סיפורים

שוב הרכב הדפוק הזה, היא היתה צריכה להחליף אותו מזמן, חשבה קייט לעצמה. חצות, גרמניה, והיא תקועה במשהו שנראה כמו יער שאין לו סוף. לפני חצי שנה עברה לחיות כאן, ומאז דברים לא זרמו כפי שציפתה. ועכשיו היא תקועה בגשם סוחף עם מכונית שמסרבת לזוז. למה היא היתה צריכה לעזוב את הארץ בשביל עוד 5000 יורו מזויינים לחודש ומשרה שנראתה זוהרת רק מרחוק? היא היתה צריכה לשנן את החלק על המנוע בספר התאוריה, במקום זה חיפפה, כרגיל, ומה עושים עכשיו? חצאית מיני, סנדלי עקב 20 ס"מ, בוץ, וגשם סוחף.

"לך לחדר ותפתח את המגירה השנייה מלמטה". הוא ניגש בהססנות לחדר, פותח את הארון ואוחז בהתרגשות בידית המגירה. הוא מושך לאט, ועם כל סנטימטר נוסף ניגלה לעיניו אוסף צנוע הכולל שלוש חגורות עור ברוחב משתנה, קיין, צעיף משי, שני זוגות אזיקים וחגורת הצמדה למיתקן. בינו לבינו הוא תוהה מתי היא הספיקה להטמין את הפריטים האלו בחדרו. בעוד המחשבות רצות במוחו, הוא שומע את קולה בוקע מהאוזנייה. "קח את רצועת ההצמדה ואת החגורה הצרה והצעיף, ועלה למרפסת הגג."

היא יושבת דרוכה בספסל האחרון, מחכה לשמוע את אדונה מציג את סיכומו בפני השופט. הוא מתחיל, מניף את ידיו בביטחון. קולו נשמע כמנגינה באוזניה, מילותיו חזקות, בטוחות, עובדתיות. היא בוהה בו כמהופנטת, רואה כיצד הוא כובש את אולם בית המשפט. אותה הוא כבר כבש מזמן. גופה, נשמתה וליבה - שלו הם. היא לא זוכרת מתי ואיך זה קרה, וזה גם לא חשוב, כי היא שלו וזה הכי חשוב. היא הכלי שלו, לשימושו. היא כל דבר שהוא ירצה.

אני במוד של טורפת הלילה. הפעם אני מתכוונת לקחת אותה רחוק יותר מבעבר. בשבע בדיוק היא נוקשת על הדלת. נקישה אחת מנומסת ואחריה המתנה. אני פותחת את הדלת. היא מתכוונת לברך אותי אבל אני מניחה אצבע על שפתיה. "בדממה." אני מורה לה. היא נושמת עמוק, שפתיה פשוקות מעט. הרעב שבי לא עומד בפני המראה ואני מנמיכה את שפתיי אל שלה, לנגוס, לנשק, לחמוס את מה ששלי. גופה נצמד אל גופי. עוד לא.

קמתי והלכתי לכיוון "החדר" - החדרון שהפכנו ל"מרתף" סאדו קטן. שם היה גם משכנו של המחשב שלנו. התיישבתי ליד השולחן וגלשתי לאתר metronome online נקודה קום והפעלתי את המטרונום הדיגיטאלי. עזית הייתה בפוזה הנכונה כל הערב, אך רק התחילה במצווה, והרי כל אחד יודע ש"המתחיל במצווה אומרים לו גמור", וזה בדיוק מה שרציתי, לגמור. ציוותי על עזיתי החמודה להניע את ראשה מעלה ומטה לפי מקצב המטרונום.

הוא נכנס לחדרה, גבוה ורחב כתפיים, חיוך קל על שפתיו. הוא התבונן בה ושאל: "אפשר חיבוק?". "לא", ענתה, "הפעם זה יהיה שונה". היא ראתה עצמה כשולטת עדינה אך תקיפה. בדרך כלל, לא הרבתה במילים, וגם ההוראות שניתנו לכלבלב נאמרו בנימה שקטה ועניינית. היא מעולם לא הרימה את קולה, אך ציפתה לצייתנות מלאה ודרשה אותה.

"אני נהיית רטובה רק מהמחשבה שאולי עוד רגע הוא ידפוק בדלת, יסתכל לי לשבריר שנייה בעיניים, ויבהיר לי: הוא רק גורם לי לקבל את מה שאני באמת רוצה". זה מה שכתבתי אחרי החוויה ההיא שהייתה לי. החוויה הראשונה והיחידה שהייתה לי. קראתי לו דון. אז אפילו לא ידעתי למה אני קוראת לו ככה, אבל זה נראה לי כל כך טבעי. על פניו, הוא היה ידיד הנפש שלי, הנשמה הטובה שרוצה רק את הטוב בשבילי. אבל איך לא זיהיתי את זה, את השליטה, מהמשפט הראשון, המכחיש, כביכול?

במשך ימים התרוצץ לה בראש הרעיון. היא רצתה לבקש מהמאסטר שיגשים לה פנטסיה, אך חששה. היא חששה שאולי הוא לא יסכים, ומצד שני, שאולי דווקא כן. מפני שלא היתה מסוגלת להביא את עצמה לבקש זאת ממנו פנים אל פנים, היא כתבה לו מכתב באי מייל. היא כתבה לאט, שוקלת כל מילה. אל לה להדריך ולכוון את המאסטר; לה מותר רק לבקש ולומר "תודה" על כל תשובה. שבוע חלף מאז שהמכתב נשלח. היא ידעה שהוא קרא אותו, אבל תגובה לא קיבלה.

העמדתי אותה בפישוק רחב למרגלות המיטה. הצמדתי לה ארבעה אזיקי עור. רגליה נקשרו לרגלי המיטה, ופרקי ידיה נקשרו לחבל שהשתלשל מוו תמים שקבעתי בתקרה. "על קצות האצבעות", אמרתי בקוצר רוח, והיא צייתה. מתחתי חזק וקיבעתי את החבל. היא עמדה בפישוק רחב, מתוחה כמו מיתר, וחיכתה. היא לא ראתה את שוט העור הארוך, הרחב, שהכנתי במיוחד בשבילה, וגם לא את קופסת הפלסטיק הקטנה עם החוטים המשתלשלים ממנה.

"מלכות נכבדות, לפניכן סאב בן 28, חסון, נבון ובנוי היטב, המוצע למכירה. למעשה מדובר במכירה שנייה של העבד, שכן לאחר שנמכר בפעם הראשונה, העז העבד הסורר לסשן את הדומית שקנתה אותו! בכדי להבטיח שהדבר לא יחזור על עצמו, אני אהיה נוכחת במשך כל הסשן של העבד עם הדומית שתקנה אותו הערב. גשו קדימה, גבירותיי, ובדקו את הסחורה בעצמכן"...

"עו"ד קורן, אולי מספיק עם הקשקשת הזו? איך הטענה הזאת רלוונטית לתיק הנדון?"
"כבודה, אם תרשי לי לס-"
"לא אדוני, לא ארשה לך לסיים. אתה מבזבז את זמני".
ההערה הזו הייתה השיא. כבר שלושה חודשים אני קורע את התחת על התיק הזה, והשופטת הזו פשוט משבשת לי את כל קו ההגנה.

רוני הוא מנהל חברת פרסום מצליח. אף אחד לא יודע שבבית הוא פושט את החליפה, לובש בגדי נשים, והופך להיות רונית, שפחת המין של הגבירה הסקסית יעל. כשלמשרדו של רוני מגיעה מירי, מזכירה זמנית יפהפייה, העניינים מסתבכים עוד יותר. רוני נדלק על מירי, אבל אין לו מושג שגם לה יש סוד אפל אחד או שניים באמתחתה...

מכתב המלצה לדומית שהינה גם דוקטור, מומחית פרוקטולוגית לטיפול בסאבים הנחדרים רקטאלית.

לפני חמש שנים. היינו, זוגתי דאז ואני, במסיבת-בית בוילה בביצרון. זו הייתה מסיבה עם קלאסה. התיישבתי על אחת הספות הנוחות בדשא ונהניתי מהחברה ומאוויר הערב. לאחר כמה דקות ראיתי אותה - אישה גבוהה, יפה ומסתורית, ענודת סנדלי עקב גבוהים ויקרים, ובעיקר, מחוייכת. רמזתי לה לבוא והיא אכן באה. הושבתי אותה על ברכי והתחלנו מלחשים. קראו לה ג'ולי, והלחישות שלה היו אפלוליות לא פחות ממנה.

את עופר, מאסטר עופר, פגשתי באתר "הכלוב". הוא לא כתב הרבה, אבל כשכתב ניכר היה שהשקיע מחשבה בכל מילה. אילו הייתי שיפחה שמחפשת, הייתי לבטח נופל למרגלותיו ומתחנן שיאסוף אותי אליו, אבל הייתי סתם גבר בן ארבעים ואחת, עם המון פנטזיות בראש ושום מושג איך להתחיל. התגברתי על החשש ושלחתי לעופר אימייל ארוך ומפורט שבו התוודיתי בפניו על הפנטזיות שלי ועל הרצון והנכונות ללמוד. ביקשתי ממנו שיצייד אותי בכמה עצות טובות.

הפעם היא רוצה משהו מאד מיוחד. אחר. שונה. כך סיכמה את השיחה. מאותגר כרגיל, התקשרתי למ., חבר ותיק ושותף לתחביב. הכרתי את שפחתו. הוא הסכים מיד לבקשתי להשאיל אותה לסשן ייחודי. טוב שיש חברים. המתנתי בבית שפחתי, מעלעל בעיתון היומי. שפחתי עמדה בכניסה, עירומה, ידיה כפותות לאחור ועל עיניה רצועת גומי. מ. הופיע עם רקפת שלו, עירומה, חיוורת, עדינה וגבוהה בנעלי העקב, ידיה מאחורי גבה וקולר לצווארה.

אני רוצה שתאסוף אותי מאיזה רחוב צדדי וחשוך. אני אלבש בגדים קטנים וחשופים, שמסתירים מעט ומגלים הרבה. אשב לידך במכונית, צמודת רגליים ועצבנית. אתה תהיה הלקוח הראשון שלי, אבל אין לי מושג איזה מין לקוח תהיה. האם תהיה לקוח ביישן ומתחשב, לקוח-מאהב רומנטי, או אולי לקוח בוטה ומגעיל? ואולי אפילו, כמו בסרט "אישה יפה", גם הלקוח הנחמד והסקסי עד-כאב שלי ייקח אותי אליו ויטפל בי כמו בילדה קטנה ואהובה, שנגאלת לבסוף מחוסר האונים שלה.

היא מתמהמהת. אפשר להבין, בכל זאת היא עם כיסוי עיניים ובבית זר. אבל, לצערה, אין בי יותר מדי התחשבות במצבה. אני מזרזת אותה בטפיחות על ישבנה ומובילה אותה למרגלותיו של אהובי, אשר עבר לסלון והתמקם בנוחות מול הטלוויזיה. אני עוזרת לה להרכין את ראשה בפניו באמצעות הצמדת עקבי לצווארה. הבחורה, ללא ספק, מבינה מהר, וראשה מורכן אל הרצפה.

"אפשר לשחק במקום מאוד ציבורי?" שאלה. "להצליף במקום ציבורי? אין לך גבולות?" נדהמתי.
"אז בלי שוטים. משהו אחר. תהיה יצירתי..."

נקישות העקבים בישרו לי את בואה. אין הרבה עקבים בבאר שבע בימים אלו, על אחת כמה וכמה כאשר זוגתי ממתינה בבית. מראש גרם מדרגות האבן במעבר הצר המוליך אל הרחוב בו אנו גרים יכולתי להשקיף, רואה ואינו נראה, ולהיווכח כי ההוראה להגיע נעולת עקבים לא היתה ההוראה היחידה לה צייתה - היא לובשת את השמלה אותה שלחנו לה בדואר. חייכתי למחשבה שהיא גם בוודאי אינה לובשת תחתונים, כאשר צוותה.

הבוקר, כשצלצל בדלת, הוא היה גבוה יותר, ואני התרגשתי יותר, התבלבלתי יותר. אחרי שאכל את ארוחת הבוקר שהגשתי לו כשאני מתחת לשולחן, מעסה את רגליו, מנסה לנחש אם הוא נהנה, הוא לקח אותי לכרוע לרגליו על יד שולחן הביליארד. המבטים, הגינונים, הטית הראש שלי באמצעות משיכת השערות, מכניסים אותי לאווירה השיפחתית הזאת. למטה, למטה, לתוך השלווה, לתוך כניעה דוממת.

הכרויות באינטרנט, האשליה שאתה טובע באפשרויות. ככל שעובר הזמן אתה מרגיש יותר ויותר כמו מסננת אנושית, והחורים של המסננת הולכים ונעשים יותר צרים. אני מדבר איתה בטלפון, היא לא רוצה לבוא עד אלי. הסיבה: רחוק לה. אני יודע מה הסיבה האמיתית, אבל אני רוצה לשמוע את זה ממנה. בצורה עקיפה אני מצליח להוביל אותה לגלות לי אותה: סתם פחד. טריקים קטנים של תמרון מילולי, והיא כבר יוצאת לדרך.

"אני אסביר לך בפעם האחרונה מה יקרה אם תחליטי להישאר, ואחר כך אתן לך חמש דקות להחליט. זכרי, מהרגע שתחליטי שכן, את תקראי רק 'שפחה'! שמך לא קיים פה. אני אשתמש בך מתי שארצה וכמה שארצה, ובזמן שלא תהיי בשימוש, את תיכלאי בכלוב במרתף עד הפעם הבאה."

הוא נרשם לאתר לפני חצי שנה בערך, תחת הניק רב-ההשראה "קשר אמיץ". המילה אמיץ נושאת עמה גוון גברי כלשהו, חשב, ואילו ה"קשר" מרמז על שליטה, אבל גם מאותת לבת הזוג הפוטנציאלית על מישהו רציני, גבר שמסוגל להעלות את המילה "קשר" על דל שפתותיו. משועמם, הציץ בבלוגים. תגובה חמה ואוהדת בבלוג של בחורה - כך העריך - יכולה להיות בסיס טוב ליצירת קשר.

היא סיפרה לי שהיא די חדשה בבדס"מ. היא תמיד פנטזה על זה, אבל אף פעם לא היה לה את האומץ לפתוח את תיבת פנדורה האישית שלה. הסברתי לה שבבסיסו של עניין, עם כל השוני, זה אותו סוני. זו מערכת יחסים לכל דבר. אהבה זו אהבה וקשר זה קשר. היא הסכימה ושמחה שגם אני מחפש לשלב יחסי שליטה בקשר רציני, והוסיפה שככל הנראה, אותו שוני, זה מה שחסר לה.

היא עירומה. אני לא. שנינו הבטנו בכלוב שבחוץ. היא צחקה בפה מלא. "כשתפסיק להפתיע אותי, אדע שהריגוש שבי מת." "למה שאפסיק? אני יצירתי, זוכרת?" השבתי. היא זחלה על הספה בחתוליות, התרפקה עלי. "אוקי, כותבים? 'הכה בברזל בעודו חם'", אמרה לי. "כן, כן, סיכמנו – תתחילי. רוצה קפה? אני הולך להכין."

כשנה לא שמעתי ממנה. התקשרה. הופתעתי. ביקשה "משחק". כך קראה לסשן שכל כך אהבה. כן. היא באותו הבית הכפרי. אותה עליית הגג. "לא תצליח להביא אותי אל מילת הקוד" - אמרה. "נראה אותך" – עניתי, מאותגר.

"למה את שוכבת על המיטה?"
"כי אתה לא נותן לי לזוז."
"את לא מנסה להשתחרר."

גיליתי שיש לי איזה אקט כזה, בסשנים, שאני כמעט תמיד חוזר אליו. מקום כזה שמרגש אותי נורא. אני מוצא עצמי לאחרונה, כמעט תמיד מגיע לשם, כחלק מהסשן, בדרך כלל בסיומו.

"בייב", היא אמרה, "אם היית הסרסור שלי, כמה היית לוקח על מה שעשיתי עכשיו, למשל?" ניסיתי להסביר לה שזנות, ועוד סאדו-מזוכיסטית, היא צורה לא-כל-כך מבוקרת של הרס עצמי, ובכלל אני עסוק מדי מכדי להיות סרסור במשרה מלאה, והיא תכף מסיימת את התואר השני, ועוד כל מיני טיעונים סופר הגיוניים שנפלו על אוזניים ערלות. "אתה בכלל לא מבין אותי", אמרה, וזה כאב.