו ולהעביר את סוף השבוע בבית הגדול שלהם.

החלטתי להוסיף כלי נגינה נוספים לתזמורת. ולחילופין – להסיר אלמנטים אחרים. על כן פיה נסתם בתחתוניה, אשר ספגו את נוזליה קודם למעשה הבעילה. את צמד שפתיה העליונות הדבקתי בנייר דבק

אני יודעת שאתה נהנה כשאני נהנית, אבל הפעם תחשוב קצת אחרת. אל תקשיב לקריאות הכאב שלי, אל תדאג לי, נצל אותי, תכאיב לי, אל תעצור לשאול אותי אם אני מוכנה, אם זה בסדר, אם טוב לי, אם קשה לי, אם רע לי, אם קר לי מדי. לא שברת אותי עדיין.

הורדתי את הבגדים וקיפלתי אותם בפינה. ידעתי שככל שאני אעשה את מה שהיא אומרת, כך יגדל הסיכוי שאני אשן הלילה. "תמזוג לי כוס יין ותביא אותו למרפסת", היא אמרה. השפלתי עיניים. ידעתי מה יש במרפסת.

היום גם מפריזים בערכו של הסטוץ וגם לא מעריכים אותו מספיק. אבל זה סטוץ אחר. זה סטוץ בין מאסטר מנוסה לבין שפחה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, אישה שידעה לשמור את עצמה ולשמר את עצמה באותה נשימה.

הוא עומד על הברכיים על ארבע משבצות בדיוק בסלון שלי. הוא עירום ועומד לו. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שראיתי גבר אחר עם זקפה. זה מוזר לי, אבל לא מוזר כמו שזה היה לפני שעתיים, כשהיא באה איתו עם שרשרת ומזוודה קטנה.

היא הורידה את הרתמה המתאימה מהמדף והראתה לי אותה. אמרתי לה שאני סומך עליה לחלוטין. היא אמרה שהיא צריכה לעלות למעלה כדי להביא לי רתמה חדשה מהאריזה. בינתיים חזרתי לבחון את הצעצועים שהשארתי על המדף. גפן חזרה עם הרתמה כשעל פניה חיוך ממזרי. "אתה רוצה לנסות אותם?", שאלה והצביעה על המדף. הבנתי מיד למה היא מתכוונת. היא אמרה לי לחכות והלכה לנעול את דלת החנות.

"מה עכשיו?" אמרה בקול הכי יציב שהצליחה לגייס והביטה בו בהתרסה. "תעלי על המיטה ותעמדי על ארבע, ראש למטה, תחת למעלה וידיים לצד הקרסוליים", הוא אמר ויצא מחדר השינה.
בשלב זה כבר לא היה לו ספק שהיא תבצע את מה שפקד עליה, חשב לעצמו כאשר צעד חזרה לחדר השינה, חמוש בחבלים.

הנה משהו שישמח אותך. בואי, על ארבע. מאז שהחלפתי לך מרכך כל כך כיף למשוך לך בשיער. שימי את הכוס שלך על המגף שלי. תתחילי לחכך. את יכולה לחבק את הרגל שלי. אני אוהב אותך כשאת מסתכלת במבט מסכן כזה מלמטה. כן, הנרות האדומים יותר כואבים. אבל תראי איזה יפה הוא דולק.

"תראה את עצמך, כמו כלבלב רטוב", צליל אחר, ישן, מתגנב לקולה, "אתה יודע מה עושים כלבלבים?"
"מה?" אני ממלמל.במקום תשובה אני זוכה במשיכה חזקה ברצועה המחוברת לקולר שלי שהופכת אותי על גבי. "כלבלבים מלקקים", מגיע אלי קולה כאילו מעולם אחר, שעה שאני משקיע את לשוני לתוך איבר מינה.

הוא שיגע אותך ביחס שלו לנשים, ילד מדהים ביופיו שלא ידע להעריך מה יש לו. ואז, לילה אחד, לקחת אותו אליך לדירה.

“הנה אני נוסע על כביש תל אביב – באר שבע. ולידי, מעבר למעקה הביטחון זה כביש באר שבע – תל אביב, נכון? אותו דבר אבל הפוך. למה, הוא לא מגיע גם לבאר שבע? מעניין אם בכביש באר שבע – תל אביב ניתן להגיע דווקא מתל אביב לבאר שבע. זאת אומרת הפוך.”

במעלה המסע הנוקב אל הכאב, אל עינויי הגוף החדים, ניבטה אלי נשמתה. מתוך יסוריה ראיתי אותה מחייכת, משוחחת, מקשיבה, מתנהלת. מתוך ההשפלה ניבטה אלי דמותה המיוחדת, הסקרנית, החכמה, עתירת הקצוות.
לא הייתי יכול לנתק בין השפחה הנתונה למרותי ובין דמותה האחרת. שניבטה אלי תמיד. האצתי את עוצמת יסוריה. שמחתי בקושי הזה שחוותה. אותו הייתה תאבה כל כך לצלוח. למעני. למענה.

נעמה טלפנה אלי מוקדם יותר הערב עם ההצעה הזאת, אמרה שזה נראה לה כמו מסיבה ממש נחמדה. שאלתי את רוני אם בא לה משהו כזה, והיא אמרה שכן, והאמת ששמחתי כי אחרי ערב כזה ידעתי שרוני תהיה חרמנית יותר.

היא ידעה שהוא צודק. הוא תמיד צדק והוא תמיד יצדק.

סיכום הפרק, היא משתנקת והחבל נרגע מעט. גופה מתכופף ומתקרב אל הספר והוא חודר אליה בישבן. לאט, כל מילה - מילימטר. היא נפתחת אליו עד שהכל נכנס. הוא מושך את שערה אליו, מסובב את ראשה ומנשק אותה על פיה.

היא לא ידעה כמה זמן היא כבר מחכה, אך זה הרגיש לה כמו נצח. ברכיה וידיה כאבו לה, כל רחש מחוץ לדלת הקפיץ אותה, לא יודעת אם זה הוא עושה את דרכו אליה או סתם עובר אורח. היא פחדה ממה שיקרה כאשר הוא יגיע, תוהה מה הוא יעשה בה. היא שקלה פשוט לקום וללכת אך היא לא רצתה לאכזב אותו, ויותר מכך, היא רצתה אותו.

הכאב היה חודר. צורב. הוא קטע את נשימתה, משחרר מפיה שברי אוויר חמים רוויים בזעקה שקטה. היא עצמה עיניים לרגע, מנסה להתמודד.
מנסה להתחבר.
זה הצליח רק לרגע, רגע קלוש שבו הרגישה את הכאב מתחמם.
...הכאב בא מבפנים, בוקע החוצה בצבעים ובנשימותיה הקטועות.

תורידי את הטבעות. תורידי את השרשרת. תורידי את העגילים. תורידי גם את האיפור. תורידי את תלאות היום. תורידי דעה קדומה וסנטימנטים. תורידי ממך היסטוריה ועבר. תורידי ממך כינויים ושמות חיבה והיכנסי עירומה לחדר.
נאה שפחה. עכשיו גם תורידי את הבגדים.

כמה סטירות והצלפות על החזה ואני מושכבת על הגב, אטבים מחוברים לשפתיים החיצוניות, אטב אחד על הדגדגן. כואב, אבל יש תחושה של לקראת משהו. אתה שואל אם אני מוכנה למחטים. אני מתחילה לבכות, ומהנהנת.

היא אומרת, די נמאס לי, אנחנו צריכים לדבר. אני אומר לה, בניילון שלי אסור לדבר. פה הקליפות קשות. האטימות הרמטית. רוצה לדבר, תקני לך כלב! אומר, אני לדבר גמרתי. עכשיו אני עסוק בלשרוד. היא אומרת, בחיי שאתה מוזר, ואני שומע אותה בוכה.

אחרי שעה ארוכה יעל מרימה עיניים, משועממת, ומתחילה טיפוס איטי וארוך במעלה הגוף שלי.
"שלום", אני אומר לה בהגיעה.
"מי אדוני?" היא מחייכת.

מתוך הרכב, בדרך למרתף התשוקה הבוערת בשנינו, נראה העולם חבוט ואפור. ובפנים, ככל שהתקרבנו אל אותה דלת שואבת, ניסינו, כל אחד בדרכו, לקצר את הזמן הנוקף. היא סיפרה לי בשטף על קורותיה בימים האחרונים, אני הבטתי בה, רואה לנגד עיני תמונות בגוונים וריחות השמורים לתשוקות אחרות.

היא מוטלת חסרת תזוזה על המיטה והוא ניגש אליה ומלטף את ראשה. הוא חש כיצד היא נמסה למגעו, נימי גופה משתוקקים וזועקים למגע הרך, תראה איך עמדתי בזה יפה, תראה, אמרתי לך תמיד שאתה יכול לעשות בי הכל ואני אעשה את זה. הוא מלטף אותה, את הגוף המושפל, המנוצל. היא זזה לכיוונו על המיטה.
"היה לך מספיק?" הוא שאל.

בדקה השישים ושתים, לאחר התקפה ספרדית מסוכנת, הלכתי למקרר, לקחתי את בקבוק העין גדי והבאתי לה להשקותה מים צוננים בלילה לח.
כשנכנסתי מצאתי אותה כורעת בדיוק באותו מצב בו העמדתי אותה כשיצאתי.

שפם ביישני מכסה את שפתיך שעור דק ועדין מתוח על אדמן. הציצית שלך קשורה באכזריות סביב פרקי ידיך, תחתוני החוטיני הסגולים שלי מכסים את אפך והפס עובר על עיניך.

ההוראות היו ברורות. אי שם בדרום הארץ. לא בזמן מחזור. לא להביא ציוד. לא תיק, לא פלאפון, לא ארנק מלבד אותם 70 שקלים דמי נסיעה. ללא תכשיטים. אפילו לא טבעת. ללא לבוש מיותר כמו צעיפים או סרטים. ללא בגדים להחלפה. ללא ציוד או מזוודה. ללא איפור.זו לא פגישה. ללא מסמכים אישיים. ללא אוכל. ללא שתייה. ללא מכונית.
לא להגיד לאף אחד שאת מגיעה. לא להגיד לאף אחד לאן ולכמה זמן. להגיע בגפך. ולהביא תשלום של 2000 שקלים.

היא הניחה את ידה על ידי ושאלה: "ראובן, זה יכאב לי?" הרצינות התהומית שלה כמעט גרמה לי לפרוץ בצחוק, אבל הצלחתי להתאפק. ליטפתי את שערה, "בוודאי שזה יכאב, אחרת זה לא יהיה כמו שיוסף דפק את מרים". ראיתי את סערת הרגשות בעיניה ונתתי לה לחלוף. החזקתי את ידה עד שחייכה שוב ולחצה את כף ידי. "טוב, אדון יוסף, אני מרים, נעים מאד".

''גם הגוף בוכה, בדרכו שלו'' אמרה בשקט, עת חשה איך היא והיצר הופכים לאחד. הוא חיבק אותה, לא מונע ממנה דבר עוד. לא את הידע ולא את הכאב.
מתמכרת לשניהם, היא מביטה בו ורואה אדם שונה מזה שהכירה. לא פעם היא תוהה בינה לבינה, האם האדם השונה הזה, אינו אלא היא, הנשקפת מעיניו.