בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפורים

פנטזיות וסיפורים אישיים

תכלת שחורה

הספה חורקת כשאנחנו מתיישבים, ואת שומעת אותי חולץ פקק, מוזג יין. נקישה של כוסות. ליבך נצבט, והבנה עמומה, תת-מודעת, מתחילה להתגבש בך: היין היקר שקנית לי, לא היה עבורך. הבאתי אישה אחרת לדירה — לדירה שלך — ופתאום את מיוזעת ורטובה וסחרחרה...

בחזרה לגן האבוד

היא ניגשה אל מצקת המים והסתכלה עלי במבט נעים, כאילו מבקשת רשות להתחיל בטקס הרחצה. הסרתי את הלונגי ותליתי אותו בצד. ניסיתי לשמור על ארשת מקצועית ועניינית, ולשדר עסקים כרגיל, כאילו שהסיטואציה נורמטיבית לחלוטין, ואין לידי יפנית קטנה וסקסית בטירוף, עירומה וחייכנית...

שייכת

לפעמים אני אוהבת שאתה מזכיר לי למי אני שייכת.
אבל עכשיו כשאני מחכה, ולא יודעת איך תעניש אותי אני קצת מתחרטת.

סיפור שמתחיל רגיל...

לאחר שני משקאות, ברגע של שקט, את תגידי פתאום "בוא תתפשט". אני אהיה מופתע – זו לא ההתפתחות הרגילה במצבים אלה. אהסס קצת, ואת תאמרי שוב בשקט "נו, תתפשט, ממה אתה חושש?". אני אחשוב לעצמי שבאמת אין זה ראוי שגבר שכמותי יפגין חשש, אחייך ואומר "בסדר" ואסיר את החולצה. "גם את המכנסיים, מה אתה ילד קטן?". משום מה השאלה הזו תגרום לי להרגיש בדיוק כמו ילד קטן,

יום הולדת

ופתאום אני מוצף ברגש כלפייך - לא יודע אם זו אהבה; לא יודע מה זו אהבה. אבל זה שילוב של חיבה, של הערכה, של אכפתיות, של בעלות

סבון אורגני

עוצרת בתחנת הדלק בכניסה לעיר, בקור של ערב יום שישי, בשמלה צמודה קצרה עם רגליים חשופות, בולטת מתוך נוף המשפחות שעצרו לתדלק בדרך לארוחת שישי. הספקתי להיות ארוחה בשביל מישהו, מנת פתיחה, טרף קל, כי זה ברור שדניאל יאכל היום גם מנה עיקרית וקינוח.

כלבה

״אל תקרא לי כלבה.״
״אז איך?״
״אמם... חומד?״

שירה היפה

שירה אף פעם לא הצליחה להתמיד בספורט מאומץ מעבר ליומיים או שלושה נחושים בעבר הרחוק. מהבחינה הזו הנוכחות הצמודה של האיש, שבוודאי יגרום לה להתמיד חודש שלם, היתה יתרון גדול מאוד, כמובן. והיא ידעה שאין כמו ריצה כדי להשיל משקל במהירות. ובכל זאת, היא קיוותה שהוא לא יכריח אותה לרוץ.

שלוש תלתן

אני מניח את התיק על שולחן האוכל ומחווה לעבר אחד הכיסאות הנוקשים, הכבדים, רחבי המשענות. את מתיישבת. אני מוציא חפיסת קלפים מהתיק ומושיט אותה מאחורי הכתף. "אני הולך לנחש איזה קלף שלפת בלי לראות את הקלפים אפילו לשנייה".

הראשון שלי

ייבשת לי את הפנים שנרטבו מכל הדמעות. "עכשיו קומי". התמהמהתי לרגע כי הייתי כל כך כלואה בסיטואציה, בניסיון להירגע. "עכשיו. קומי!" הרמת את הקול בכעס. קמתי במהירות, מנסה לייצב את עצמי. "עכשיו תעמדי מולי כמו שצריך". נעמדתי זקופה, ידיים בצדדים והראש מוטה מעט כלפי מטה. לא מעיזה להרים אלייך את העיניים. עצמתי אותן ונשמתי עמוק. מדמיינת איך אתה מסתכל עליי, איך אתה בוחן את הגוף שלי.

סטו גרם

אני מוזג לה עוד כוסית, סטו גרם. צוחקים כשהיא קופצת מהחריפות בגרון, צוחקת בהיסטריה ונחנקת מזה. "מים מים" היא רצה מתפוצצת מצחוק למטבח, חוזרת עם חצי כוס ריקה, פניה אדומות ופרועות, עדיין משתנקת קורנת מאושר. "זאתי כמעט הרגה אותי" .
"אולי באמת די ? "
"היה לנו הסכם, והבטחת לי "
"בסדר בסדר , מופרעת אחת ..."

דובי

גם לא רציתי להתווכח. אז הלכתי לקניון מלחה וקניתי לה דובי.
דובי גדול, ורוד-לבן-לפחות-שבעים-שקל-כזה.
שתהיה מרוצה, שתעוף על עצמה קצת.

אינדולגנציה

-"תמורת הסכום הנכון תקבל שטר מחילה אותנטי, שיציל את נשמתך ואת נשמת זוגתך החוטאות מהגיהנום לעולמי עולמים, וכך תבטיח שאחרי שתשתחרר מכבליו של העולם הגשמי, ישמר לשניכם מקום לצידו של האל, וכמובן - כל החבילה של תחיית המתים, קץ הימים, וכולי וכולי". -"וואלה. וכמה כל זה יעלה לי?"

טינדרלה

פגשתי אותה בטינדר. היא הייתה בת שלושים ושש, מבוגרת ממני ביותר מעשר שנים, אבל עם גזרה דקה, חזה גדול ושיזוף יפה.
״אתה באמת רק בן 25?״ היא שאלה. ואני עניתי, ״תתפשטי.״

שיקאגו - חלק 1

בנס-ציונה לא הייתי הולכת איתו הביתה. אבל עברו חודשים. הפעם האחרונה היתה בארץ. יש לבריאן ריח חמוץ מתוק שאני לא מזהה. עיניים כחולות. מוצא חן בעיניי איך ששמי הזר מתנגן לו בשיבוש על הלשון. אני אישה. יש לי צרכים. יש לי סט יוקרתי של ויקטוריה'ס סיקרט. יש לי יום הולדת. אני בחופש מחר.

בירה קרה

"תגיד.. מה אתה אוהב בסקס?" שאלתי וניסיתי להראות הכי נורמטיבית עם השאלה הזאת. הוא היה טיפה מופתע, שתק לרגע ואז הסתכל עלי "למה את שואלת?" "סתם סקרנות.. מעולם לא דיברנו על הדברים האלה". הוא חשב לרגע "אני אוהב כל מיני דברים, אבל אני הכי אוהב לשלוט".

החתונה של האקסית שלי

כמה זכרונות שעלו לי כשראיתי את אלבום החתונה של האקסית שלי

נמרה

מאוריץ קורנליס אשר הוא אמן שעיצב עבודות עם הקשר סוריאליסטי שיש בהן מימד ריאליסטי חזק. אשר נהג ליצור שינויים מוזרים ומופלאים בצורות שעיצב ואשליות הנראות כבלתי אפשריות. הוא עיעב את היצירות כך שיהיו שרויות בעולם של הזיות ותעתועי חושים. הוא פיתח דימויים נפרדים זה מזה לחלוטין, הפוכים לגמרי לפעמים, ועיצב אותם כך שיחדרו זה לתחומו של זה באורח כה דו משמעי, עד שאין העין יכולה לקבוע איה מתחיל אחד והיכן נגמר השני

ילדה טובה / עוד בבקשה / חמודה וטיפשה

אני מתעצבנת ומצהירה שהוא פשוט "פוץ מתנשא ונפוח". "זה נכון", הוא אומר בחיוך רגוע, "ואת הולכת לחטוף מהפוץ הזה המון סטירות הערב".

אם היית יכולה

פעפוע (בלועזית דיפוּזיה), הוא פיזור של חומר במורד מפל ריכוזים, על פי רוב מריכוז גבוה שלו לריכוז נמוך שלו, על מנת ליצור שוויון ריכוזים, וזאת על פני הנפח העומד לרשות החומר. הפעפוע הוא תנועה עצמית של חלקיקים, תהליך הנגרם בשל תנועתם המתמדת והאקראית של חלקיקי החומר, שנובעת מהאנרגיה הקינטית שיש להם. תוצאת הפעפוע היא ערבוב הדרגתי של החומר.

עולמות מתערבבים - רעות

הוא הצחיק אותי. כל כך מתפתל, מנסה לנגב, מנסה לשמוע, בא אליי ואז חוטף הערה.
"לא, פשוט לא שמעתי אותך, אני הולך לנקות". הוא ניקה היטב, ממש התאמץ לא להשאיר רטיבות ולא התיישב בכסאו כשסיים, אלא הסתכל עליי, כאילו מחכה לסימן ממני.

החדר ההוא

יש משהו בבדס"מ, שכשמוציאים אותו ממהמיטה למקומות אחרים, מקומות שנועדו ל"חיים הרגילים", מתחולל שם איזשהו קסם אפל. נפתחת דלת בין העולם הגשמי ובין עולם הפנטזיה ומתחיל ביניהם ריקוד יפה.

כיפה אדומה

"סבתא, מה זה הזרג הענק הזה?" שאלה הלגה כשעיניה לא יכולות להתנתק מן הזרג השחור והארוך שבאמצעיתו בליטה דמויית קשר.
"כיפה אדומה חמודה שלי, זה בשביל שאוכל לזיין אותך כמו שאף אחד לא יכול".

היא, בעלה, והצימר במרכז

אני ממש לא נמשך לגברים אבל גם אני הרגשתי שהחור האחרון הזה – הפה של הבעל – הוא השיא של הערב. בלי לחשוב פעמיים יצאתי ממנה והחלקתי אליו.

עולמות מתערבבים - אפרת

בכלל לא שמתי לב אליך, אבל תפסת לי את היד והייתי בהלם מוחלט, גם בחלומות הכי פרועים שלי לא הייתי יכולה לתאר מצב שגבר יתפוס לי את היד ויעצור אותי מלעבור במעבר חצייה. בעצם לא יכולתי לתאר לעצמי מצב שגבר בכלל יעז לתת לי הוראה, אני רגילה לבקשות ותחנונים.

הודעה

אני קופצת אחורה כאילו הכיש אותי נחש, מסתכלת לו בעיניים, אני לא מאמינה, הוא מסתכל עלי המום, הוא לא מבין, אני לא מאמינה. הוא לא יודע איך לאכול את התגובה שלי.
אני רותחת, אני לא מאמינה, אני... אבל דבר כבר לא משנה מרגע שזה נאמר.

להכאיב. סיפור תשוקה של שבוע, או של חצי עשור.

לאחר שנים של בריחה, מפגש מקרי וזמני מחזיר לתשוקות האסורות.

לא נשלטת טובה

אמרתי לו בהתחלה שאני לא מצליחה להיות נשלטת טובה.
אני מנסה. אני אוהבת את זה. אני נהנית מזה. אבל יש בעיה, אני אדם עם אגו ענקי

מיה

קובי אחז בה והשליכה על הספה כמו בובה. היא שכבה שם, פניה לעבר הספה וישבנה החמוד כלפי מעלה. קובי לא בזבז זמן, הוא החל להפליק לישבנה בעוז, מכה אחרי מכה, לאט בתחילה ומגביר את הקצב לאט. תוך כמה דקות הפך ישבנה של מיה להיות אדום כעגבניה.