סיפורים
פנטזיות וסיפורים אישיים
היא ניגשה אל מצקת המים והסתכלה עלי במבט נעים, כאילו מבקשת רשות להתחיל בטקס הרחצה. הסרתי את הלונגי ותליתי אותו בצד. ניסיתי לשמור על ארשת מקצועית ועניינית, ולשדר עסקים כרגיל, כאילו שהסיטואציה נורמטיבית לחלוטין, ואין לידי יפנית קטנה וסקסית בטירוף, עירומה וחייכנית...
לפעמים אני אוהבת שאתה מזכיר לי למי אני שייכת.
אבל עכשיו כשאני מחכה, ולא יודעת איך תעניש אותי אני קצת מתחרטת.
אבל עכשיו כשאני מחכה, ולא יודעת איך תעניש אותי אני קצת מתחרטת.
לאחר שני משקאות, ברגע של שקט, את תגידי פתאום "בוא תתפשט". אני אהיה מופתע – זו לא ההתפתחות הרגילה במצבים אלה. אהסס קצת, ואת תאמרי שוב בשקט "נו, תתפשט, ממה אתה חושש?". אני אחשוב לעצמי שבאמת אין זה ראוי שגבר שכמותי יפגין חשש, אחייך ואומר "בסדר" ואסיר את החולצה. "גם את המכנסיים, מה אתה ילד קטן?". משום מה השאלה הזו תגרום לי להרגיש בדיוק כמו ילד קטן,
ופתאום אני מוצף ברגש כלפייך - לא יודע אם זו אהבה; לא יודע מה זו אהבה. אבל זה שילוב של חיבה, של הערכה, של אכפתיות, של בעלות
עוצרת בתחנת הדלק בכניסה לעיר, בקור של ערב יום שישי, בשמלה צמודה קצרה עם רגליים חשופות, בולטת מתוך נוף המשפחות שעצרו לתדלק בדרך לארוחת שישי. הספקתי להיות ארוחה בשביל מישהו, מנת פתיחה, טרף קל, כי זה ברור שדניאל יאכל היום גם מנה עיקרית וקינוח.
שירה אף פעם לא הצליחה להתמיד בספורט מאומץ מעבר ליומיים או שלושה נחושים בעבר הרחוק. מהבחינה הזו הנוכחות הצמודה של האיש, שבוודאי יגרום לה להתמיד חודש שלם, היתה יתרון גדול מאוד, כמובן. והיא ידעה שאין כמו ריצה כדי להשיל משקל במהירות. ובכל זאת, היא קיוותה שהוא לא יכריח אותה לרוץ.
אני מניח את התיק על שולחן האוכל ומחווה לעבר אחד הכיסאות הנוקשים, הכבדים, רחבי המשענות. את מתיישבת. אני מוציא חפיסת קלפים מהתיק ומושיט אותה מאחורי הכתף. "אני הולך לנחש איזה קלף שלפת בלי לראות את הקלפים אפילו לשנייה".
ייבשת לי את הפנים שנרטבו מכל הדמעות. "עכשיו קומי". התמהמהתי לרגע כי הייתי כל כך כלואה בסיטואציה, בניסיון להירגע. "עכשיו. קומי!" הרמת את הקול בכעס. קמתי במהירות, מנסה לייצב את עצמי. "עכשיו תעמדי מולי כמו שצריך". נעמדתי זקופה, ידיים בצדדים והראש מוטה מעט כלפי מטה. לא מעיזה להרים אלייך את העיניים. עצמתי אותן ונשמתי עמוק. מדמיינת איך אתה מסתכל עליי, איך אתה בוחן את הגוף שלי.
אני מוזג לה עוד כוסית, סטו גרם. צוחקים כשהיא קופצת מהחריפות בגרון, צוחקת בהיסטריה ונחנקת מזה. "מים מים" היא רצה מתפוצצת מצחוק למטבח, חוזרת עם חצי כוס ריקה, פניה אדומות ופרועות, עדיין משתנקת קורנת מאושר. "זאתי כמעט הרגה אותי" .
"אולי באמת די ? "
"היה לנו הסכם, והבטחת לי "
"בסדר בסדר , מופרעת אחת ..."
"אולי באמת די ? "
"היה לנו הסכם, והבטחת לי "
"בסדר בסדר , מופרעת אחת ..."
-"תמורת הסכום הנכון תקבל שטר מחילה אותנטי, שיציל את נשמתך ואת נשמת זוגתך החוטאות מהגיהנום לעולמי עולמים, וכך תבטיח שאחרי שתשתחרר מכבליו של העולם הגשמי, ישמר לשניכם מקום לצידו של האל, וכמובן - כל החבילה של תחיית המתים, קץ הימים, וכולי וכולי". -"וואלה. וכמה כל זה יעלה לי?"
פגשתי אותה בטינדר. היא הייתה בת שלושים ושש, מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים, אבל עם גזרה דקה, חזה גדול ושיזוף יפה.
״אתה באמת רק בן 25?״ היא שאלה. ואני עניתי, ״תתפשטי.״
״אתה באמת רק בן 25?״ היא שאלה. ואני עניתי, ״תתפשטי.״
בנס-ציונה לא הייתי הולכת איתו הביתה. אבל עברו חודשים. הפעם האחרונה היתה בארץ. יש לבריאן ריח חמוץ מתוק שאני לא מזהה. עיניים כחולות. מוצא חן בעיניי איך ששמי הזר מתנגן לו בשיבוש על הלשון. אני אישה. יש לי צרכים. יש לי סט יוקרתי של ויקטוריה'ס סיקרט. יש לי יום הולדת. אני בחופש מחר.
מאוריץ קורנליס אשר הוא אמן שעיצב עבודות עם הקשר סוריאליסטי שיש בהן מימד ריאליסטי חזק. אשר נהג ליצור שינויים מוזרים ומופלאים בצורות שעיצב ואשליות הנראות כבלתי אפשריות. הוא עיעב את היצירות כך שיהיו שרויות בעולם של הזיות ותעתועי חושים. הוא פיתח דימויים נפרדים זה מזה לחלוטין, הפוכים לגמרי לפעמים, ועיצב אותם כך שיחדרו זה לתחומו של זה באורח כה דו משמעי, עד שאין העין יכולה לקבוע איה מתחיל אחד והיכן נגמר השני
אני מתעצבנת ומצהירה שהוא פשוט "פוץ מתנשא ונפוח". "זה נכון", הוא אומר בחיוך רגוע, "ואת הולכת לחטוף מהפוץ הזה המון סטירות הערב".
פעפוע (בלועזית דיפוּזיה), הוא פיזור של חומר במורד מפל ריכוזים, על פי רוב מריכוז גבוה שלו לריכוז נמוך שלו, על מנת ליצור שוויון ריכוזים, וזאת על פני הנפח העומד לרשות החומר. הפעפוע הוא תנועה עצמית של חלקיקים, תהליך הנגרם בשל תנועתם המתמדת והאקראית של חלקיקי החומר, שנובעת מהאנרגיה הקינטית שיש להם. תוצאת הפעפוע היא ערבוב הדרגתי של החומר.
הוא הצחיק אותי. כל כך מתפתל, מנסה לנגב, מנסה לשמוע, בא אליי ואז חוטף הערה.
"לא, פשוט לא שמעתי אותך, אני הולך לנקות". הוא ניקה היטב, ממש התאמץ לא להשאיר רטיבות ולא התיישב בכסאו כשסיים, אלא הסתכל עליי, כאילו מחכה לסימן ממני.
"לא, פשוט לא שמעתי אותך, אני הולך לנקות". הוא ניקה היטב, ממש התאמץ לא להשאיר רטיבות ולא התיישב בכסאו כשסיים, אלא הסתכל עליי, כאילו מחכה לסימן ממני.
יש משהו בבדס"מ, שכשמוציאים אותו ממהמיטה למקומות אחרים, מקומות שנועדו ל"חיים הרגילים", מתחולל שם איזשהו קסם אפל. נפתחת דלת בין העולם הגשמי ובין עולם הפנטזיה ומתחיל ביניהם ריקוד יפה.
"סבתא, מה זה הזרג הענק הזה?" שאלה הלגה כשעיניה לא יכולות להתנתק מן הזרג השחור והארוך שבאמצעיתו בליטה דמויית קשר.
"כיפה אדומה חמודה שלי, זה בשביל שאוכל לזיין אותך כמו שאף אחד לא יכול".
"כיפה אדומה חמודה שלי, זה בשביל שאוכל לזיין אותך כמו שאף אחד לא יכול".
אני ממש לא נמשך לגברים אבל גם אני הרגשתי שהחור האחרון הזה – הפה של הבעל – הוא השיא של הערב. בלי לחשוב פעמיים יצאתי ממנה והחלקתי אליו.
בכלל לא שמתי לב אליך, אבל תפסת לי את היד והייתי בהלם מוחלט, גם בחלומות הכי פרועים שלי לא הייתי יכולה לתאר מצב שגבר יתפוס לי את היד ויעצור אותי מלעבור במעבר חצייה. בעצם לא יכולתי לתאר לעצמי מצב שגבר בכלל יעז לתת לי הוראה, אני רגילה לבקשות ותחנונים.
אמרתי לו בהתחלה שאני לא מצליחה להיות נשלטת טובה.
אני מנסה. אני אוהבת את זה. אני נהנית מזה. אבל יש בעיה, אני אדם עם אגו ענקי
אני מנסה. אני אוהבת את זה. אני נהנית מזה. אבל יש בעיה, אני אדם עם אגו ענקי
קובי אחז בה והשליכה על הספה כמו בובה. היא שכבה שם, פניה לעבר הספה וישבנה החמוד כלפי מעלה. קובי לא בזבז זמן, הוא החל להפליק לישבנה בעוז, מכה אחרי מכה, לאט בתחילה ומגביר את הקצב לאט. תוך כמה דקות הפך ישבנה של מיה להיות אדום כעגבניה.
תכלת שחורה