סיפורים

"מעוניין?"
גל הסתכל בעיניים פעורות על הצג הסלולארי שלו. הוא לא ידע אם צוחקים עליו או עובדים עליו.
"מה זאת אומרת - 'מעוניין'? מי את ומאיפה אנחנו מכירים?" הוא החזיר תשובה למספר הלא מוכר.
"אני בשבילך מר X, ומאיפה אנחנו מכירים תדע בקרוב. מעוניין?"

רון הרגיש שהרגע עליו חלם שנים עומד להתממש. הוא לא ידע למה לצפות, והציפייה הייתה מלווה בחשש מסוים מהלא נודע. בעבר היה בו פחד מצמית כשחשב על הפעם הראשונה בה יתמסר לגבירה שתלטנית, אבל היכרותו הוירטואלית עם יעל הפיגה כל חשש. תחושת הביטחון והאהבה כלפי אדוניתו סילקו כל פחד מליבו. הוא בטח בגבירתו לחלוטין, ורק קיווה שלא יאכזב את מלכתו הנערצת.

מבטו קרא עליה תיגר מעברו השני של השולחן, מבעד לאפלוליות הצמיגה של החדר. לא מיד היא נענתה לו - מבטה חלף בהיסוס על פני המסובים הגוהרים מעל לעצמות העוף שבצלחותיהם, פניהם בעלי הבעה של זכוכית וכלביהם שרועים לרגלי אדוניהם בסבלנות אינסופית - ממתינים.

היא התרחקה ממנו, מילימטר אחר מילימטר, כנאבקת בכוח שהדף אותה לעברו. "מה זה?" שאלה בשפל קול.
"מה?"
"זה". היא הצביעה לעבר משהו בצווארו. שני כתמים אדומים, מקבילים, הכתימו את עורו שם. לרגע כמעט קילל. לרגע כמעט הקיא. לרגע, כמעט הכחיש.

דפנה רצתה לראות אותו בוכה. רצתה לשבור אותו. היה משהו מאוד מתסכל בהתמסרות שלו אליה. לפעמים נדמה היה לה שהוא החזק, שהוא הקובע. כן, כשהענישה אותו הוא זעק לבסוף מכאב. כן, כשהשפילה אותו בצורה נוראית הוא נפגע. אבל היא הרגישה שהוא לא ממש נשבר. זו היא שנכשלת.

השעון הכה חצות. לבוש בחלוק ישן, הוא ישב בכורסת העור האהובה והישנה שלו מול האח המבוערת וקרא ספר עב כרס בכריכה מרופטת. למרגלותיו, על שטיח הדוב, ישבה היא, עירומה לגמרי פרט לקולר עור דק סביב צווארה.

אנחנו נוסעים בין ההרים עכשיו. יום שמש חורפי נעים. הכל ירוק מסביב. תחושת חופש מלווה במתח. מגיעים לנקודת תצפית יפהפייה המשקיפה אל נוף ההרים. מורה לי לעמוד שם. לפשוט את בגדיי. מסתכלת עליו בעיניים שואלות. מחזיר לי מבט. יודעת שאין מה להתווכח. מקללת בלב.

"חתיכת כלב, אני אהרוג אותך!" היא צורחת, ונאלמת בהלם כאשר אני עוקר את החגורה מאחיזתה. הפרש עשרת הסנטימטרים לטובתי פתאום מקבל משקל. "כלב, תחזור חזרה לרצפה!", היא אומרת בקול רם, ופתאום נדמה שהפרש הגובה צומח לעשרים סנטימטרים. "אמרתי, תחזור לרצפה", אני שומע רעד קל בקולה. ההפרש גדל לשלושים סנטימטרים. היא נראית כל כך קטנה לפתע...

היא באה מאהבה. רק ככה רצתה לקחת אותה. מזה שבועיים שיעל חככה בדעתה איך לתכנן את יומה עם שפחתה המיועדת. היא ידעה שרונית מוכנה מבחינה מנטלית לשליטה ברמה גבוהה מאוד, אף שלא הייתה מנוסה כלל בשליטה או בכאב. “מה שאראה בעיניה, יספר לי על מה שעובר בליבה. מה שתראה בעיניי, יאמר לה את שבליבי”. זו הייתה החלטתה, וכך יצאה לדרכה.

סטרתי לו. הוא הושיט ידו לאחוז בלחי הצרובה. כשעמדתי לסטור לו בשנית, הגן על פניו.
"זה אינסטינקט, גברתי. אני לא שולט בזה."
"אז תתחיל לשלוט. איתי לא יהיו לך אינסטינקטים מלבד אינסטינקטים של לעשות כל מה שאני רוצה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניך או בעיני הגוף שלך. ברור?"

משעמם לו, הוא התלונן שמשעמם לו. אז הוא משחק איתה. הוא אוהב לשחק משחקים. השיחות שלהם במסנג'ר הגיעו הרבה פעמים למשחקים, משחקי מילים, משחקי גילוי אחד על השני, משחקי התקלה הדדית, כל מיני משחקים שאנשים יכולים לשחק במדיום טקסטואלי. אבל...

היא באה מאהבה. רק ככה יכלה להגיע לזה. השאירה מאחור את זכרותה, את עולמה הונילי-קינקי, עמדה בקרן הרחוב, במקום שקבעו להיפגש בו, לבושה אמנם כגבר שאותו ראתה במראה בכל בוקר, אך מרגישה את נשיותה פורצת ממנה בזכות אותו סט תחרה סגול שלבשה מתחת לבגדיה, ובזכות האישה אותה שעמדה לפגוש בפעם הראשונה.

היא החליטה לרחם עליו, לקחה את ידו ואמרה, "בוא שב על הספה. נדבר מעט לפני הסשן". כמה שאלות סתמיות, שוב חוזרים על מה שסיכמו במסנג'ר. ואז השתנה משהו במבטה. מעין הבזק של מבט קר, מתנשא. רעד עבר בגופו כשראה את המבט. חשב בליבו, מה תעשה לי הגבירה הזאת שאני כה נמשך אליה, שאני מוכן לעשות הכל על מנת לרצותה?

"יש לנו בערך שעה עד שאצטרך ללכת להתכונן לנשף של היום", אמרה מרי לפייר. "אני חושבת שיש לנו מספיק זמן למשחק קטן", הוסיפה, וחיוך זדוני עלה על פניה. היא שלחה יד והרימה את ראשו של פייר, מבטיהם נפגשו והם התנשקו נשיקה ארוכה. הציפור שישבה על הענף הסתכלה מטה על הזוג המתנשק: חבל שציפורים לא יכולות לאהוב כך, חשבה.

היא הלכה בזהירות על העקבים הגבוהים, מבטה החושש מתרוצץ על הצללים של הסביבה הבלתי מוכרת. הם היו במושב. מקום הולדתו. הוא הדריך אותה בנייד איך להגיע לשם. והיא, במיטב מחלצותיה, עם כל רצונה להרשים אותו במראה העדין והמאופק, דידתה לעבר הגורן, שם אמר שיחכה לה. גורן. עוד מילה ארכאית מוזרה שנתקלה בה רק בשיר ישראלי ישן נושן.

התגלח מול הראי בבוקר, לקראת ראיון העבודה, שחיכה לו חודשיים. סוף סוף עבודה ראויה. משכורת גבוהה, עניין, מעמד. הרגיש גבר. עד אתמול הוא חשש מהראיון. אבל אתמול היא באה שוב, וחוויית השליטה שהעניקה לו, נסכה בו בטחון. הגבריות שבו ניעורה שוב, והוא הרגיש שהמשרה עומדת ליפול לידיו כפרי בשל.

לפעמים אני עוד שואלת את עצמי איפה נשארו הכנפיים שלי. אני מדמיינת אותן, מוטלות בערימה עם הכנפיים שלו, זה שאני לא רוצה לזכור. כל כך הרבה זמן היינו כלואים ביחד. טלאים של שחור בוהק ולבן מסנוור, מתערבבים זה בזה, עם נתזי אדום עז של דם – צבעו זהה אצל שנינו. (שלושה סיפורים קצרצרים, על שניים שנפלו לחוד וכלואים ביחד.)

אני לא יודעת מה לנעול גברתי", אמרה שפחתי.
"נלך אם כך לקניון, שפחה. גם אני צריכה כמה פריטים".
ראיתי את המבט המפוחד על פניה. עד היום מעולם לא יצאה בפומבי כשהיא לבושה כאישה. לא שהיא התביישה באהבתה ללבוש הנשי, אלא שידעה שהחברה אינה מכבדת את מי שנוטה לכך.

"בוקר טוב", קופצת הודעת מסנג'ר על המסך מולי.
אדוני. מחייכת לעצמי. עונה לו.
"את בעבודה?"
"בבית".
"היום תלכי לעבודה ללא תחתונים".

"על הברכיים, שפחה", אמר הגבר במסכה ואני כרעתי. "הביטו בה. גיל: 21, גובה: 1.65, משקל: 64 קילו. מידת חזייה: C 75, מותניים: 69, ירכיים: 98. שיער שחור ועיניים חומות. עור שחום. עברה שני אדונים כולל הנוכחי. שאלות לפני שאני מתחיל במכירה?" שאל בתקיפות.

"אנחנו לא הולכים לסשן היום, חמודה." קולו היה שקט ועצור. "היום יהיה יום מיוחד, משהו שונה."
"מיוחד?" הריגוש החל לבעבע בה.
"מבחן קטן", אמר ולא יסף.

כל כך הרבה קרה בזמן מועט. הכניעה שזרמה ממני בצורה כמעט מוחלטת, הרצון בכניעה. סשן ראשון, אשר חיכיתי לו זמן כה רב. חשבתי על הצלפות, על כאב, על קשירות, על אטבים. לא חשבתי על מה שקרה בפועל.

בשלבי התעוררות ראשוניים, הרגשתי את שפתיה של שפחתי נושקות לרגליי. שמעתי אותה ממלמלת "בוקר טוב" חטוף, ואת צעדיה טופפים-מתרחקים. תהיתי מה יכול היה למנוע ממנה להעיר אותי בחום מפנק כפי שעשתה מדי בוקר.

אם היא היתה הולכת ברחוב לא היו רואים עליה. בעצם, על אף אחד מאיתנו לא רואים. אבל עליה באמת לא רואים. רווית, עורכת דין. מעל שנה היא בכלוב. רוצה, מעוניינת, חוששת ופוחדת. המעמד שלה במקצוע שלה לא מאפשר לה לעשות טעויות. המעמד האישי שלה בזוגיות הוא כה כושל עד שאין עוד מקום בו היא לא טעתה.

נו דוקטור, אתה יודע. העור הלבן הזה, מתוח כזה ודק, וקצת רואים נימים של דם שמטפסים על הרגל. מה, אל תגיד לי שאתה לא מסתכל לשמה. לא? אפילו לא קצת? טוב אתה בטח סתם מתבייש ממני, או שאתה פוחד לשבור את הדיסטנס הזה שיש בינינו, הא דוקטור?

"אני לא יכולה. בבקשה. אל תבקש ממני את זה. כל דבר אחר... בבקשה, אדוני." היא ישבה על ברכיה, על המיטה, דמעות זורמות על לחייה. כל כך רצתה לרצות אותו, אבל הבושה היתה הכאב הכי עמוק שהרגישה עכשיו.

"פתחי את המצלמה, כלבה. אני רוצה לראות אותך", קפצו המילים מולי. אני כלבה. כועסת. מה פתאום הוא מדבר אלי כך? נרגשת, מגורה, אני כלבה. הפנטזיה מתגשמת. "עכשיו התפשטי ועמדי מול המצלמה. יש לך שלושים שניות לעשות זאת".

בוחנת את עצמי בפעם האחרונה מול המראה. המראה אדוק, שמרני. חצאית לבנה ארוכה, חולצה שחורה עם מחשוף קל, נעלי עקב שחורות לא מחמיאות במיוחד. לא פלא שחושבים שאני בחורה דתייה. רק שמתחת, הגוף חשוף לחלוטין.

המפגש הראשון נערך פי הוראותיה המדויקות. הוא עמד בצומת החשוך והמתין. מכוניות חלפו, מידי פעם האטו והמשיכו. הם שוחחו מספר פעמים באינטרנט ובטלפון, והוא הרגיש שהיא ממש חודרת לנשמתו ומכילה אותה כולה. הוא ידע שאין ודאות שהיא באמת תעצור, ואולי כן.

חודשים עברו מאז קיבלה האלי את ההחלטה האחרונה בחייה. זמן רב קודם לכן, כבר קינן הרצון בליבה. היא רצתה להיות שייכת לו לחלוטין. לא רצתה עוד להיות שותפה להנאותיו, אלא רצתה להיות שפחתו, רכושו. והיא רצתה להביע את זה בפניו, אך חששה ממה שיחשוב.