סיפורים

מסתכלת על השעון, הדקות מתקרבות, פותחת את המנעול בדלת, קושרת מטפחת על העיניים, מחכה. עומדת עם הגב אל הקיר, ממש מול הדלת, ואז הוא נכנס, ואני שומעת אותו נועל את הדלת אחריו...

עד שהכרתי אותך, הצגתי את עצמי כ"שמנה מתוסבכת". אני לא יודעת אם אתה עדיין זוכר, אבל כששמעת אותי אומרת את זה, הפטרת בזלזול: "אל תחמיאי לעצמך, יש מעט מאוד אנשים באמת מתוסבכים בעולם הזה"...

היא דפקה בדלת. השעה היתה שתיים עשרה בצהריים של יום שלישי. הצצתי דרך חור ההצצה בדלת וראיתי אותה: שיער בהיר, פנים מושלמות, גוף יפה. באמת מתנה נחמדה, במיוחד כשאתה לא מצפה לאף אחד...

יושב מולה על הכורסה. לא זז. מבטו נעוץ בשלה, נשימותיו איטיות. אצבעותיו מתופפות על ירכו בקצב, דבר לא זע בחדר מלבדן. שקט...

"אדוני," אני אומרת לו, כשהוא ישוב על הכסא מול המחשב, ראשי מונח על ברכיו, ידיי מחבקות את רגליו, "אני מנסה ללמוד את המילים של הפסיכומטרי וקצת מתקשה. תוכל בבקשה לעזור לי?"...

השעה הייתה שבע בערב, הוא התקשר. ביקש שאגיע לגני יהושע על שפת הירקון, בדיוק בשבע ושלושים. נתן הוראות ביגוד, מיקום מדויק לחניית הרכב, וניתק את השיחה...

אתה אומר לי: כן, אז כן. אתה אומר לי: לא, אז לא. אני אומרת לי, כאילו לך, שעכשיו אני שלך: בוא תעשה בגופי, בוא תעשה לי, תעשה לי מה שאתה רוצה! אני שלך-שלך, אני בידיך, אני לך...

אני מרגישה שהוא כועס עלי, אני אפילו לא צריכה להסתכל עליו בשביל לדעת, וגם ככה הוא לא נותן לי להסתכל. הוא סינן לעברי: "ראש למטה. תמתיני", לפני חצי שעה בערך. ואולי זה היה רק לפני חמש דקות, אולי לפני שעתיים, אין לי מושג...

כעת את קשורה לרצונותיי, מעוצבת בתנאים של אסירה נחשקת, תפורה בגווני ההצלפות העוטים את גופך הכנוע, אשר מנסה להיאחז בכל אפשרות של תזוזה...

שעה ארוכה התכוננה, לובשת בייבי דול קצר אדום לוהט, ומתחתיו, חוטיני מפתה. חלקה, ריחנית ורכה נכנסה אל המיטה, שוכבת בתנוחה חתולית – מחכה...

אמילי רוכנת מעל שולחן המחשב. היא יודעת שאסור, אבל היא שם בכל זאת, מקלידה באצבע אחת על המקשים, מרפק היד השניה רכון על השולחן. "האדון שלי", היא כותבת, "לא מרשה לי להשתמש במחשב בלי פיקוח"...

"אתה מזניח אותי," אמרה לו בכעס. "כל היום אתה באולפן ההקלטות, ואני מבינה שאתה צריך לעבוד, אבל אני כאן, ממתינה לך. האם אני צריכה לחבר מיקרופון לאוזנך בכדי שתקשיב גם לצרכים שלי?"

זה זורם במורד גבי, אני נאנחת חרש. שומעת את קול צעדיו מאחורי ונושמת לאט, וכל נשימה היא מאבק בפני עצמו, אולי הוא ירגיש את הפחד שלי...

רוצה אותך הכי אמיתית, הכי פגיעה, הכי פריקה. תפרקי מולי, תתפרקי, תני לעצמך לבכות, לראות, לחוש. אך את חזקה, לא נשברת. כל כך מפחדת לאכזב את אדונך ורק רוצה להיות הכי יפה, הכי טובה, הכי מושלמת...

סטירה אחת, ועוד אחת, ואני לא אוהבת אותן, לא כי זה כואב, לא כי זה משפיל, אלא כי הן סתם, אין להן שום משמעות, כי אתה שותק וממשיך לעשות את כל הדברים שצריכים לעשות לפי הרשימה. אם רק היית יודע שמשפט אחד יכול לגעת בי יותר מכל ההשקעה הזאת שלך...

יצאנו מהפאב השכונתי הקטן והמקסים ונכנסנו אל הרכב שלו, החדש והכסוף. ממש גולדן בוי, הילד הזה. כשאני שולחת את היד בכוונה לסגור את דלת המכונית, אני מסובבת את הגוף כך שמכנסי הג'ינס הנמוכים שלי חושפים את חלקו העליון של החוטיני שלי. אני יודעת שהוא יבחין, ואני צודקת...

הוא מקבל את ההודעה ומחייך לעצמו. חיוך קצת עצוב. הוא לא חיפש שליטה, לא רצה לתת לה שום דבר, מלבד מה שהשתוקקה כל כך לתת לעצמה. הוא מטייל בשדרה החשוכה, אוהב את אוויר הלילה הקריר, מצית סיגריה וחושב עליה...

''יש לך שתי דקות להחליט בדיוק מה את רוצה שיקרה עכשיו, איך את רוצה שנמשיך," הוא אומר. הראש והבטן, קצות העצבים וחוט המחשבה מנהלים עכשיו מאבק בתוכי, זוכרת את מה שהוא אמר: "לא אבוא אלייך עד שלא תהיי מוכנה. אינך ראויה לגופו של המאסטר עד שלא תהיי מוכנה אליו. ואני אחליט מתי את מוכנה"...

רואים את הבחורה שיושבת לידכם במשרד, ברחוב, הבת של השכן ממול, או המלצרית שמשרתת אתכם עכשיו במסעדה? זאת יכולה להיות היא. האמת? לא הייתם מעיפים בה מבט נוסף, ואם כן הייתם מביטים בה, אולי הייתם נעצרים לשנייה ומביטים בתוך העיניים שלה, ורק אז הייתם מבינים...

היא רצתה להילקח כזונה, ללא רגש, ללא שום משחק מקדים, להיות על ברכיה כפי שירצה גבר שהיא לא מכירה ולא פגשה מעולם קודם לכן. היא תעשה כרצונו, תענג אותו בהתאם לצרכיו, תהיה שלו כפי שיצריו יכתיבו לה...

היא כורעת על הברכיים בחדר השינה. לא כבולה, עיניה לא מכוסות. הוא יושב ליד שולחן העבודה, אבל היא רואה רק את רגליו מפני שמבטה מושפל מטה. הוא העמיד אותה כך לפני יותר מעשרים דקות, ואף כי חמש הדקות הראשונות היו קלות, כאב החל לחלחל אל השרירים המאומצים, מוחה את החיוך הזחוח מפניה...

ההוראות שקיבלה היו ברורות ומדוייקות. "תבואי במיני שחור קצר, ללא תחתונים, שיער אסוף לקוקו גבוה. כשאת מגיעה, שבי על הספה והישארי כך עד למתן הוראות נוספות ממני." למרות ההתרגשות שאחזה בה, היא סירבה להיכנע, לא הצליחה לקבל על עצמה מרות מוחלטת...

הסד ננעל בנקישה על הראש ופרקי הידיים. הריגוש מטפס מהקרסוליים המופרדות אל הברכיים. מוכנה הלאה, להמשך שלך. הנה עוד רגע רצועות השוט יזמזמו על עורי, מחממות, מכינות את התחת לעוצמה, לחגורה. הקיין נוחת בעוצמה ואני מתפצלת לי בבטחה לעצמי ולאנוכי, בעד ונגד מה שאתה עושה בי...

פגישה ראשונה במתכונת הידועה בבית מלון. אני מחכה, עירום כמובן, על פי הוראתה. היא לא ביקשה ממני להיות על ארבע. בכלל, אינה מרבה בדיבורים. היא נכנסת פנימה. אישה לא צעירה, וגם לא יפה. אני שואל את עצמי, מה לי ולה? חושב על דרך אלגנטית להיעלם, כשלפתע היא נוגעת בי...

"על ברכייך, שפחה," הוא אמר אחרי שתמו הדיבורים, הקפה והסיגריה. התפשטתי לאיטי, מודעת מאוד לעיניו הסוקרות והבוחנות אותי. כרעתי על ברכיי בתנוחת ההמתנה הרגילה שלי, נזהרת מלהביט בו ישירות...

אי שם, במרתף אפלולי וקצת ישן, הוא רואה אותה שם. חדר המשחקים שלו. זירת השעשועים שלו. היא על הריצפה, רגליה מקופלות הצידה, נעלי העקב הגבוהות נוגעות לא נוגעות בריצפה. פיסת סאטן שחורה מכסה את עיניה. מרגישה כה חסרת אונים...

נגה הייתה אז צעירה יפה, שרצתה לעלות לארץ מבריטניה. אריק היה חייל, ששמח על ההזדמנות לצאת עם בחורה שכזו. "רציתי לדבר איתך על משהו," היא אמרה לו יום אחד, במפתיע. "טוב לי אתך, אבל משהו חסר"...

הכרנו בחטף, הייתי כבר להוטה לפגוש אותך. האם איך שדימיינתי אותך זה באמת אתה? ישבת רגוע, מדבר שוטף, יודע בדיוק מה רצונך. יושבת מולך, רועדת כולי. לא הקור שבחוץ הוא שמרעיד אותי, אלא הפחד ממה שיקרה...

ביום רביעי קיבלתי ממנה מכתב ובו ההוראות. "סאבית יקרה שלי," היא כתבה, "ביום ראשון מגיע הרגע הגדול - הסשן הראשון שלך. תתכונני היטב לקראתי. ואל תפחדי, יקרה שלי. אני אטפל בך ואדאג שתהיי מאושרת..."

אדוני, רציתי לספר לך על התקופה הקשה שאני נמצאת בה כעת. חלק ממני רוצה לפנות אליך ישירות ולא מעל דפים אלו, אך במצב שאני נמצאת בו היום, אני לא מסוגלת לספר לך פנים מול פנים, לכן בחרתי בדרך זו...