סיפורים

"האם אתה מודה באשמה?" פנתה השוחטת ניקול אל א' שישב אזוק על ספסל הנאשמים.
"לא, כבוד השוחטת", פרץ בבכי. "מדובר בעלילה של משטרת הצניעות", הוסיף והתייפח.
"וכי למה שמשטרת הצניעות תעליל עלילות שכאלה?" שאלה השוחטת בפנים חתומות.

היא לא ידעה כמה זמן היא כבר מחכה, אך זה הרגיש לה כמו נצח. ברכיה וידיה כאבו לה, כל רחש מחוץ לדלת הקפיץ אותה, לא יודעת אם זה הוא עושה את דרכו אליה או סתם עובר אורח. היא פחדה ממה שיקרה כאשר הוא יגיע, תוהה מה הוא יעשה בה. היא שקלה פשוט לקום וללכת אך היא לא רצתה לאכזב אותו, ויותר מכך, היא רצתה אותו.

הוא מזג לעצמו כוס ברנדי והתיישב על הספה המרופדת קטיפה. החדר כולו היה עשיר בפרטים והאח המבוערת הוסיפה הילה לדמותה הגבוהה. הוא הניח שהיא נועלת נעלי עקב חדות וארוכות בנוסף לגובהה. השמלה השחורה רשרשה כשהיא הסתובבה אליו. הוא אהב שהיא מפתיעה אותו כך כשחזר תמיד מבית הלורדים שאליו השתייך.

הכאב היה חודר. צורב. הוא קטע את נשימתה, משחרר מפיה שברי אוויר חמים רוויים בזעקה שקטה. היא עצמה עיניים לרגע, מנסה להתמודד.
מנסה להתחבר.
זה הצליח רק לרגע, רגע קלוש שבו הרגישה את הכאב מתחמם.
...הכאב בא מבפנים, בוקע החוצה בצבעים ובנשימותיה הקטועות.

תורידי את הטבעות. תורידי את השרשרת. תורידי את העגילים. תורידי גם את האיפור. תורידי את תלאות היום. תורידי דעה קדומה וסנטימנטים. תורידי ממך היסטוריה ועבר. תורידי ממך כינויים ושמות חיבה והיכנסי עירומה לחדר.
נאה שפחה. עכשיו גם תורידי את הבגדים.

כמה סטירות והצלפות על החזה ואני מושכבת על הגב, אטבים מחוברים לשפתיים החיצוניות, אטב אחד על הדגדגן. כואב, אבל יש תחושה של לקראת משהו. אתה שואל אם אני מוכנה למחטים. אני מתחילה לבכות, ומהנהנת.

היא אומרת, די נמאס לי, אנחנו צריכים לדבר. אני אומר לה, בניילון שלי אסור לדבר. פה הקליפות קשות. האטימות הרמטית. רוצה לדבר, תקני לך כלב! אומר, אני לדבר גמרתי. עכשיו אני עסוק בלשרוד. היא אומרת, בחיי שאתה מוזר, ואני שומע אותה בוכה.

אחרי שעה ארוכה יעל מרימה עיניים, משועממת, ומתחילה טיפוס איטי וארוך במעלה הגוף שלי.
"שלום", אני אומר לה בהגיעה.
"מי אדוני?" היא מחייכת.

מתוך הרכב, בדרך למרתף התשוקה הבוערת בשנינו, נראה העולם חבוט ואפור. ובפנים, ככל שהתקרבנו אל אותה דלת שואבת, ניסינו, כל אחד בדרכו, לקצר את הזמן הנוקף. היא סיפרה לי בשטף על קורותיה בימים האחרונים, אני הבטתי בה, רואה לנגד עיני תמונות בגוונים וריחות השמורים לתשוקות אחרות.

היא מוטלת חסרת תזוזה על המיטה והוא ניגש אליה ומלטף את ראשה. הוא חש כיצד היא נמסה למגעו, נימי גופה משתוקקים וזועקים למגע הרך, תראה איך עמדתי בזה יפה, תראה, אמרתי לך תמיד שאתה יכול לעשות בי הכל ואני אעשה את זה. הוא מלטף אותה, את הגוף המושפל, המנוצל. היא זזה לכיוונו על המיטה.
"היה לך מספיק?" הוא שאל.

בדקה השישים ושתים, לאחר התקפה ספרדית מסוכנת, הלכתי למקרר, לקחתי את בקבוק העין גדי והבאתי לה להשקותה מים צוננים בלילה לח.
כשנכנסתי מצאתי אותה כורעת בדיוק באותו מצב בו העמדתי אותה כשיצאתי.

שפם ביישני מכסה את שפתיך שעור דק ועדין מתוח על אדמן. הציצית שלך קשורה באכזריות סביב פרקי ידיך, תחתוני החוטיני הסגולים שלי מכסים את אפך והפס עובר על עיניך.

ההוראות היו ברורות. אי שם בדרום הארץ. לא בזמן מחזור. לא להביא ציוד. לא תיק, לא פלאפון, לא ארנק מלבד אותם 70 שקלים דמי נסיעה. ללא תכשיטים. אפילו לא טבעת. ללא לבוש מיותר כמו צעיפים או סרטים. ללא בגדים להחלפה. ללא ציוד או מזוודה. ללא איפור.זו לא פגישה. ללא מסמכים אישיים. ללא אוכל. ללא שתייה. ללא מכונית.
לא להגיד לאף אחד שאת מגיעה. לא להגיד לאף אחד לאן ולכמה זמן. להגיע בגפך. ולהביא תשלום של 2000 שקלים.

הסטירה שנחתה על לחיו יצרה צליל עמום שאותו שמע מתוך חלל הפה שלו, תחושה שלא דמתה לשום סטירה שקיבל בעבר, ושעוררה בו את ההבנה לגבי מידת חוסר האונים שהוא נתון בו. החשכה והדממה שהשתררו סביבו גרמו לו לאבד באחת את תחושת ההתמצאות במרחב ובזמן. אפילו את נשימותיו הוא לא היה בטוח אם הוא מצליח לשמוע או שתנועת שרירי החזה שלו גורמת לו לדמיין אותן.

היא הניחה את ידה על ידי ושאלה: "ראובן, זה יכאב לי?" הרצינות התהומית שלה כמעט גרמה לי לפרוץ בצחוק, אבל הצלחתי להתאפק. ליטפתי את שערה, "בוודאי שזה יכאב, אחרת זה לא יהיה כמו שיוסף דפק את מרים". ראיתי את סערת הרגשות בעיניה ונתתי לה לחלוף. החזקתי את ידה עד שחייכה שוב ולחצה את כף ידי. "טוב, אדון יוסף, אני מרים, נעים מאד".

''גם הגוף בוכה, בדרכו שלו'' אמרה בשקט, עת חשה איך היא והיצר הופכים לאחד. הוא חיבק אותה, לא מונע ממנה דבר עוד. לא את הידע ולא את הכאב.
מתמכרת לשניהם, היא מביטה בו ורואה אדם שונה מזה שהכירה. לא פעם היא תוהה בינה לבינה, האם האדם השונה הזה, אינו אלא היא, הנשקפת מעיניו.

אדי אמר "אצלנו בבית, כשאת מפשלת, את משלמת. את מבינה?" הנהנתי, כי שמחתי לשמוע שאחרי היום הזה הם לא רוצים לזרוק אותי החוצה, והוא אמר, "את חושבת שקיבלת מספיק עונש?" ואני הסתכלתי בפנים שלהם, ואז על החבל של השקיות, וניחשתי שהתשובה הנכונה היא לא.

שלושה ימים שלא הגיע הביתה. לא שמעה ממנו מילה.
בשקט האופייני שלה, שאינו מצליח להסתיר את סערת הרגשות, היא קיפלה את המיני וטמנה אותו במעמקי הארון.
פשוט חיכתה בשקט שיחזור, מבלי לדעת אם יחזור. לתמיד או בכלל.

אני נכנסת לחדר, מתיישבת על המיטה. נוגעת בעיניים. בבקשה? חושבת, מה קרה שם, מה השתבש. נזכרת, לסבתא שלי היו רגליים חזקות, רזות אבל חזקות. והידיים, הוווו הידיים. ומה יהיה עכשיו על כל הסלים הנטושים בדרך מה"כרמל". והסירים על הגז. נבהלת, מי יאכיל אותי עכשיו חמין בשבת בצהריים. מי יחייך אלי בשיניים מתחלפות.

נעצתי באישה הנדחפת עיניים מתות ושידרתי לה את מקומה. האישה השפילה מבט חטוף והסתובבה, נבוכה וכעוסה על שהרגע קרעתי לה את הכרטיס לשורה הראשונה. הרגשתי את תחתוניה של בחורת החצאית הכפרית נדחפים לי ליד.גלגלתי את תחתוניה לכדי כדור בד קטן.

בן אמר "אני *מאוכזב* ממך" ונתן לי עוד מכה עם המאוכזב. בכיתי והוא המשיך לתת לי מכות, מכה אחרי מכה, כל אחת יותר כואבת. אדי הדליק סיגריה. בן נתן עוד מכה, עוד אחת, עוד אחת, דוחף אותי יותר ויותר עמוק לתוך הברך שלו. אחרי כמה רגעים הוא הפסיק ואדי אמר, "טוב, תורי", ואני פשוט קמתי והלכתי מהר ונשכבתי על הברך שלו, כי רציתי לגמור עם זה כמה שיותר מהר אבל גם כי הייתי סקרנית לגבי ההבדל בין המכות שלהם.

"חמוד." היא הפטירה ביובש, "זה ממש מחמם את הלב שאתה מנסה."
הדם עלה לו לראש, השחצנות הזאת, לעזאזל! הוא תפס את שיערה מהשורש, צמוד לקרקפת, ומשך אותה לעבר המזרן בכוח. "את לא תדברי אלי ככה, זה ברור לך?!" סינן מבין שפתיו, פניו קרובות אליה כל כך שהוא הרגיש אותה נושמת, עיניה הקרות נוצצות ובוחנות אותו. כעס? השפלה? הנאה?
"את אוהבת את זה, אני יודע."

אני אשקע אל תוך תחושת הקשירה שכה התגעגעתי אליה.
עד מהרה רגליי פשוקות לרווחה, עד כדי כמעט כאב.
אני אהיה קשורה.
ארגיש מוזר. מענג. מרגש. זה יגרום לי לתחושות שקט פנימי ושלווה.
מתישהו הוא יתפוס לי את השיער ויקשור אותו בחבל דק למיטה. חבל מהסוג שמשתמשים בו דווקא ל- CBT. אני אהיה מקורקעת לגמרי ומחורמנת רצח.

בן ואדי נראו משועשעים. הם צחקו עם גידי מהמכולת, אבל כשהם ראו אותי הם השתתקו וזה הביך אותי. לא היו עגלות במקום הרגיל של העגלות. העיתונים, שתמיד היו בתוך עגלה אחת, נחו על הדלפק. אדי ובן וגידי ראו שאני מסתכלת על האין עגלות, וגידי אמר "כן, מותק, עגלות בתיקון". בן אמר, "לא נורא. יש לנו עגלה," והם הסתכלו עלי.

אני כל כך אוהב את האינטרנט, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. איפה היו יכולים פעם להיפגש אנשים כמונו? אולי בין כתלי מוסד. היום זה כל כך פשוט, כשאנונימיות וטירוף ניצתים לבערה גדולה. "תאפס אותי", היא ביקשה, "תנער את החיים שלי", ואני, מה אכפת לי לנער חיים.

הנגיעה בזרועה אמרה לו שהמתינות לא תגרע מאום מכל מתת אפשרי המחכה לו. להיפך. כתפיה ירפו עוד, ותנועותיה יתעגלו ובקצה פיה תתחלף הסקרנות והתהייה בציפייה הנטענת בדריכות חמה.

אני אחכה לך על הברכיים בגו זקוף, ירכיים מעט פשוקות וכפות ידיי ינוחו בשלווה על ברכיי, פנים כף היד יופנה כלפי מעלה. אלבש גופיה שחורה קטנה עם מחשוף יפה, בלי חזייה, וחצאית שחורה קצרה, בלי תחתונים. זה כדי שתהיה לך גישה קלה ונוחה לכל מקום שתחפוץ. והפישוק? כדי שתוכל לראות זאת, אם כי החדר החשוך יטיל צללים על אזור חיבור הירכיים ולכן לא תוכל לראות - אבל תדע זאת בגלל שכך ביקשת ואתה תדע שביצעתי, גם בלי לשאול.

למראה מבטיה המודאגים של הגננת, התחלתי משחק עם פריצת הדרך אל פטמותיה הנצורות. פרצתי כל פעם שכבת ניילון אחת, נהנה לראות את מבטיה של המומיה שלי.
לאחר כמה דקות בהן אני משתעשע בעניין, פרצתי את כל הדרך אל היעד. או אז, הכנסתי את הפטמה שלה לפי והתחלתי יונק את הפטמה, דבר שגרם לרעידות בכל גופה של הזונה שלי, להנאתי הגלויה.

ערב אחד חבר שלי ואני שוכבים במיטה. מפצחים גרעינים, שותים מיץ תפוזים. חושבת, איך העץ יודע לינוק את המיץ תפוזים מהאדמה ולהעביר אותו ישר אל התפוזים שלו. חושבת, עולם מורכב.

- כמה זמן את צריכה למקלחת?
- הממ... חצי שעה?
- את שואלת או עונה?
- עונה.
- טוב, חצי שעה. אני מודד.
(יש לי בעיה של הערכת זמן ועמידה בזמנים, נושא קשה וכאוב).