סיפורים

אני שומע אותך שרה. בתוך הוייב שלך, הספייס, ה-"חבל שאת לא שומעת ומעיפה אותי להתקלח כי עכשיו אני אתמרח עלייך עם כל הפודרה של ציר זיבי הקופצני." אני מוריד את הנשק והנעליים, והולך לחדר, המוזיקה מתגברת בכל רגע, אני פותח את הדלת בשקט...

הוא היה אובד עצות, וידע שאם לא ינקוט בפעולה לעצור את המשבר, היא תעזוב אותו לטובת שולט אחר. לפתע נזכר במשהו, וחיוך החל להסתמן בזוויות הפה שלו. לפני כמה שבועות, כששוטט באחד הפורומים של השולטים, נתקל בפוסט על טיפוס שהכינוי שלו היה: "המעניש," והוא מטפל בנשלטות לא ממושמעות...

"אני צריכה את זה קשוח יותר הפעם,״ היא כותבת לי. אנחנו לא באמת בני זוג, אבל גם לא יזיזים. ניפגש אצלי הערב, ואני מתכנן לתת לה בדיוק מה שהיא צריכה...

כף היד הפתוחה שלי פוגשת את הישבן שלה בעוצמה, מוציאה ממנה זעקת כאב ענוגה. "בבקשה אדון שלי, תכניס את הזין שלך לתוכי, אני מתחננת.״ אני לא עונה. רק ממשיך לעסות את הדגדגן שלה, ולשחק בחור הרטוב שלה עם קצה הזין שלי...

מאז שפגשתי את דוקטור רומנוב דברים מוזרים התחילו לקרות. אני אומר דברים אותם לא רציתי לומר. אני הולך למקומות אליהם לא בחרתי ללכת, ולא פעם מוצא את עצמי מתעורר מבלי בכלל לזכור שנרדמתי. ובכל פעם שאני מתעורר מלווה אותי תחושה מוזרה...

שמונה בערב, את מחכה לו במיטה, עירומה ורטובה. SIR אמר לך שהוא רוצה לראות אותך בדיוק ככה כשהוא חוזר מעבודה. הרבה שנים שלא הכרת גבר כל כך דומיננטי, שמביא את זה גם למיטה. גבר כזה שיודע להעניש, אבל גם ללטף, כשאת צריכה...

אנחנו נוסעים לקמפינג היום. הנסיעה לא קצרה ואני מתכנן שנגיע לשם לעת ערב. אני נוהג כי אני יודע שיהיה לה קשה מאד להיות מרוכזת. כל המחשבות שלה ממוקדות במה שאני מתכנן לעשות לה שם, כשנגיע. היא לא יכולה שלא להבחין בארגז הצהוב המונח לו בקצה תא המטען. בארגז הזה מונחים כל הדברים שהיא ואני אוהבים לשחק איתם...

טיול שנתי, טיזינג במצלמה של המסנג'ר, פנטזיית ילדות, חיים, פרידה, שוב רווקה, טינדר, שני חברים הכי טובים וטיזרית אחת חסרת תקנה...

"אני לא כל-כך רוצה עכשיו מיניות סוערת, ולא רוצה שיאים, ולא קשירות לארבע קצוות, ולא קולר, ולא את כל הבלאגן הזה. אבל להיות פסל, סטטי, מונח - עם זה, אין לי בעיה. בימים טובים גם בלי בגדים. לא סתם פסל, הפסל שלך", היא הציעה. התלבטתי אם זו פשרה עבורי או דווקא לא. אבל שחקן טוב עובד תמיד ביחס לקלפים שיש לו, ולא ביחס לאלה שהיה רוצה לקבל...

״אתה גורם לי להרגיש שאני לא יכולה להחליט שום דבר בעצמי!״ היא אמרה, בכעס. הוא הקשיב, ואז השיב בשקט: ״אני כאן כדי לעזור לך לשחרר, לא לקחת ממך שליטה. אם זה מרגיש לך אחרת, אנחנו נעצור ונבדוק מה לא עובד...״

נורה וליהיא הגיעו בשמונה בדיוק. הן היו השכנות שלנו בשש השנים האחרונות אך טרם יצא לנו להזמין אותן. רוזי הייתה מבקרת אותן מדי פעם, קופצת לקפה. אחרי שהמלכה שיעבדה אותה, הסתבר שצדקתי, שהיא אוהבת בנות לא רק כשאומרים לה. יותר מכך, שיש לה כישרון של ממש. את מרבית זמנה באחוזה בילתה עם פנייה טמונות בין ירכיי המלכה. בסתר ליבי, רציתי להיות במקומה..

לפעמים, לפני שאני הולכת לישון, אני מדמיינת את המילים שאתה לוחש לי. באסרטיביות, שאין כמותה. בעדינות. פתאום, משום מקום. ״את מוכנה?״ אתה שואל. ״תמיד,״ אני עונה...

מאז שראיתי אותה בפעם הראשונה בטיוי, רודפת אחרי נוכל מבוהל כלשהו, לבושה בג'ינס ומגפיים (ואני משער שגם חוטיני שחור), ידעתי שזהו, התאהבתי - וזה סופי! ומאז, בכל פעם שהיא על המסך, גם אם לשנייה, אני מפסיק אינסטינקטיבית את מה שאני עושה באותו רגע, עוזב הכל, ופשוט בוהה. כמו כלב ששמע משרוקית. כמו ילד ששמע אוטו גלידה. כמו הפסקת חשמל...

קבענו לצהריים המוקדמים, אמרת לי להביא את כל הצעצועים שאני אוהב. היום, רק היום, את כל כולך שייכת לי. את פותחת את הדלת ואני מסתנוור. את לובשת את השמלה השחורה השקופה שאני אוהב, עם המחשוף העמוק, וקולר אדום-שחור. את בלי חזייה, אני יכול לראות את זה דרך השמלה. "חם לי," אני אומר ובוהה בך...

״תתפשטי,״ אמרתי לה ברוגע, נשען לאחור ומביט בה. היא הורידה את השמלה בתנועה אחת, נשארת רק עם חזייה ותחתונים, עומדת מולי בלי לומר מילה...

אני חוזר הביתה מהעבודה אחרי יום קשה. נכנס בדלת וישר למקלחת. שניה לפני שנכנס למקלחת. את קוראת לי מהחדר. אני מיד מתייצב, ואת אומרת לי: ״תתקלח טוב טוב. יש לי הפתעה בשבילך״...

"אז לגלח?" היא שאלה. "ברור", עניתי. הכרנו ברחבי המרשתת. אתר של שובבים. היא הייתה בת 18 ועם הרבה "דאדי אישיוז". בדיוק הטייפ שלי. לא רצתה לחכות ליום החופש שלי. "למה אתה עובד בשעות האלה?" ככה זה בתעופה, 24/7, ולאף אחד לא אכפת שקב"ה לא מרוצה, העיקר שהמטוסים יעופו. היא כל-כך התלהבה שיש מישהו שחולק איתה את השיגעון. האמת שגם אני רעדתי מהתרגשות...

הגוף מלא בתחושות של קור וחום, ואתה חסר אונים מולי ומול היוצרות שלי שהתהפכו בצורה הזו. אתה מת לעצור אותי אבל מאוחר מדי; ומשהו בלב החשוף שלך שמח שמאוחר מדי - יש משהו מרגיע בלהיות זה שנגזר עליו גורלו, שהרי המצב נתון. רק ככה אתה יכול לאפשר לעצמך להיות פגיע באמת. והנה, זו הפעם הראשונה שאני יכולה לרתק אותך פיזית ואתה משתכר ונסחף לתוך הקסם האפל וההרסני שלי - כי אולי גם אתה שרוט כמוני...

"אני רוצה לדבר עם עבד מספר שתיים-עשרה", הורתה לפתע המלכה לעבד מספר שלוש, וזה, מבין במהרה את הכוונה, משך את איברו מפי ופנה להתרחק. ״אתה תאונן לידו וכשאומר לך תגמור לו על הפנים, זה ברור?״ עבד מספר שלוש הנהן בהבנה. ידעתי כמה טוב זה מרגיש לקבל הוראות ישירות. ״עבד מספר שתיים-עשרה" פנתה אלי, ״אני מעוניינת בשיפחה חדשה, ואני רוצה שזו תהיה אשתך"...

נכנסתי לקיוסק, קניתי בקבוק שתייה לדרך, ויצאתי החוצה. הבחורה קמה ונעמדה מולי, ושאלה: ״לאיפה אתה ממהר כל כך?״ עניתי לה שאני גר בדרום ויש לי עוד זמן נסיעה עד שאגיע לבית. שוב שאלה: ״נו, ו...מה דעתך עלי?״ פה הבנתי שיש איזה קליק, עניתי לה, "מהממת", היא אמרה: ״בוא אלי, תשתה קפה לפני הנסיעה, תהיה ערני". בדרך היא מחייכת ואומרת: ״אני מקווה שאתה אוהב הפתעות״...

ואז זה שוב קורה, בלי שום התראה מוקדמת, המפלצת מתעוררת. אני נעמד מולה והיא מבינה בדיוק מה קורה. היא בולעת את האוכל, מעבירה את הידיים לאחור, ופותחת את הפה. אני מוריד את המכנסיים, ובלי שום התראה מוקדמת, דוחף את הזין שלי לגרון שלה...

"אם תתנגד זה יכאב יותר", אמרו, מתואמות למופת. לא ראיתי אותן, אך ידעתי שמבטן ריק. משהו בשליטה של המלכה גורם לכך שלא תצליח לחשוב על כלום מלבד על לרצות אותה. משהו במה שהיא עושה להם בשביל שיצייתו בלי שאלה. שפחה מספר עשרים ושתיים הניחה את ידיה על המותניים שלי, בזמן ששפחה מספר חמש-עשרה אחזה בכתפי. הרפיתי כמה שיכולתי את הגרון. כשהמלכה רוצה להשתמש בך, ידעתי מהפעם שעברה, אין אף טעם לסרב...

אני מסתכל על הסלון והמטבח, לא סידרתי אתמול בלילה, האמת שגם לא שלשום.
"אני אתאושש כמה דקות ואז נסדר, סבבה?" אני שואל.
"האמת שיש לי רעיון יותר טוב", היא אומרת ומרימה את הגבות בשובבות.
"דברי אלי", אני אומר לה, מנסה לשמור על הפוקר פייס שלי בלי הרבה הצלחה.
"שתה קפה, תתאושש, ואחרי זה תגיע לפה, על הברכיים", היא אומרת...

קרן הייתה סדיסטית רעבת-כוח בכל הדרכים הטובות והגרועות ביותר: הסיכוי להביא מאהבת למקום נמוך ולהפוך אותה לפגיעה היה האפרודיזיאק הטהור ביותר עבורה. ורד לא הייתה מזוכיסטית באותה מידה, אבל היא הייתה משהו יותר טוב: אתגר. מאהבת שתמיד הייתה במרכז תשומת הלב, ומעולם לא נסוגה...

הזיכרון שלנו הוא הסיפור שאנחנו בוחרים לחזור ולספר. את מזכירה לי שאיתי גמרת בזיון הראשון שלנו. ואני נזכר איך ראיתי שנהיה יחד לעולם כבר בשיחה הראשונה שלנו. סיפור על סטוץ שנמשך כבר 15 שנה...

אבנר היה מפקד של כלבתי, אטילה, בסדיר לפני עשר שנים, ואם הבנתי נכון, הוא מתחלף. ברוב הפעמים הוא היה הדום והיא הייתה הכלבה-זונה שלו, ורק לעיתים רחוקות הוא רצה לחוש את שליטתה עליו עד כדי השתנה על פניו. בתקופה האחרונה היא מקיימת איתו פגישות חפוזות שבהן היא פשוט הכלבה שלו. אבנר אוהב כנראה גם משחקי שליטה עם גברים, פעם כחודר ופעם כמצע לכיבוש היעד...

״חבל שלא הזמנת אותה להצטרף", אמרה.
״את מי?״ שאלתי.
״את הנהגת".
״את חושבת שהיא הייתה רוצה?״ תהיתי.
״אני חושבת״, ענתה, ״שכל אישה הייתה רוצה להיות שפחה עמוק בלב".
עצרתי והצמדתי אותה לקיר, מניח יד אחת על פיה, הודעתי: ״את כאן בשביל לעשות מה שאומרים לך. לא בשביל להציע רעיונות"...

בכל פעם שהמרצה העבירה שקופית, מצאה נועה את עצמה מאבדת ריכוז. בתחילה ניסתה לשכנע את עצמה שמדובר בסתם מחשבות אקראיות, אך ההכחשה לא החזיקה מעמד. היא חשבה על האיש, היא חשבה על הלילה שעבר! זה קרה שוב ושוב. נדמה היה לה, שבכל פעם שהיא מפספסת משהו מדברי המרצה, היא פותחת חור נוסף דרכו נכנסות המחשבות. ככל שעסקה במחשבות, כך הן התגברו. אולי לא נכון היה לומר שהיא עסקה בהן, אולי עסקו הן בה. שליטתה בעצמה הלכה ופחתה מרגע לרגע. מבוהלת, מצאה את עצמה קמה לשירותים...

אתה מתקשר אלי בערב ואומר לי להיות מוכנה עוד שעה. אני מתארגנת בחשש, פוחדת ממה שהולך להיות הערב. חמש דקות לפני הזמן, אתה מסמס לי כתובת, להודיע לך שאני מגיעה. אתה אומר לי: ״עשרים דקות ואת בחוץ״. אני מסתכלת על השעון לוקחת נשימה עמוקה, חושבת: אני כבר רטובה מהדרך, מה כבר יכול לקרות, עוד הרפתקה. חוששת ודופקת. פותח לי את הדלת איש מבוגר, לא פחות מ-55, לבוש בתחתונים בלבד...

אתה לבוש בחולצה לבנה קצרה צמודה, חצאית קצרה בצבע תכלת, וגרביים שחורים, ארוכים, שמגיעים לך על אמצע הירך שלך, בדיוק כמו שאני אוהבת. אתה כל-כך יפה ועדין. הגוף שלך בהיר מאוד וחלק, כמו דמות מצוירת, רק שאתה אמיתי. היום לא בא לי לחדור אלייך, סתם בא לי לשחק איתך, ובך...